אורית מתעסקת במשקל שלה מאז שהיא זוכרת את עצמה. "אף פעם לא הייתי שמנה, אבל גם לא ממש רזה", היא מספרת. "כבר בכיתה ה' או ו' שמתי לב שאני קצת יותר מלאה מהחברות שלי אז התחלתי לשמור. הבעיה היא, שמאז לא הפסקתי לחשב את כל מה שאני אוכלת - אם הגזמתי היום, אני יודעת שאני חייבת לפצות על זה מחר. כך, בכל פעם שאני אוכלת משהו משמין, אני הולכת לישון עצובה ועדיין חושבת על זה כשאני קמה בבוקר. זה לא קל לגדול עם המחשבות האלה - שכנראה אף פעם לא יעזבו אותי."   

גם ליהי, בת 37 ואם לשניים, מכירה מקרוב את התחושות האלה. "זה לא משנה מה המשקל שלי, גם כשהייתי 10 קילו פחות והייתי ממש רזה, עדיין חשבתי שאני שמנה", היא מספרת. "ואם כבר אני מרשה לעצמי לאכול משהו משמין, נניח מישהו מביא עוגה למשרד ואני אומרת לעצמי שאני אקח רק חתיכה קטנה, תוך שניה אני מסתערת על כל העוגה. זה כמו פרץ בלתי נשלט שגורם לי לתחושת גועל מעצמי ואז, יום אחרי, אני חייבת לפצות על זה ולא אוכלת כמעט כלום".

>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?

נשמע לכם מוכר? אתם ממש לא לבד. רבים מאתנו מרגישים שכל היום שלנו סובב סביב מה מותר ומה אסור לנו לאכול. הפרעות אכילה מתקשרות לרובנו עם המחלות החמורות יותר, כמו אנורקסיה ובולימיה, אך יש ספקטרום שלם של הפרעות שלא נמצא במודעות שלנו, ודווקא ההפרעות הפחות מוכרות, כמו לבדוק כל יום את המשקל שלך, או להיות במצב של דיאטה תמידית, נפוצות הרבה יותר. להפרעות האלה ד"ר עינת צוברי, אחראית היחידה להפרעות אכילה "הנוטרים" ברעננה, המרכז לבריאות הנפש שלוותה של הכללית, קוראת הפרעות באכילה, ולטענתה הן נפוצות מאוד בקרב האוכלוסייה.  

לאכול ולהתייסר

לפי ד"ר צוברי, אם אכלתם משהו משמין ולא הצלחתם להפסיק לחשוב על זה כל היום, יכול להיות שיש לכם הפרעה באכילה. "בתרבות שלנו, שמקדשת את אידיאל הרזון, אנשים רבים אינם שבעי רצון מאיך שהם נראים", היא אומרת. "ההבדל בין חוסר שביעות הרצון הכללי הזה לבין הפרעה באכילה קשור במידת ההשפעה שיש לזה על מצב הרוח שלהם, ועד כמה הם מתעסקים בזה במהלך היום שלהם".

כיצד הפרעות באכילה שונות מהפרעות אכילה?

"הפרעות באכילה הן עיסוק מוגזם בגוף וחוסר קבלה שלו כפי שהוא", אומרת ד"ר צוברי. "זה יכול להתבטא בדיאטות הרזייה בשכיחות גבוהה או מחזורים של תקופה של דיאטת הרזייה, שלאחריה מתחילה תקופה של אכילה מופרזת ללא שליטה - וחוזר חלילה. במקרים חמורים יותר, ההפרעה תתבטא בצום, צמצום אכילה, דילוג על ארוחות, התקפי אכילה בלתי נשלטים, הקאות יזומות ושימוש לרעה בכדורי הרזייה, משלשלים, משתנים ועישון. בניגוד להפרעות אכילה כמו אנורקסיה ובולימיה, הפרעות באכילה אינן מצב פתולוגי, אלא ביטוי של דימוי גופני שלילי."

כפות רגליים עומדות על משקל שחור ברקע לבן (צילום: jupiter images)
דווקא ההפרעות הפחות מוכרות, כמו לבדוק כל יום את המשקל שלך, נפוצות הרבה יותר | צילום: jupiter images

"אנורקסיה ובולימיה הן אינן תוצר בלעדי של התרבות זה אנו חיים, אלא שילוב של נטיה גנטית, גורמים ביולוגיים, גורמים אישיותיים והשפעות של אירועי חיים טראומטיים מכוננים." היא מוסיפה. "לעומת הפרעות באכילה, שמתקיימות בעיקר בגלל תרבות הדיאטות. הסכנה המשמעותית בהן היא שהן מהוות גורם סיכון להתפתחות מלאה של המחלה, ובנוסף, הן כשלעצמן בעלות השלכות רגשיות וגופניות קשות."

לטענתה של צוברי, התעסקות התקשורת בהפרעות אכילה אף היא מלבה את ההתעסקות הלא בריאה הזו ברזון. "העיסוק של התקשורת, למשל, ב"רווח בין הרגליים", שהוא כביכול דאגת כל הנערות המתבגרות, יכול לייצר את האפקט ההפוך. מתבגרות יכולות להיחשף לתופעה הזו ובעצם לחשוב "למה אני לא דואגת לרווח בין הרגליים?" - מכאן הדרך להתפתחות הפרעה באכילה מאוד מהירה."

צוברי סבורה כי העיסוק האובססיבי של התקשורת בהפרעות אכילה כתופעה נפוצה יותר ממה שהיא באמת מזיק מאוד לחברה. "קשה לקבוע מה גרוע יותר, הצגת מודל היופי הרזה בתקשורת או הצגת הפרעות האכילה בתקשורת כתופעה רחבת היקף. הבעיה היא שהנטייה של אמצעי המדיה לשים זרקור על הפרעות אכילה יכולה להשפיע על צעירים ודווקא לעודד הפרעות באכילה", היא אומרת. אין בכך לומר שאסור להילחם בהשמנת יתר בקרב צעירים, אך יש להבין שהבעיה היא לא האוכל, אלא מה שמסתתר מאחורי דפוסי האכילה.

>> עזבו אתכם מדיאטה - שרוך מסביב לבטן זה הדבר הבא

הכל מתחיל בילדות

אבל לא רק התקשורת אשמה. במחקר שנעשה במסגרת הדוקטורט שלה, ד"ר צוברי מצאה כי יש קשר בין דיאטות הרזייה בגיל ההתבגרות ובילדות לבין הפרעות באכילה. "כאשר ילדים או מתבגרים חשופים להערות ביקורתיות על הגוף שלהם בשלב מוקדם בחייהם, אין מן הנמנע שהם יפתחו דימוי גוף שלילי. מתוך כך, הם יהיו מודעים יותר לאכילה שלהם, ברמת התעסקות שיכולה להיות לא בריאה."ברגע שההתעסקות באוכל משפיעה על מצב הרוח והתפקוד היומיומי שלנו, זה אומר שקיימת בעיה".

סנדוויץ' עם סרט מדידה (צילום: phinizrl, Istock)
עיסוק מתמיד באוכל יכול להיות סימן להפרעה | צילום: phinizrl, Istock

כך בדיוק היה אצל מיכל, בחורה בת 31, שממש זוכרת את הרגע בו זה התחיל גם אצלה. "בגיל 12 המאמנת שלי מצאה ממתקים בתיק שלי. זו הייתה נורמה להסתכל מה בנות בקבוצה אכלו ולהעביר על כך ביקורת", היא מספרת. "ההשפעות של זה ניכרות עליי גם היום, כשאני מקפידה להישקל פעם בשבוע. בנוסף, אם תשאלי אותי, אני ממש יכולה להגיד לך מה היה המשקל שלי בכל גיל".

גם אצל ליהי, השינוי החל בגיל מוקדם. "מגיל 14 אמא שלי, שהקפידה מאוד על המשקל שלה בעצמה, הייתה מעירה לי על אוכל". היום,  ליהי מתאפקת שלא להעיר לבנות שלה באותה הצורה, אבל לא תמיד זה תלוי רק בזה. "יש לנו קבוצת וואטסאפ משפחתית, גם עם הילדים. בכל פעם שאני יורדת במשקל אני ישר שולחת לכולם הודעה נלהבת". כאשר ליהי מפיצה את דימוי הגוף הבעייתי שלה בקרב כל המשפחה, היא עלולה ליצור הפרעות באכילה אצל ילדיה. "אני מבינה שזו התעסקות לא בריאה, ואני לא רוצה לגרום להם נזק, אבל לא משנה כמה אני משתדלת, זה בטוח מחלחל אליהם."  

צוברי מדגישה כי הניסיון לשלוט בגוף בעל כורחו -  מבלי להתחשב בגנטיקה הייחודית שיש לכל אדם, בצורות הגוף השונות ובהרגלי האכילה המתאימים לכל אדם - גורם לדימוי גופני שלילי, וזאת, גם בקרב אנשים בעלי BMI תקין. "אנשים העוסקים בניסיון להרזות מגיל צעיר יעסקו בזה כנראה כל חייהם, גם אם הם יהיו בעלי משקל גוף תקין". 

>> אחת ולתמיד: מה קובע את צבע העיניים שלנו?

אז איך אפשר להיפטר מהאובססיה הזו ועדיין לנהל אורח חיים בריא?

"הפתרון הוא חינוכי ומורכב מכמה רמות: התא המשפחתי, מערכת החינוך ומערכת הבריאות. אם זה במסגרת המשפחתית, חשוב להביע יותר תמיכה והבנה כלפי הילד, גם אם יש לו משקל עודף", אומרת ד"ר צוברי. "לא להסתכל לילד בצלחת, ולא להכריח אותו לעשות דיאטה." במחקרה, צוברי מצאה כי הערות על צורת הגוף והאכילה ע"י הורים, מורים ותלמידים גרמו לעליה ברמות דיכאון ופרפקציוניזם שבתורם גרמו ליותר הפרעות באכילה. בנוסף, מחקרים מראים שילדים בעלי עודף משקל שגדלו בסביבה הורית בטוחה ותומכת נמצאו כבעלי דימוי גופני חיובי יותר, מה שהוביל לפחות הפרעות באכילה. בנוסף, היא טוענת, כי "חשוב מאוד לעשות הפרדה בין חברה שמעודדת בריאות לבין חברה שהיא אובססיבית לכך."

אמנה נגד הערות נבזיות

אבל הבעיה לא נגמרת שם, גם בבית הספר צריך לעורר מודעות לבעיות חברתיות כתוצאה מדימוי גופני. "ילדים צריכים מעין אמנה לא כתובה ביניהם שתבטיח שלא יהיו הערות נבזיות ופולשניות על הגוף של אחרים", ד"ר צוברי מציעה. "הערות כאלה, בעיקר בגיל ההתבגרות, יכולות להיות הרסניות לדימוי העצמי, ולגרום להפרעות באכילה." לפי צוברי, "תוכניות מניעה צריכות להיעשות על ידי אנשי מקצוע בלבד. יש להיזהר ממתן הרצאות לתלמידים בנושא הפרעות אכילה שכן זה עלול לעודד את התופעה. חשוב לחשוף את צוות בית ספר והורים למסרים לפיהם דיאטות הרזייה בגיל ההתבגרות עלולות להשפיע לרעה, ובהקשר חיובי יותר, צריך לסייע ביצירת סביבה מעצימה שמכבדת את השונה בכל דבר, גם במראה חיצוני."

מה שיועיל לכולנו הוא אם נתחיל לכבד את ההבדלים הגנטיים שקיימים בינינו. לא כולם יכולים, וגם לא צריכים, להיראות אותו הדבר. צריכה להיות במה לגדלים ולצורות שונות של הגוף. גם אם למישהי יש חזה קטן, גם אם למישהו אין ריבועים בבטן, גם אם מישהי לא בת 16- זה לא אומר שהם לא יפים, ושאין להם מקום בחברה שלנו. אדרבא, ברגע שנתחיל לכבד את הגנטיקה שלנו, כך נוכל להשתחרר מההתעסקות האובססיבית בגוף, ונמגר את תופעת ההפרעות באכילה. 

>> לכל כתבות המגזין