בהתחלה זה נשמע רחוק, איזה וירוס חדש שהתגלה בסין. מה לזה ולהם, רוחל'ה ועודד עופרים מקיבוץ גבעת השלושה. אבל אז, בלילה אחד מול חופי יפן, התברר שזה תפס את אחד הנוסעים בקרוז שלהם. ואז זה תפס גם אותם. שני אנשים בקבוצת סיכון, תקועים בלב ים לאחר שאובחנה אצלם מחלה מסתורית, אין לאן לברוח ומי יודע איך זה ייגמר. אחרי כל זה, עכשיו הם בבית. לא שוכחים לרגע את סרט האימה שעבר עליהם, אבל מתעקשים להדגיש את הסוף הטוב: אפשר לנצח את הקוביד-19. אנחנו ההוכחה החיה.
לישראל הם חזרו ביום חמישי האחרון, שלושה ימים לפני יום הולדתה ה-67 של רוחל'ה. "כבר דיברנו על זה שאין מצב שנחגוג בארץ", היא מספרת ומציגה לי עשרות ברכות שקיבלה מחברי הקיבוץ. "לא ממש תכננתי איך לחגוג לה יום הולדת בבית חולים", אומר עודד בן ה-71, "אבל כבר הספקתי לחשוב איך אני מזמין לשם מצות לסדר פסח".
יותר מחודשיים נמשך מה שהחל כשיט תענוגות על סיפונה של ה"דיימונד פרינסס" והסתיים בבית חולים מבודד בפאתי יפן. בפרק הזמן הזה הם היו בבידוד, ביחד אבל לגמרי מנותקים מכל אדם אחר, במשך 50 יום. מספיק כדי לאתגר כל נישואים, בוודאי כאלו שנמשכים כבר 47 שנים. "אבל לא היה לנו אפילו ריב אחד", אומר עודד ורוחל'ה מהנהנת: "כל החברים שלי אמרו שאין מצב שהם היו עומדים במה שעברנו, אבל מבחינתי זה עשה רק טוב לזוגיות בינינו".
אז מה אתם אומרים בעצם, שבסוף זו הייתה חוויה חיובית?
עודד: "זו לא חוויה. זה אסון טבע".
אמרתי לעודד: "אנחנו שורדים"
הם המריאו לטוקיו באמצע ינואר, זוג פנסיונרים שהשאיר בארץ שלושה ילדים ושמונה נכדים בדרכו לעוד חופשה ("בשנים האחרונות אנחנו מטיילים המון בעולם ובארץ, יש לנו אפילו מנוי זוגי לספארי"). את הקרוז המפואר בחופי יפן הם תכננו עוד כשהשמיים – או במקרה הזה הים - היו לגמרי פתוחים. "כשהגענו ליפן לא שמענו עדיין בכלל את המילה 'קורונה'. רק אחרי כמה ימים על האונייה הילדים סיפרו לנו שמסתובב באסיה וירוס שהגיע מסין. לא חשבנו שזה משהו רציני", מספרת רוחל'ה.
ב-20 בינואר יצאו להפלגה כ-3,700 נוסעים, 15 מתוכם ישראלים. השיט היה אמור להימשך שבועיים בדיוק, מסלול מעגלי שסיומו המתוכנן בחופי טוקיו בתחילת פברואר. "ב-3 בפברואר, לילה לפני שהיינו אמורים לעגון, התחילה להסתובב שמועה שהיה איתנו חולה קורונה שנפטר באחת העצירות, אבל לא ידענו אם זה רציני", אומרת רוחל'ה. "למחרת בבוקר כבר הוצאנו את המזוודות אל מחוץ לחדר והמתנו שייקחו אותן החוצה. בדיוק אז קיבלנו הודעה מהקפטן שמשרד הבריאות היפני לא מאשר לספינה לעגון ושאנחנו צריכים להיכנס להסגר של 14 יום בתאים".
איך מרגישים כששומעים בשורה כזאת?
רוחל'ה: "בהתחלה לא הבנו מה הסיפור הגדול. הרגשנו מעולה, אז הנחנו שזה לא באמת נוגע לנו. הייתי בטוחה שזה עניין של כמה שעות עד שהכל יסתדר, חשבתי רק על הטיסה שלנו שאמורה לצאת בבוקר. פחדתי שנפספס אותה".
ובינתיים החזירו אתכם לתאים. מתי התחלתם לדאוג?
רוחל'ה: "כשהילדים שלנו התחילו לדאוג. הם הסבירו לנו בטלפון על המחלה, התחילו להזהיר אותנו מלגעת בדברים, אמרו לנו להקפיד לשטוף ידיים. עד שהם דיברנו איתנו היינו מאוד אופטימיים, זוג אהבלים".
בשלב המוקדם הזה, עיקר ההתמודדות היה עם המתח הנפשי. "הקפטן עדכן אותנו כל כמה שעות כמה חולים יש וכמה יורדים מהאנייה אחרי שיצאו נקיים בבדיקות", מספר עודד, "הוא כל הזמן ניסה להרגיע אותנו ואמר שהוא נמצא באותו מצב כמונו".
ב-7 בפברואר, שלושה ימים לאחר שהטיסה הישירה לישראל הייתה אמורה להמריא, הדיימונד פרינסס עגנה לבסוף מול חופי טוקיו – אבל לא כדי לאפשר לשטים לרדת ממנה, אלא כדי לחדש את מלאי המזון והדלק. זאת הייתה ההזדמנות הראשונה של התיירים המבודדים לראות במו עיניהם את העוצמה התקשורתית של סיפור "ספינת הקורונה".
"כשהגענו אל החוף ראיתי מהמרפסת של התא עשרות אמבולנסים ומאות אנשי תקשורת", מספר עודד. "באותו רגע הבנתי את גודל המצב שאנחנו נמצאים בו".
ואת, רוחל'ה?
"הבנתי, אבל ידעתי שאנחנו נהיה בסדר. ראיתי המון חולים, אבל אמרתי לעודד: 'אנחנו שורדים'".
את מרגישה כאילו את נופלת לתהום
ההתעניינות התקשורתית בישראל ובעולם כולו, מספרים בני הזוג עופרים, סיפקה גם להם עניין. "כולם רצו לראיין אותנו, אז כל בוקר הכנתי לנו לוח זמנים מפורט של כל הראיונות שמתוכננים לאותו יום", מספרת רוחל'ה. "עודד היה קם כל בוקר, מתקלח ומתלבש יפה. אני זוכרת ששאלתי אותו לאן הוא כבר מתכוון ללכת כשאנחנו בסגר מוחלט בחדר, והוא ענה 'לעבודה'".
עודד: "הראיונות האלה באמת היו כמו עבודה בשבילי, העבירו לנו את הזמן. אפילו היינו ב'ארץ נהדרת'".
אוקיי, אז ראיונות. איך עוד מעבירים את הזמן?
רוחל'ה: "כל כמה דקות היו דפיקות בדלת של התא. פעם הביאו מדחום, פעם קפה, פעם מיץ, מגבות, מים, קולה".
עודד: "לא היה משעמם".
ובינתיים בישראל, שלושת הילדים בטח השתגעו מדאגה.
עודד: "הם התקשרו כל יום וכל היום לשאול איך אנחנו, ושיקרתי להם. אמרתי שאנחנו ישנים בקומה 11 והווירוס לא יכול להגיע לשם".
רוחל'ה: "מאוד לא רצינו שהם ידאגו".
שבוע לאחר שהוכנסו להסגר בתא הקטן החלה רוחל'ה לחוש ברע. כשהמדחום הראה 38.2, לא היה לה ספק במה מדובר. "לא היו לי תסמינים, לא שיעול, לא צינון ולא כאבים, רק חום וקצת חולשה. אבל מה פתאום שיהיה לי חום באמצע הפלגה? ידעתי שזו קורונה".
עודד: "מה שמוזר הוא שרוחל'ה מאובחנת עם אסתמה קשה, אבל לא היו לא בכלל שיעולים. בדרך כלל היא משתעלת יותר. מבחינתי הווירוס הזה הוא בריון, הוא הצליח להזיז את האסתמה שלה".
רוחל'ה נטלה אקמול בניסיון להוריד את החום וניגשה לעבור בדיקה לאבחון קורונה. עודד, שלא סבל מחום והרגיש מצוין, התבקש גם הוא לעבור את הבדיקה ליתר ביטחון. נאמר להם שהתוצאות יתקבלו בתוך 48 שעות. "כל דפיקה בדלת הקפיצה אותנו, השעות האלו היו נוראיות", אומרת רוחל'ה. ואז הן הגיעו: שתי תוצאות חיוביות. "הוא הסתכל עליי, אני עליו, שנינו לא יכולנו להאמין".
עודד: "בדיעבד אני יכול להגיד שקיבלתי אזהרה. לא היה לי חום והרגשתי כרגיל, אבל לילה לפני שהגיעו התוצאות הרגשתי קצת קוצר נשימה, כאילו אני נושם אגזוז של דיזל. בהתחלה חשבתי שזה בגלל מערכת המיזוג של האנייה וביקשתי איזולירבנד כדי לתקן את זה, אבל היום אני מבין שזה היה קוצר נשימה שמאפיין קורונה".
מה עובר בראש כשמקבלים את האבחון?
רוחל'ה: "את מרגישה כאילו את נופלת לתהום, את לא מבינה מה קורה סביבך. מה גם שלא היה לנו זמן לחשוב, לעכל. נתנו לנו רק כמה דקות לארוז מזוודת טרולי עם הדברים שחשובים לנו ואמרו שצריך להוריד אותנו מהספינה".
פחדתם?
רוחל'ה: "לא פחדנו מהמחלה, פחדנו להודיע לילדים שאנחנו נשאים כי לא רצינו שהם יילחצו. בכלל, לאורך כל התקופה הזו היה לי הכי קשה לחשוב על זה שהילדים שלי לחוצים בגללי".
עלתה בכם המחשבה שזה קרה רק כי התעקשו להשאיר אתכם בספינה?
עודד: "בטח, כי כל יום ראינו שיש יותר ויותר חולים. הרגשנו שמחכים שנידבק".
רוחל'ה: "אני זוכרת שראיתי כתבה ב-BBC, אמרו שהקורונה 'חיה בתוך האונייה שלנו'".
עודד: " שר הבריאות היפני הודה יותר מאוחר שהוא טעה כשהשאיר את כולנו על האונייה ולא פיזר אותנו מהתחלה בין בתי החולים של יפן. אני יודע שאם היו מפנים אותנו לא היינו חולים, כי נדבקנו דרך מערכת המיזוג הכללית".
אותה אחת שחשבת אינטואיטיבית שגורמת לך קוצר נשימה.
"כן, היא זאת שפיזרה את החיידקים בין כל התאים. אבל למרות הכל אני לא כועס".
מתוך 3,711 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו על הספינה, יותר מ-630 נדבקו בסופו של דבר. גם שישה מ-15 הנוסעים מישראל היו בין הנדבקים. שניים מהם אובחנו רק כשחזרו לישראל, שניים אחרים עוד ביפן. הם אובחנו אחרי רוחל'ה ועודד, מחזיקי התואר הלא נכסף של חולי הקורונה הישראלים הראשונים.
הייתי מסתכל עליה ישנה כדי לוודא שהיא בסדר
בהתאם להוראת הרופא שמסר לבני הזוג את תוצאות הבדיקה, הם ארזו מזוודת טרולי ("שתי חולצות, שני זוגות תחתונים וחפיסת קלפים") ויצאו לבית החולים הצבאי של חיל הרפואה היפני, כשעה וחצי נסיעה מחוף הים. "הרגשתי כאילו שיצאנו מתיבת נוח, רק שלא שוחררנו לחוף מבטחים", אומר עודד ורוחל'ה ממשיכה עם הדימוי התנ"כי: "כשירדנו מהספינה ראיתי זוגות יורדים שניים-שניים, וישר עולים על אמבולנסים. לרגע הרגשתי שיוצאים לטיול שנתי וחשבתי שתוך יום-יומיים נשתחרר מבית החולים. תביני, כשאשפזו אותנו כבר לא היה לי חום. שנינו הרגשנו טוב".
ארבע הקומות של בית החולים הצבאי המתינו ריקות לחולים מספינת הקורונה. "הרופאים חיכו לנו בשורה בכניסה למבנה והובילו אותנו לחדר שלנו, חלל גדול עם שתי מיטות וקירות לבנים", אומרת רוחל'ה. "חוץ מזה לא היה שם כלום".
מבהיל.
"דווקא לא. והביאו לנו פיג'מה מצחיקה כזאת. רק המכנסיים היו טובים עליי".
מה קרה לחולצה?
"הסתבכה לי. זה היה כמו קימונו כזה".
הם הצליחו לשמור על מצב רוח מרומם באזור הבידוד החדש שלהם. החום של רוחל'ה לא חזר, ההרגשה הכללית הייתה טובה. אבל שעות לאחר שאושפזו התקבלו תוצאות הצילומים של בני הזוג ("זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלא עמדנו בתור לבדיקת CT"), ואלו הראו ששניהם סובלים מדלקת ריאות.
איך טיפלו בכם?
רוחל'ה: "שנינו קיבלנו טיפול אנטיביוטי, עודד לווריד ואני בכדורים".
מה בעצם מרגישים עם קורונה?
רוחל'ה: "זה בוודאי אינדיבידואלי מאוד, אבל רק ביומיים הראשונים הרגשתי חלשה והיה לי חום גבוה שטיפס בשיא ל-39 מעלות. חוץ מזה לא היו לי שום סימפטומים. לעודד לא עלה חום, אבל הוא כן פיתח קוצר נשימה בימים הראשונים. אחר כך גם זה עבר".
איך היה היחס של הצוות הרפואי ביפן?
רוחל'ה: "הם היו מדהימים. בכל פעם שהם הביאו לנו תרופות, הם הכינו אוריגמי תואם. הם אפילו למדו לעשות מגן דוד מאוריגמי".
עודד: "לי היה קשה עם זה שהם לא מבינים שום דבר באנגלית. ניסיתי להגיד להם מילים כמו 'אסתמה', 'אינהלציה' ו'ונטולין', והם רק הסתכלו עליי, הנהנו והשמיעו קול מוזר כזה. ידעתי שהם לא מבינים".
רוחל'ה: "אבל באיזשהו שלב הם למדו כמה מילים בעברית ואנחנו למדנו קצת יפנית. הצלחנו לתקשר ואפילו החלפנו מכתבים".
היבטים אחרים של האשפוז היו פחות מוצלחים. בעיקר בימים הראשונים, שהיו "כמו מעצר ללא משפט" לדברי עודד. "שלושה ימים לא אכלנו שום דבר, הגישו לנו אורז ומזלג הפלסטיק היה נשבר כשניסיתי להכניס אותו אליו".
ניסיתם להתלונן?
רוחל'ה: "סיפרנו את זה לילדים שלנו והם הפכו את העולם כדי שנקבל את כל מה שאפשר".
עודד: "הם אפילו דיברו עם בני גנץ".
הילדים החלו להעביר להורים משלוחי מזון בעזרת איש העסקים אריק אמסלם, שמתנדב בבית חב"ד. "הביאו לנו אוכל ביתי כל כך טעים מבית חב"ד שכמעט אכלתי את הקרטון", מספר עודד. "דאגו לנו גם ללפטופ עם ווייפיי ונטפליקס".
החיים הטובים.
רוחל'ה: "ניסינו לבנות לעצמנו סדר יום. התקלחנו כל בוקר, שיחקנו קלפים, עשינו כביסה, עשינו הליכה בחדר כמו נמרים בכלוב והלכנו לישון".
עודד: "אני בלילות הראשונים לא נרדמתי כי דאגתי לרוחל'ה. פחדתי שיקרה לה משהו בגלל האסתמה אז הייתי מסתכל עליה ישנה, כדי לוודא שהיא בסדר".
לך לא היו בעיות רפואיות קודמות?
"לי יש רק סוכר גבוה. אני בחור מתוק".
העיקר להסניף כמה שיותר את הנכדים
על פי הוראות משרד הבריאות היפני, כשחולה קורונה מקבל שלוש פעמים ברצף תוצאה שלילית בבדיקה לזיהוי הנגיף – הוא יכול להשתחרר מבית החולים. רוחל'ה קיבלה תשובה אחת שלילית ואחריה שתי בדיקות חיוביות; עודד לעומתה יצא חיובי בבדיקה הראשונה, אך בשלוש הבדיקות שלאחר מכן הייתה התוצאה שלילית.
חשבת לעבור לישון במלון עד שרוחל'ה תחלים?
"מהתחלה היה בינינו הסכם שאנחנו לא נעזוב אחד את השנייה, לא משנה מה. לא הייתה לי התלבטות, חיכיתי שהיא תחלים".
רוחל'ה: "אני כל הזמן אמרתי לו לצאת לישון במקום אחר. הוא לא הסכים".
ביום רביעי שעבר קיבלה גם רוחל'ה את שלוש התוצאות השליליות המיוחלות, ובני הזוג עופרים קיבלו אישור להשתחרר מבית החולים. "זה היה מאוד מרגש, הורדנו את מכנסי הפיג'מה וזרקנו אותם מהחלון", מספרת רוחל'ה. "אחר כך עשינו טקס כזה, כל אנשי הצוות הורידו את החליפות ואת הכפפות ולחצו לנו ידיים".
די מדהים בנסיבות.
רוחל'ה: "כן, אפילו התחבקנו".
עודד: "חלק מהרופאים אפילו בכו. הם מאוד התחברו אלינו".
ביום שישי האחרון הם נחתו בישראל בטיסה ישירה שארגנה חברת הביטוח שלהם ("ישבנו בביזנס במטוס כמעט ריק"). רגע לאחר הנחיתה הם נבדקו על ידי אנשי מגן דוד אדום ואז חיכו עד הערב לתוצאות. "ישבנו בבית עם הילדים והיינו מאוד מתוחים. זה היה יום קפוא והייתה סופה, אבל אז הגיעה נקודת אור: שנינו קיבלנו תוצאה שלילית".
איך היו התגובות?
"הם צרחו, הייתה שמחה ענקית. פתחנו בקבוק סאקה שקיבלנו מהרב בבית חב"ד ועשינו 'לחיים'. אחר כך הזמנו את כל הנכדים הביתה ובילינו איתם כל הלילה".
בקיבוץ היו חגיגות?
רוחל'ה: "הכניסו לנו שלט 'ברוכים הבאים'. אבל הוא עף ברוח של הסופה אחרי כמה דקות".
עודד: "יותר מזה, מישהו טיפל בכל הגינה שלנו. בדרך כלל אני דואג לצמחייה, אבל כשהיינו ביפן הבת שלי קראה לכל הקיבוץ לאזור ולעבוד בגינה שלנו".
דווקא כשנעדרתם מהארץ נהייתם סלבס. אתם מרגישים את זה?
רוחל'ה: "אתמול הלכנו לבית המרקחת ומשום מקום ניגשה אליי אישה ואמרה, 'אתם מפורסמים, אמאל'ה', וכאילו הלכה צעד אחורה".
דיברנו על הכל, ועדיין לא סיפרתם לי איך בעצם הכרתם.
רוחל'ה: "דרך חברה משותפת שעודד היה הבן זוג שלה באותה תקופה. הוא ראה אותי, מצאתי חן בעיניו ומאז אנחנו ביחד. אגב, אנחנו עדיין בקשר איתה".
47 שנים, שלושה ילדים, שמונה נכדים, קורונה אחת. מה השלב הבא מבחינתכם?
רוחל'ה: "להיות עם המשפחה ובעיקר להסניף את הנכדים שלנו כמה שיותר. אנחנו גם מחפשים איפה להתנדב ולעזור עם חולים".
עודד: "אנחנו בין היחידים בארץ יכולים לעשות את זה. בתור חולים שהחלימו, אנחנו לא יכולים להידבק ולא להדביק".