איך אתם מגיבים לאנשים שאוכלים לידכם? לרובנו יש עם זה עניין, ככל הנראה כזה שקשור לריח. ידוע שאדם שמקלף קלמנטינה באופן ספייס ראוי לנידוי, על טונה במעלית או גויאבה באוטובוס אין מה לדבר. צלם אנוש, רובנו מתחזקים אחד ומדובר בהתנהגויות חברתיות שהוקעו. אבל מה אם אלו דווקא הקולות שמוציאים אותך מדעתך, ועוד כאלו שנחשבים ללגיטימיים? אם רעשי לעיסה גורמים לך לגועל ולמצוקה, נגיסה בתפוח נשמעת לך כמו ציפורניים על לוח, או צליל לגימת קפה שולח אותך להקיא? האם היית חש הקלה אם הקרובים אליך היו מוזנים לנצח בעזרת זונדות? במקרה כזה, יכול להיות שמדובר במיזופוניה.

מיזופוניה (או מיסופוניה בתעתיק ויקיפדי שפחות נאה לנו בעין). כמו מיזוגניה אבל בלי לשנוא חצי מהאוכלוסיה אלא את כולה. מדובר באנשים עם רגישות מוגברת לרעש. אלו יכולים להיות כל סוגי הרעשים, אבל המופעים הנפוצים שלה נוגעים לרעשי אכילה – לעיסה, יניקה, בליעה, כרסום. המצוקה שלהם היא אמיתית, היא פיזית, והיא בלתי נשלטת. אם אתם מזדהים עם הכותרת הזאת - "סבלה מתסמונת נדירה שגרמה לה לשמוע הכל והתאבדה", יכול להיות שאתם סובלים ממיזופוניה. אם אתם חושדים בכך, הנה מבחן כיפי שאתם יכולים לעשות שיסייע לכם לאבחן את עצמכם באופן לא מקצועי שלא ניקח עליו שום אחריות לעולם.

מיזופוניה היא מושג שנטבע בשנת 2000, והוא מתייחס לתופעה מוכרת: מצב שבו רגשות שליליים, תחושות, מחשבות קשות ותגובות פיזיולוגיות מתעוררות בתגובה לצלילים ספציפיים. לפי מחקרים, 80 אחוז מהצלילים מקושרים איכשהו לפה. "זה לאו דווקא קולות של אוכל", מספרת לנו מיכל, מיזופונית, על התופעה, "אנשים מתחרפנים ממגוון קולות. אצלי זה באמת קשור רק לאוכל. אבל לא רק קולות לעיסה, אלא כל דבר שאיכשהו מתקשר לאוכל: גם רשרוש שקיות, קרקוש כלים, מצמוצים למיניהם ואפילו יש מילים שאני קוראת אותן והן מגעילות אותי, כמו 'ללגום' ו'מהביל', כי זה מיד מתקשר אצלי לאכילת מרק או שתיית תה ברעש".

מיזופניה
צילום: Shutterstock

המחקר על מיזופוניה נמצא עדיין בחיתוליו, זו אינה תופעה מפוצחת ומוכרת לחלוטין עדיין. שתי הוכחות: 1. במסמכי וורד עדיין מופיע קו אדום של טעות כתיב מתחת למילה. 2. רשימת ה"סלבס עם מיזופוניה" בגוגל כוללת איזה ארבעה סלבס סוג ב', ביניהם קלי אוסבורן ופרנץ קפקא (אנחנו מקווים שהכתבה הזאת תעודד עוד מפורסמים לצאת מהארון המיזופוני). כצפוי, יש הרבה דיסאינפורמציה סביב הנושא. נגיד, זה שאתה מתעצבן על האופן שבו אנשים אוכלים לא אומר שאתה מיזופון, כולנו נגעלים מהזולת, אצל מי שסובל ממיזופוניה מתעוררות תגובות נוירולוגיות בתגובה לצלילים מסוימים, המוח שלהם נכנס לאובר-דרייב. התגובות הרגשיות כוללות גועל, זעם, לעתים דפיקות לב מואצות והזעה. לפי מחקרים, מיזופוניה מופיעה בין גילאי 9-13, ונשארת עם האדם למשך שארית חייו. יש יותר נשים שסובלות ממיזופוניה מאשר גברים, היא מקושרת עם הפרעות ויסות חושי, אבל גם עם יצירתיות גדולה, ונכון להיום – אין לה תרופה.

"חיפשתי פעם בגוגל אם היה מקרה של רצח על בסיס מיזופוניה", מיכל ממשיכה, "לא מצאתי, אבל זה רמת התחושות. שאת מסוגלת לרצוח. אנשים יותר עדינים ממני אולי חווים את זה כחרדה, אצלי זה יותר זעם. וגם גועל. ואני מסוגלת להגיד דברים איומים. זה בעיקר בא לידי ביטוי כשאני מנסה להתרכז במשהו ואוכלים לידי. מניחה שזה קשור גם להפרעת הקשב שלי".

אז מה עושים במסעדות?
"בארוחות כשגם אני אוכלת זה פחות בעייתי. בתנאי כמובן שכל הסועדים הם בני אנוש מתורבתים שיודעים לאכול בפה סגור. במסעדות גם אין בעיה, כי לרוב האקוסטיקה בהן די רועשת. באופן פרדוקסלי, במקומות שקטים אני סובלת הרבה יותר, כי אז שומעים הרבה יותר טוב את כל הרעשים הקטנים".

מיזופניה
צילום: Shutterstock

"כשהכל רועש אין בעיה", מספר גם סער (רוב השמות בכתבה שונו ונלקחו באופן לא מודע מהסדרה "עניין של זמן"), "המיזופוניה צצה כשישנו רעש שמתבלט מעל השקט. לעיסה, התעסקות עם שקית או עטיפה של חטיף בקולנוע יכולה לגרום לי לרצות לרצוח, מזגן רועש של שכנים. אוכל הוא מאד בעייתי בעיקר כי הוא קורה הרבה. וגם, כי לבת הזוג שלי יש לסת מעט רופפת שמייצרת יותר רעש מהממוצע. כששני הצדדים אוכלים זה פחות נורא, אבל כשאני רוצה להתייעץ איתה על משהו חשוב והיא אוכלת סלט, אני מתחרפן. מהילדות זכור לי אבא שלי שהיה לוגם תה ברעש משוגע, ובעיקר אוכל תירס כמו חזיר".

כמו אצל מיכל, גם סער מתאר את התחושה שמתעוררת כזעם. "מדד הזעם שלי קופץ מאפס למאה באלפית השנייה. זה גונב לי את כל הריכוז ואני רק עסוק באיך להפסיק את זה".

התחושות של המרואיינים הסובלים מהתופעה דומות, ואפילו האנשים שמעוררים אותם. "זה לא סתם גועל רגיל", מסביר אביב, "זאת חלחלה משוגעת שלא מאפשרת לך להתרכז בשום דבר אחר ומיתרגמת אוטומטית לזעם אדיר ולבוז. לא משנה כמה אני אוהב או מעריך בן אדם, באותו רגע של לעיסות הוא יהיה עבורי הדבר הכי בזוי על הפלנטה, יצור שאין לו זכות להתהלך על פני האדמה. אבל דקה אחר כך זה עובר והוא שוב אבא שלי".

אלו רעשים מטרגרים אצלך את המיזופוניה?
"אוכל הוא כמובן הגורם המרכזי, אבל לא רק. יש מקום מיוחד בגיהנום לאנשים שלוגמים בצליל שאיבה, ודברים כמו חיכוך שיניים וצקצוקי לשון יכולים להוציא אותי מדעתי. אה וגם - דיבורים בזמן האוכל, בלי קשר לרעש לעיסה אפילו. האופן בו הגיית המילים משתנה. וגם, כמובן, מחוות קוליות שבאות כתגובה לאוכל טעים. היה לך טעים? תסיים לאכול ורק אז תגיב, וגם אז - תגיד 'זה טעים'. אל תעשה 'ממממ'".

מיזופניה
צילום: Shutterstock

המילניאלים הרגו את האכילה

העניין עם מיזופוניה, זה שהיא נשמעת קצת כמו הפרעת פינוק. אנשים שומעים את זה ואומרים "נההה, זה לא אמיתי". או – "נו מה, לכולם זה מפריע" וכמובן – "הכל נפשי". שזה, אגב, לא ממש נכון, אבל נגיע לזה. "מיזופוניה" נשמעת כמו איזו כותרת לכתבה על דור הוואי, משהו בסגנון של "המילניאלים הרגו את האכילה". אבל כששומעים את התיאורים שלהם, כשמבינים את הדמיון התגובתי, את העוצמה שבה זה מכה בהם, מבינים שיש פה סבל אמיתי. אנשים מתמודדים עם מצוקה שאין באמת איך לשנות אותה. אנשים אוכלים בעולם, ויש סבירות גבוהה שימשיכו עם המנהג הזה. אנשים גם אוכלים יותר. אנחנו כל הזמן במסעדות, אנחנו מקדישים לאוכל תשומת לב רבה מאוד וזה אחד הבילויים הנפוצים. סביר להניח שברוב הפעמים שבהן תפגשו חברים, בבית או בחוץ, יהיה בסביבה מזון. יש אנשים שבשבילם מדובר בסיוט.

איך מתנהל מיזופון בעולם שבו כולם אוכלים סביבו כל הזמן? האם לגיטימי להעיר לאנשים לאכול יותר בשקט, או במקום אחר? איך מתמודדים עם הקולגה למשרד שתחביבה הוא נשנוש? באיזו מידה אתה יכול לצפות שיכילו, שיתחשבו, שישמרו על שלמותך הרגשית והקוגנטיבית? איפה עובר הגבול בין דרישת כבוד בסיסי מהזולת, לבין אימפריאליזם קולינרי שמאמלל את סובביך?

מיזופונים יודעים שזו בעיה שלהם. "לרוב אני מצליח לזכור שזה לא הם, זה אני", אביב מסביר, "אבל לפעמים יש מקרים כל כך קיצוניים שאני צריך לשכנע את עצמי שהאדם לא עושה את הרעשים בכוונה לעצבן אותי".

וכשהמקרה קיצוני, איך אתה מגיב?
"בפאסיב אגרסיב שעם השנים נוטה יותר לאגרסיב. שם אוזניות בהפגנתיות, נאנח בעצבים, מחלק מבטים זועמים, יוצא מהחדר בכעס, מנסה להוציא רישיון לנשק. אבל לרוב אני פשוט משתדל לשמור את זה בבטן. מה שאומר שכנראה אמות צעיר, אבל לפחות ימנעו ממני הרבה שנים של להקשיב לאנשים לועסים".

מיזופניה
צילום: Shutterstock

גם סער יעדיף להמנע מעימות, "בגלל שאני אדם שלא נעים לו להעיר אני אסבול בשקט או אמצא דרך להמלט מהסיטואציה".

למיכל דווקא נעים להעיר, לפחות במקרים שדורשים את זה. "אני נועצת באנשים מבטים מזרי אימה באוטובוסים ובמקומות אחרים מעירה. יש מאכלים שאני לא יכולה להעיר עליהם כי אני אדם תבוני וזה לא הגיוני לדרוש מאנשים לא לאכול תפוח בעבודה. בשביל זה יש אוזניות או שאני מצטרפת ואוכלת תפוח בעצמי ואז הרעש שלי מכסה על הרעש של הזולת. לעתים רחוקות, אגב, אני יכולה גם להגעיל את עצמי, אבל זה נדיר".

"לעומת זאת", מיכל מוסיפה, "יש סיטואציות שבהן אין לי שום בעיה לדרוש מאנשים שיפסיקו להרעיש: לעשות בלונים ופיצוצים עם מסטיק, לדוגמה, זה לא לגיטימי ולשתות תה כשהכפית עדיין בתוך הכוס זה לא לגיטימי למי שבן פחות מ-80אגב, אני לא סתם נוזפת באנשים, אלא מסבירה שיש לי הפרעה נוירולוגית שגורמת לזה שהרעש הדוחה שהם עושים מחרפן אותי. בעבודה הקודמת שלי הסברתי שצריך להתחשב בי בדיוק כמו שהם היו מתחשבים באדם נכה".

המאכלים הטריגריים אצל מיכל הם אלו שמרעישים במיוחד: תפוח, גזר ומלפפון. אצל אביב, זה יכול להיות כל דבר "אין מאכל מיוחד, לכולם יש פוטנציאל להיות איומים. למרות שתמיד מדהים לגלות איזה צלילים אנשים מסוגלים להוציא מבננה".

אוזניות, מסתבר, הן אקססורי חובה לכל מיזופון. מיכל משתמשת בהן לא מעט: "לאחרונה גיליתי שאפשר להיות סרט שלם עם אוזניות בלי שמשהו מנוגן בהן. זה חוסם את הקולות של הסביבה הקרובה, אבל לא את הקולות של הסרט וזה אדיר. לפני שגיליתי את זה הייתי יכולה לשבת עם ידיים על האוזניים בסרט".

מיזופניה
צילום: Shutterstock

קולנוע זה בטח שדה קרב.
"קולנוע זה סיוט, ולהיכנס לקולנוע, לשבת בשורה ריקה ואז לראות שמתקרב לעברך מישהו עם דלי פופקורן ענק זה כמו לשבת באוטובוס ולראות שמתיישב לידך מחבל מתאבד".

לאכול עם האויב

גם מיכל וגם גלי מעולם לא ניסו לטפל בתופעה באופן ישיר, בעיקר כי עדיין אין ממש איך. זה נשמע מוזר, כן, אנחנו חיים בעולם של פתרונות ותהליכים ושינוי התנהגות, יש יותר מטפלים מבעיות, על כל מצוקה שיש לנו יש כבר מישהו שחקר אותה, עלה על שיטה לפתור אותה ועכשיו מעביר סדנה שתבטיח מאה אחוזי הצלחה, לא? כנראה שלא.

איתן טמיר, ראש מכון טמיר, מרחיב: "נכון להיום, הכיוון המחקרי הוא שמדובר בהפרעה נוירולוגית. היא באה לידי ביטוי בתגובתיות יתר, עצבנות, התקפי זעם, קשיים בוויסות. זו הפרעה שמקשה על מטופלים שנמצאים עם בעיות על ספקטרום הוויסות הרגשי. ברגע שמיזופוניה מופיעה יחד עם בעיה של ויסות רגשי, לאנשים כאלו קשה לחזור לשקט שלהם, לבייס ליין, לוקח להם לפעמים שעות לחזור לעצמם ואפשר לראות פגיעה בזוגיות, בהורות, בקריירה".

יש איזה פרופיל שמאפיין את הסובלים מהתופעה?
"אין כרגע איפיונים ספציפיים של אוכלוסיות סיכון ולכן כל האוכלוסיה פגיעה".

טמיר מסביר שאלו התפרצויות שלאנשים קשה מאוד להבין את המקור שלהן, להסביר אותו, ברמה החווייתית הן נתפסות כהפרעה נפשית, למרות שהמחקרים מצביעים על מקורות נוירולוגיים. מה שנדמה, לעתים, לאנשים מבחוץ כתגובה מוגזמת או היפר רגישות מפונקת, הוא פשוט חוויה חושית שונה ומורכבת שנובעת מחיווטים מוחיים. טמיר מספר שיש עלייה עצומה במודעות לתופעה ובמספר הפונים למכון, הם אפילו שוקלים לפתוח קבוצת תמיכה. הטיפול הוא קוגנטיבי והתנהגותי, אבל חשוב לו להדגיש: "המדע עדיין לא מצא פתרון, אנחנו לא רוצים ליצור אשליות". 

גם מיכל מצאה דרך להקל על הסימפטומים. "בשנה האחרונה אני מתמודדת עם זה יותר טוב, קודם כל כי בעבודה שלי כמעט ולא אוכלים ליד המחשב. חוץ מזה אני עושה המון ספורט, ריצה בעיקר, וזה עוזר לי. בחודשים האחרונים אני הולכת גם לשיעורי יוגה מיוחדים, שמלמדים איך להפוך את החיים לרגועים יותר. כלומר איך להיות בסיטואציה מלחיצה - מבחינה פיזית או אחרת - וללמוד לא לתת לזה להשפיע עליי, לא לתת לזה לגרום לי לסטרס".

ובאירועים חברתיים זה עדיין מתעורר?
"אני לא אדם של אירועים חברתיים, אז זה בדרך כלל רק בעבודה או באוטובוס. העובדה שאני גרה לבד גם עוזרת. וכן, בזוגיות זאת בעיה גדולה".

גם טמיר וגם מיכל הזכירו את ההתמודדויות עם מיזופוניה בזוגיות. אחרי הכל, אפשר להשתיק קולגות ולנעוץ מבטי משטמה בזרים באוטובוס, אבל מה תעשה בבית עם אהובך שמה לעשות, רוצה לנשנש פה ושם או סתם להזין את עצמו על מנת להישאר בחיים? אף אחד לא יכול להעביר זוגיות שלמה עם אוזניות (הכנס כאן בדיחת "כמה אשתי מדברת פההההה"). תוסיפו לזה את הנתון המחקרי לפיו מיזופוניה מתעוררת ביתר שאת עם אנשים שקרובים אליך במיוחד, ותקבלו כר פורה לאיבה.

מיזופניה
צילום: Shutterstock

הרי אלו לא רק המיזופונים שצריכים להבליג, להסתדר, להתהלך בין הטיפות בניסיון לא להעביר את חייהם בגועל ובזעם אבל, מהצד השני גם לא לרמוס את בן הזוג. גם בן הזוג עלול לסבול כאן – איך מסתדרים עם להתחשב כל הזמן בבן אדם שנגעל לשמוע אותך אוכל?

נוגה, בת הזוג של סער, מספרת שהם למדו להסתדר עם המיזופוניה שלו. "הוא מודע לזה שהוא משוגע ואני יודעת שהוא משוגע. אם נניח הוא ייכנס לסלון ויראה שאני מכרסמת משהו, הוא יחזור לחדר העבודה וייצא כשנראה לו שגמרתי, באופן שהוא מאוד נונשלנטי. אין פה כבר אשמה או כעס. ואם לי בא תפוח, והוא נמצא לידי, אז אני אוכל עם סכין. יש פעמים שנניח הוא בא לדבר איתי על משהו, ואני אומרת לו – יש לי עוד כמה ביסים באגס, תחליט אם להישאר לידי או שאקרא לך כשאסיים. היום אנחנו כבר חיים עם זה בשלום ובתפקוד".

ובעבר?
"בעבר זה היה יותר משמעותי. הוא היה מתעצבן, היה עוקצני כלפיי – ואז אני הייתי מתפרקת עליו. ביום שהבנו שיש לו את הרגישות המפגרת הזאת (אחרי שנתקלנו במושג ברשת, ולמדנו שהטירוף הזה לא בלעדי), ואני הפסקתי לחשוב שהוא סתם בכיין והפנמתי שהוא באמת, בצורה הכי אותנטית, נהיה עצבני מזה - מצאנו דרכים לעקוף את הבעיה למען שלום בית".

אז איך זה מתנהל?
"מבחינת אכילה ורעשים אנחנו זיווג מאוד גרוע. הוא סובל מהרעשים, ואני מפיקה אותם. יש לי קנאקים בלסת, אני שואבת חתיכות מזון שנתקעות בשיניים. אני הסיוט שלו. העניין הוא, שבגלל שעם השנים פשוט הפסקתי לאכול לידו מאכלים מרעישים, ואני כל כך רגישה לרגישות שלו, יוצא שאני נזהרת גם ליד אנשים שאין להם את המום הזה. נניח, מישהי בעבודה שלי באה לשבת איתי על משהו במחשב, ואני בדיוק אכלתי תפוח. והייתי מאוד דרוכה, הרגשתי לא נעים. חששתי שאולי גם לה זה מפריע ואשכרה התנצלתי. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. לא היה אכפת לה בכלל".

מה את נמנעת מלאכול לידו?
"תפוח זה כמובן ביג נו-נו. כך גם גזר, תירס וכל דבר שצריך לינוק או לשלוק. נניח מנגו, או פסיפלורה, אפרסק - הוא מתעוות במקום. למעשה כל מאכל שהאכילה שלו מפיקה צלילים של מציצות או שאיבות, ששומעים את הרוק. היו מקרים בעבר שהוא הוציא לי תפוח מהפה והלך וזרק אותו לפח. זה הצחיק אותי. זה נראה לי משהו שרק מטורפים עושים".

סער, זרקת לה תפוח לפח?
"בזוגיות גם הצד השני חייב לבוא לקראתי ולהבין שזה לא רוע. כשאני לא מרשה לנוגה לאכול לידי תפוח כשאני עובד, אסור לה להעלב, אלא להבין שיש לי את הדבר הזה ואין מה לעשות. הזעם מגיח כל כך מהר, שאני מחזיק את עצמי מלקחת לה את התפוח ולזרוק אותו מהחלון. כן יצא לי לקחת לה את התפוח ולהניח אותו בצד. אני מניח שאם לא היינו זוג ותיק זאת היתה יכולה להיות עילה לפרידה".

לפי אביב, דווקא ההשפעה על הזוגיות נשלטת, בעיקר כי הוא יודע שכולן ירעישו במידה במהלך חיים משותפים, כך שכדאי לבוא מוכן. "וזה כן מדד טוב", הוא מוסיף. "אתה חושב שאתה מאוהב? תדמיין אותה לועסת ברעש הכי איום שאתה יכול להעלות על הדעת. נשארת מאוהב? זאת כנראה אהבת חייך".