לילי (שם בדוי) לא יודעת אם תוכל לשלם שכר דירה בחודש הבא. היא בת 40, לא עובדת כבר חודש וחרדה להוריה שנמצאים בגיל סיכון, אבל את התקופה הזאת היא מגדירה כאחת המאושרות בחייה. "לפני כן הייתי שוכבת במיטה ומתחננת שהעולם יעצור כדי שאוכל להדביק את הקצב, כי כל הזמן חייתי בתחושה שאני לא מספיקה כלום. עכשיו אני לא צריכה להיות כלום ולא צריכה להשיג כלום כי כולם כמוני. אף אחד לא יותר ממני, אף אחד לא חי חיים שאני רק מקנאה בהם. האינסטגרם מת ולא מנקר לי את העיניים. גם קייט מידלטון יושבת בבית".
ובכל זאת, אין חרדה כלכלית?
"החודש קיבלתי את המענק לעצמאים, 6,000 שקל, ובמובן מסוים אני מרגישה שמצבי הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר. אין דבר שידי אינה משגת, כי מבחינתי אני לא צריכה כלום. אוכל ובית וזהו".
מה לגבי המגבלות על התנועה?
"אני נהנית לצאת עם מסכה. לא אכפת לי מה אני לובשת ואף אחד לא מזהה אותי ולא שופט אותי. הייתי מוותרת על הכפפות ועל הסגר המוחלט, אבל מרגע שנכנסה מגבלת ה-100 מטר - וואו, תענוג. אני מרגישה כמו צרפתייה בפרובנס. קמה בבוקר בקצב מאוד איטי, שותה קפה, חסרה לי רק סלסלה. אני גרה בתל אביב אז כל החנויות שאני צריכה נמצאות בטווח 100 מטר וכולם מסבירי פנים בחוץ. יחסי השכנים נעשו נפלאים - אנחנו חולקים דברים, עוזרים אחד לשני, נפתחה קבוצת ווטסאפ של השכונה. זה מוציא מאנשים את המיטב בעיניי".
View this post on Instagram
זה גם כמו לחזור 100 שנה לאחור. בלי טיסות, בלי הופעות, בלי מסעדות.
"הסיטואציה נותנת לי הזדמנות לראות איך חיה סבתא רבא שלי. כל עולמה היה 150 מטר, היא לא נסעה ולא טיילה ולא היה לה אוטו, היא חיה בשכונה שלה ואנשים היו הרבה יותר מאושרים. עכשיו כולם עומדים בתור, והתור נסבל בדיוק כי כולם עומדים בו. מתי זה לא נסבל? כשזה רק את, אז את מרגישה שדפקו אותך ושזה אישי. עכשיו התור עושה לי טוב. הוא מעביר לי את הזמן, יש לי מלא פנאי לחשוב. כולם גם מאוד מנומסים, נותנים לזקנים להיות ראשונים ומכבדים את המרחב. אף אחד לא נושם על הצוואר וכולם ממושמעים ומתנצלים. ככה זה צריך להיות".
"שנים אני מעסיקה ומשלמת הכל לפי החוק בזמן שהעובדות שלי משקרות שהן חולות, חותכות מוקדם. הוצאתי אותן לחל"ת ולא הרגשתי לרגע אשמה. הייתי צריכה את זה כדי להבין שהן לא באות לי בטוב"
את חושבת שזה יישאר איתנו לטווח ארוך?
"אני מקווה שככל שזה יימשך יותר זמן, ככה אנשים יתקשו יותר להיפרד מזה. הם יפנימו משהו, לא יוכלו לחזור למה שהיה קודם, לא ירצו. מי צריך את מה שהיה קודם? זה היה נורא, כולנו סבלנו ואפילו לא הבנו את זה. המון אנשים משקרים עכשיו, אומרים שמחכים שזה ייגמר, ואני יודעת שהם לא סובלים כמו שהם מציגים את זה".
אז למה הם אומרים את זה? ולמה את מדברת איתי בעילום שם?
"כי זאת חוצפה להגיד שאתה אוהב את התקופה הזאת. הרי אנשים מתים וסובלים. גם ההורים שלי בסבל כי הם בגיל השלישי והם כלואים. כמובן, מצבם של בעלי העסקים - זה באמת נורא. אבל לא פתחתי עסק, לא היו לי שאיפות, כל העבודות שלי בוטלו. ומה לעשות שביחד איתן נעלמו גם המון דברים רעים ויש התקוממות על הסדר הקיים, או הסדר שהיה קיים".
לראות איך כולם חיים ולהרגיש איך אתה לא חי
אנחנו לא יודעים מתי תלך הקורונה. התחזיות האופטימיות אומרות שממש אוטוטו נתחיל לחזור לשגרה; הערכות פסימיות מדברות על שנה נוספת של מגבלות ועל כך שבחורף הבא נקבל עוד התפרצות של הווירוס. בינתיים אנחנו חיים בהווה וחרדים מהעתיד. עסקים נסגרים, מאות אלפים מאבדים את מקום עבודתם. יש הטוענים שהעולם לא יחזור להיות כשהיה, שהאנושות תצא מזה סולידרית יותר ואולי גם אקולוגית יותר; אחרים רואים ברעיונות האלה נאיביות לשמה. בין לבין, מיעוט של אנשים מכל תחומי החיים אומר בשקט בשקט: שלא ייגמר לעולם. שלא נחזור למה שנתפס עד פברואר 2020 כחיים נורמליים.
דוד (שם בדוי), צעיר בתחילת שנות ה-20 לחייו, יצא ממכון גמילה שבועות אחדים לפני שהקורונה התפרצה בישראל. שלושה חודשים היה בגמילה מסמים, וכשיצא לעולם היה עליו לבנות את חייו מהתחלה - למצוא עבודה, להתחיל ללמוד, לחדש קשרים שנגמרו רע, להחזיר את הכלב שלו שנמסר למשפחת אומנה. הוא עבר לגור אצל סבו וסבתו שציפו ממנו להתחיל תכף ומיד בחיים חדשים, נורמטיביים. זה לא עמד לקרות.
View this post on Instagram
"אני הולך ל'נרקומנים אנונימיים' ומשם אני יודע שלפעמים לוקח לנגמל שנים לחזור לעצמו", אומר דוד השבוע. "אני הייתי שנייה אחרי הגמילה, בדיכאון מטורף, מנסה להבין מי אני, מה אני רוצה. שבועיים לפני שנכנסתי לגמילה לקחתי מנת יתר, יומיים הייתי בסוג של קומה וחלקים מהזיכרון שנמחקו לי התחילו לחזור רק כשיצאתי. אני שוטף כלים ופתאום נזכר במשהו והצלחת נופלת. אתה עובר דברים עם עצמך, הקצב שלך שונה. הייתי יוצא לרחוב הומה אדם וזה היה לי קשה מאוד. בקניון הייתי בורח לשירותים, מתיישב על האסלה כי אני חייב שקט עכשיו. הייתי מוצא עבודה וישר עוזב אותה. כולם היו מאוכזבים ממני".
"הייתי מוותרת על הכפפות ועל הסגר המוחלט, אבל מרגע שנכנסה מגבלת ה-100 מטר - וואו, תענוג. אני מרגישה כמו צרפתייה בפרובנס. קמה בבוקר בקצב מאוד איטי, שותה קפה, חסרה לי רק סלסלה"
באמצע חודש מרץ, בדיוק כשהתחיל לעבוד במוקד טלפוני, הקורונה הכתה בישראל במלוא עוצמתה. כמו לילי, גם דוד חש לא בנוח להודות שמאז הוא נושם לרווחה. "כולם עסוקים בחששות מדברים ענקיים - אם יחיו או ימותו, מה יהיה עם העבודה - אבל בשבילי זאת הייתה הצלה. קצב העבודה התחיל לרדת, פחות טלפונים, פחות לחץ. ללכת ברחוב, לנסוע באוטובוס, הכל נעשה קל יותר. אין הרבה אנשים, כולם מכבדים את המרחב שלך, יש לך מקום לעצמך".
אבל בסגר יש לך דווקא פחות מקום, לעצמך ובכלל.
"כשלא יכולתי להגיע יותר לעבודה ונדרשתי לשבת בבית, הבנתי שאף אחד לא יכול להגיד לי כלום עכשיו. מצאתי תחומי עניין חדשים, התחלתי לעשות מדיטציה ויוגה, חזרתי לקרוא ספרים. מצאתי חיים. אני חייב להגיד, הקורונה באה לי בטוב".
היא גם מנעה ממך להידרדר מחדש לסמים?
"יכול להיות. את יודעת, מישהי שאלה אותי אם הגמילה שלי לא תהיה כתם לכל החיים, ואמרתי לה שאני מאחל לכולם לעבור דבר דומה כי זה זמן לעצור ולעשות חושבים. הקורונה היא סוג של גמילה שהעולם עובר עכשיו. כולם נגמלים מרכישת דברים שהם לא צריכים. אתה לא עוקב באובססיביות אחרי סטוריז של אחרים, רואה איך הם חיים ומרגיש איך אתה לא חי. עכשיו כולם אותו הדבר. אומרים שתכף יתחמם והקורונה תיעלם, וזה מלחיץ אותי. אני צריך הארכת זמן".
בטינדר יש פתאום המון בנות שמחפשות מישהו לדבר איתו
מריה, ישראלית דוברת רוסית, עברה עם משפחתה לצרפת לפני כשנתיים בעקבות העבודה של בן זוגה. היא מהגרת בפעם השנייה בחייה, הפעם כאדם בוגר ואם לשני בנים. "גם ככה חיינו בבידוד כמהגרים. הרבה לפני המגפה בניתי לעצמי מערכת וירטואלית - יש לי פסיכולוגית בזום, לבן שלי שיעורי גיטרה בסקייפ. מה שקורה עכשיו רק מחדד לי את הנתק שממילא חווינו. אני נהנית מהתקופה הזאת, כי פתאום אני מדברת עם אנשים שלא דיברתי איתם שנים, אבל זה מבהיר לי עד כמה לא נורמלי היה ועודנו המצב שלי כזרה. אני מפחדת שכל זה ייגמר ואני אחזור להיות לא נורמלית, חריגה, מסכנה".
"מישהי שאלה אותי אם הגמילה שלי לא תהיה כתם לכל החיים, ואמרתי לה שאני מאחל לכולם לעבור דבר דומה. הקורונה היא סוג של גמילה שהעולם עובר עכשיו. כולם נגמלים מרכישת דברים שהם לא צריכים"
ארבעתכם עכשיו בבית, כל הזמן ביחד. זאת לא סיבה לרצות שיבוא סוף לכל זה?
"אחת הסיבות שאני נהנית מהמצב היא שזה עושה רק טוב לבן הגדול שלי. יש לו חרדה חברתית בנוסף לאלמנט ההגירה, הוא ביישן מאוד ומופנם, אבל הרבה יותר נוח לו עכשיו כשהתקשורת היא ממילא ב'זום'. מצד שני, חלק גדול ממה שהוא מקבל שם מגיע מחברים בארץ שמארגנים לילדים בזום הרצאות על קולנוע, ספרות ומתמטיקה. מאז הקורונה מתחדדת לי ההתלבטות אם לחזור לארץ או לא בזכות מה שהילדים יקבלו שם. אבל אני לא רוצה להתמודד עם זה, הייתי רוצה עוד זמן".
גם ערן, גבר גרוש במשמורת משותפת על שני ילדים, רוצה עוד מאותו פסק זמן. בשנתיים האחרונות נחלקים חייו בין האחריות ההורית לניסיון למצוא זוגיות חדשה, שילוב שנראה לו בלתי אפשרי עד שפרצה המגפה. "אני עובד במשרה מלאה, למזלי לא הוציאו אותי לחל"ת, אבל בעבודה מהבית אני מספיק ביום את מה שבמשרד לוקח לי יומיים. פתאום יש לי זמן פנוי גם לילדים וגם לעולם ההיכרויות. עד עכשיו הרגשתי באיזשהו מקום שאני מזניח את שני הצדדים".
"בתוך המשבר התפתחו לי דברים משמעותיים עם נשים. נוצרה שם מין תחושת דחיפות כזאת, כאילו אנחנו שני האנשים האחרונים בעולם או שאולי זאת ההזדמנות האחרונה שלנו למצוא אהבה"
אבל מה עוזרות היכרויות כשאי אפשר לצאת לדייטים?
"רשמית אי אפשר, אבל אני מודה שיצא לי להפר בעניין הזה את הוראות משרד הבריאות".
View this post on Instagram
להפר עם מי?
"אז זהו, שדווקא בתוך המשבר הזה התפתחו לי דברים די משמעותיים עם שתי נשים. אבל זה לא רק הן, את ממש רואה בטינדר המון בנות שהצטרפו עכשיו לאפליקציה, שמשהו בסיטואציה גורם להן לחפש לאו דווקא זוגיות אלא פשוט היכרות, מישהו לדבר איתו, לחלוק איתו. גם עם השתיים שהיו איתי נוצרה מין תחושת דחיפות כזאת, כאילו אנחנו שני האנשים האחרונים בעולם או שאולי זאת ההזדמנות האחרונה שלנו למצוא אהבה".
תומר, תושב גבעתיים בשנות ה-40 לחייו, מספר על ממשק שונה מאוד בין המגפה והאהבה. "ממש לפני שהכל התחיל הסתיימה לי מערכת יחסים מהסוג ההרסני, מאלה שהחברים שלך אומרים שהיא לא טובה בשבילך. זה משהו שאני יודע, אבל זאת גם מישהי שאני עדיין מאוד מאוהב בה, אולי יותר מאוהב משהייתי אי פעם, וכבר נפרדנו וחזרנו כמה פעמים. כשפרצה הקורונה היה לי רגע קשה, מחשבה כזאת של 'נהרסה לי האהבה ועכשיו גם העולם נהרס', אבל האמת היא שהסגר והמגבלות הם הדברים היחידים שמנעו ממני לרוץ אליה בחזרה בשבועות האחרונים. ראיתי שמדברים על ירידה בפשיעה בקורונה, יכול להיות שצריך לבדוק אם יש גם ירידה בחזרה לאהבות לא טובות. מתי בהיסטוריה קרה שמשהו חיצוני מנע ממך לקיים קשרים מזיקים?".
לפחות אין לי על הראש את העובדות שלי עם ה"אכלו לי שתו לי"
העצמאים בישראל הם הנפגעים העיקריים מהמגפה. הקריסה של עסקים קטנים רבים, אי הזכאות לדמי אבטלה - קשה לדמיין שתהיה לאיזשהו עצמאי מילה טובה על משבר הקורונה. אבל קרן (שם בדוי), בעלת מספרה במרכז הארץ שהעסיקה כעשר עובדות וכעת יושבת בבית ללא הכנסה, רוצה שהמצב יישאר כפי שהוא "לעוד חודש לפחות".
View this post on Instagram
"במשך שנים אני מעסיקה ומשלמת הכל לפי החוק. פנסיות, הבראה, ביטוחים, זכויות סוציאליות עתיקות. אני משלמת ולא מתכופפת בזמן שהעובדות שלי שמות עליי זין - משקרות שהן חולות, חותכות מוקדם, לא משקיעות. פתאום כל זה נעצר", אומרת קרן. "הוצאתי אותן לחל"ת ולא הרגשתי לרגע אשמה. להפך, היה בזה את עונג הנקמה. הייתי ממש צריכה את זה כדי להבין שהן לא באות לי בטוב".
וקודם לא ראית את זה?
"ראיתי, אבל למי היה זמן להתעסק בזה? יש לי הקלה עצומה שהן כבר לא תחתיי, ואני בטוחה שכמוני מרגישות קולגות אחרות שלי ועצמאים בכלל. לא בא לי להיות בוסית יותר, לשלם סכומים מופרכים על הבראה וביגוד בזמן שהן נוסעות לחו"ל שלוש פעמים ואני כבר שנתיים לא הייתי. הקורונה עושה ריסטארט לכל התפיסה שלנו. אני מרגישה הקלה שאין לי על הראש את העובדות עם ה'אכלו לי שתו לי'. אשמח לעוד חודש כזה, להבין איך אני בונה את העסק עם פחות כוח אדם".
יפעת, עורכת דין בת 65, בוחנת את האפשרות לסגור את הכל ולעזוב למנזר במזרח. "כבר קודם חשבתי על האפשרות לעזוב, ללכת למנזר במזרח ולעשות תהליך. שאלתי את עצמי איך אני יכולה לרדת מהאינטנסיביות ואם ארגיש משועממת, ועכשיו אני יודעת שהתשובה היא שלגמרי לא ארגיש ככה".
"לא יעבור הרבה זמן מסוף המגפה ועד שנחזור להידחף לתוך הדלתות הנפתחות של האוטובוס או הרכבת. בכבישים יחזרו להיות גסים וכל ההליכות והנימוסים שרכשנו בחודשי הקורונה ייעלמו כלא היו"
איך את חווה את התקופה הנוכחית?
"אני נהנית משגרת יום רגועה יותר. אין דדליינים ולחץ, יש יותר מקום להקשבה פנימית. אין דיונים שהם בדרך כלל מתח גדול. יש זמן לעשות את העבודה עם יותר אוויר ולהקדיש יותר מחשבה, יש מקום להבעת אהבה באופן שונה, יש לי זמן לתחביבים ואני לא מסיימת את היום בעשר בלילה. השינה יותר רגועה, אפשר לעשות ספורט בלי לחשוב שזה בזבוז זמן. חשבתי לרגע שאולי המחשבה הזאת היא סימן לעצלות, אבל היא לא. עצרו את העולם ואפשר לרדת ולקחת אוויר".
את באמת מתכוונת לעזוב למנזר?
"אני שוקלת את זה ברצינות".
אסטרטגיית יציאה? יציאה ממה?
כלי התקשורת והרשתות החברתיות מלאים תמונות של בעלי חיים באזורים שבדרך כלל נשלטים בידי אדם. מהודו מגיעות תמונות של ההימלאיה מאזורים שכבר 50 שנה לא ניתן היה לראות או לצלם מהם את הרכסים בגלל זיהום אוויר, מלוס אנג'לס מגיע תיעוד של העיר ששמה האמצעי הוא ערפיח – לראשונה לא ערפיח.
View this post on Instagram
"כל בוקר אני נעמדת מול החלון, נושמת אוויר נקי ולא רוצה שזה יגמר. יותר מזה, אני באימה מהמחשבה שזה ייגמר", אומרת רותי, עובדת בענף הפרסום ואם לילדה בת שלוש. "אני עוקבת אחרי השינויים האקולוגיים בעולם, רואה את כדור הארץ משקם את עצמו מהנזקים שעשה לו האדם. לקח לי המון זמן להביא את הילדה שלי לעולם, ובכל פעם שלא הצלחתי הייתי מתנחמת בעובדה שהיא לא תגדל לתוך זוועות ההתחממות הגלובלית. אבל מאז שהיא נולדה, החרדה לאיזה חיים יהיו לה הולכת וגדלה. אנשים מפחדים ממחסור במכונות ההנשמה ואני מפחדת מהחמצן הנקי הזה שיילקח מאיתנו, משיבתם של המפעלים שיחזרו לייצר בגדים מיותרים וכל הזבל שאנחנו קונים וקוברים בו את עצמנו. לא פעם ייחלתי להכחדת המין האנושי בגלל השאננות והחמדנות שלנו, ופתאום כל הרע הזה נעצר. פעם מילא, היינו רגילים לנשום אוויר מזוהם, אבל עכשיו כשטעמנו משהו אחר – החזרה לאחור תהיה בלתי נסבלת".
איך את רואה את היום שאחרי?
"אני בטוחה שלא יעבור הרבה זמן מסוף המגפה ועד לרגע שנחזור להידחף לתוך הדלתות הנפתחות של האוטובוס או הרכבת. בכבישים יחזרו להיות גסים וחסרי התחשבות וכל ההליכות והנימוסים שרכשנו בחודשי הקורונה ייעלמו כלא היו".
אז פסימיות מוחלטת.
"לא, אני דווקא מאמינה שהרבה דברים ישתנו לטובה. הנה, משרד האוצר שלח שאלון למעסיקים ועובדים שמטרתו להעריך את העבודה מרחוק. שיחות זום החליפו ישיבות במשרד ואנחנו לומדים שאפשר לעבוד ככה ביעילות גדולה יותר, בפחות שעות, מה שמשאיר לנו פנאי לעצמנו ולבני המשפחה שלנו. קצב החיים הקודם שלנו נראה לא נכון עכשיו. האם נוכל לחזור אליו אחרי שראינו שאפשר אחרת".
זה כנראה המסר האחד שכל המרואיינים מסכימים איתו: במקום חזרה למה שהיה, הם רוצים לדבר על שגרה חדשה, אחרת. "שנייה לפני שכל זה התחיל עמדנו כל יום בפקקים משוגעים במדינה שכבר שנה אין בה ממשלה מתפקדת", אומר תומר מגבעתיים. "מה, כולם שכחו מיוקר המחייה? מהשחיתות הפוליטית? אני לא מבין אנשים שמתפללים לחזור לזה, והכי מצחיק שקוראים לזה אסטרטגיית יציאה. איך יציאה, יציאה ממה. זאת כניסה בחזרה למציאות איומה שהספקנו לשכוח כי לקחו לנו אותה לחודש. אני מוכן לחתום אצל נוטריון, בעוד שנה אנשים ידברו בנוסטלגיה על הקורונה".