"אם אני לא יכול לעזור להם - זה לא נותן לי מנוח": הרופאים שמקדישים את חייהם לרפואה גם מחוץ לבית החולים

הם מנתחים ילדים ותינוקות, מחזירים את הראייה למי שכבר איבד אותה, ונלחמים על תפקוד חיילים שנפצעו. עבור רופאים מסוימים, הרפואה היא לא רק מקצוע אלא ייעוד ממשי שנשזר בכל תחומי החיים. שלושה רופאים מובילים מספרים על הגבולות שנמחקים בין החיים האישיים לקריאה הפנימית לרפא בכל זמן ובכל מקום. "אין משהו יותר מספק מלראות ילד שהיה חולה ופתאום מתרוצץ ומשחק במחלקה", אומר ד"ר מיכאל סגל, כירורג ואחראי תחום ניתוחי ריאות בשניידר.

"די מוקדם ידעתי מה התשוקה שלי בעולם הרפואה, בשנה הרביעית גיליתי את תחום כירורגית ילדים וידעתי שאני רוצה לנתח ילדים", מספר ד"ר סגל אשר מתמחה בכירורגית ילדים משנת 2017, "אני מנתח הילדים היחידי בארץ שהתמחה בניתוחי ריאות. אנחנו מרכזים את התחום בשניידר ועושים דברים חדשניים, גם בניתוחי ריאות אצל תינוקות".

בסבב המילואים האחרון שלו, שכלל 85 ימים ברפיח ותל סולטן, הוא היה מגיע מהשטח עם מדים מאובקים ישר לבית החולים כדי לבדוק מטופלים ולנתח, ולמחרת חזר לעזה. "אני חלק מצוות השתלת ריאות, שמשמעותו הקפצות מעכשיו לעכשיו, המעברים בין הלחימה שבה חושבים רק צעד אחד קדימה לבין האזרחות שבה אני מתכנן בדיקה וניתוח היו הכי קשים. המטרה הייתה שהמטופלים לא יסבלו משום שאני במילואים וייאלצו להמתין הרבה זמן".

ד"ר סגל מספר שהוא נעדר זמן רב מהבית, והמשפחה מגלה הבנה ותומכת בו. "הייתי פעיל במשלחות של רופאים לאזורי מלחמה, בבית חולים שדה באוקראינה, בגינאה, קוראים לי מעכשיו לעכשיו. אשתי שהיא גם רופאה יודעת שמאוד חשוב לי להיות שותף לכל מה שקורה וללכת להיכן שיצטרכו אותי".

ד"ר סגל הוא דור שלישי של רופאים במשפחתו. "סבתא שלי מנתחת, שני הוריי רופאים, דוד שלי ואחיי רופאים. אני מכור לעבודה שלי, אוהב את מה שעושה ומקבל סיפוק עצום מהעובדה שאני יכול לעזור לילדים ושהם מבריאים בזכות ניתוחים שעשיתי להם. אין משהו יותר מספק מילד שהיה חולה ופתאום מתרוצץ ומשחק במחלקה. אם אני לא יכול לעזור להם זה לא נותן לי מנוח".

לדבריו, ניתן למצוא יותר "מכורים לעבודה" בתחום הרפואה. "יש משמעות גדולה למה שעושים ושיכולים לעשות", הוא אומר, "כשמבינים את המשמעות הזו, מאוד קשה לעמוד בצד ולהגיד שמישהו אחר יעשה את זה. אנחנו רופאים בכל רגע נתון, באמצע הרחוב, על הכביש, בטיסה, הכובע המקצועי תמיד נמצא שם, גם כשאנחנו לא בעבודה".

"מה שמניע אותו הוא לעזור לאנשים לראות את העולם"

ד"ר איתי לביא (46) מומחה למחלות והשתלות קרנית ומומחה בניתוחי קטרקט ועדשות מורכבים, התמחה בהדסה וברוטרדם, מספר שבנה יחד עם הצוות שלו יחידה מיוחדת בהדסה, של ניתוחים משולבים, שחזורי טראומות ומקרים מורכבים. "זה די ייחודי בעולם שיחידות כאלה מסוגלות לתת מענה כוללני לכל הבעיות בלשכה הקדמית של העין, לפעמים בניתוח אחד".

כבר במהלך הסטאז', ד"ר לביא ידע במה יבחר. "אני צריך סיפוק מיידי ויש את זה בכירורגיה קטנה, אני אוהב את ההתקדמות הטכנולוגית ואת הניחוח ההייטקי שיש ברפואת עיניים". העבודה מעניקה לו סיפוק רב, לדבריו, בשל העבודה שתוך זמן קצר הוא מצליח לעזור למטופלים. "אתה מביא אנשים מאפס למאה, הם לא ראו כלום ופתאום הם רואים משהו, כמו בהשתלות קרנית, לפעמים תוך מספר דקות או חצי שעה, מבחינתי עיוורון זו הנכות הכי קשה שיש, ולעזור לאנשים לראות את העולם זה מה שנותן לי מוטיבציה להגיע כל בוקר".

במסגרת תפקידו, הוא מטפל במקרים הכי קשים בארץ. "יש שהתעוורו בשתי העיניים ומנסים להציל מה שאפשר, חיילים שנפגעו, יש כאן ריכוז גבוה של המקרים הקשים והמורכבים ביותר".

ד"ר לביא המתגורר בלהבים, נוסע בכל בוקר להדסה עין כרם, בדרך לעבודה הוא מאזין לספרי אודיו הקשורים לתחום ההתמחות שלו. "אני נוסע לעבודה מחויך ומרגיש שאני מגשים את הייעוד שלי. בדרך מקשיב הרבה לפודקאסטים על אורח חיים בריא ומדבר על זה עם כל המטופלים שלי" הוא אומר, "ככל שאני צומח בתחום אני יכול לתת להם פתרונות אלטרנטיביים. למדתי עם הזמן שהאחריות שלי היא גם להקשיב להם, יש הרבה בעיות שרק מלהקשיב ולשאול שאלות פשוטות על מזון ושינה, או להסביר איך בדיוק לשים את הטיפות בעיניים, אתה יכול לעזור. היום ברפואה כבר לא שואלים".

לדבריו, הוא הולך עם מטופליו באש ובמים, ונלחם עד שהוא מוצא פתרון לבעייתם. "הבנתי עם הזמן שאני חייב לראות את עצמי כאילו הייתי במקומם, לפעמים לא ראיתי אם למטופל יש מספיק כוחות לעשות את הדרך הזו, צריך לדעת איך לדבר איתם ולהסביר, ליצור מערכת יחסים קרובה וטובה עם המטופלים, לעודד אופטימיות כי יש לה חלק חשוב בריפוי".

הוא מספר כי הוא לא מפסיק ללמוד ולהתעדכן בטכניקות הכי חדישות. "הצוות ביחידה מתעסק בעבודה מעבר לשעות העבודה, גם בהפסקת הצהריים אנחנו מדברים רוב הזמן על העבודה ומשם מגיעים הרעיונות הכי טובים".

כירורג טוב, לדבריו, זוכר את כל המקרים שבהם נכשל. "כשהתחלתי את הדרך הייתי עסוק באיך למנוע מעצמי להיכשל, וכך לא התקדמתי, מאז שיניתי את הגישה, והבנתי שאני צומח מזה", הוא מסביר, "אנחנו מתחקרים את המקרים, מתעדים אותם ולומדים מהם הרבה, זו הסיבה שאחוזי ההצלחה מאוד גבוהים. לכן חשובה כנות, וגם לשים את האגו בצד והמטופלים מרגישים את זה, אני אופטימי ומשרה אווירה נעימה, תמיד יש מוזיקה בחדר ניתוח, והמטופל יוצא משם ומודה לי שהסברתי לו על כל שלב, כי זה עזר לו להירגע".

המומחה שמתרגש לטפל בחיילים הפצועים

ד"ר מרק לובנברג (59) אחראי שרות כתף ומרפק במחלקה האורטופדית בבי"ח בילינסון, מתמחה בבעיות במפרק. "אין הרבה אנשים בארץ שמטפלים בזה וכשעובדים בתחום מאוד ספציפי גם האחריות יותר גבוהה, כי אין אנשים שיכולים לתת טיפול טוב, וזה אומר שצריך להיות פנוי לטפל, ולא לתת להם לחכות בתור". הוא מעיד כי מעבר לטיפול הישיר, הוא מסייע גם לרופאים בבתי חולים אחרים באבחנות וטיפולים במקרים מורכבים, ולעיתים אף מקבל את העברת המטופל לבלינסון לטיפול סופי. "כל עוד אני מצליח לתמוך גם ברופאים אחרים, אני יכול להשפיע לא רק על התוצאה עבור המטופל הספציפי אלא גם על התוצאה עבור המטופלים הבאים שהם יטפלו בהם"

כמי שהתמחה בארה"ב, ועלה לישראל ב-2002, ד"ר לובנברג עדיין שומר על קשרים עם מומחים מעבר לים, משתתף בדיונים אקדמיים ובמחקרים מסביב לעולם. "אני משתדל מאוד להביא את הניסיון הקולקטיבי הזה כדי להשפיע ישירות על תוצאות עבור המטופלים שלי". OBJ_

למרות העובדה שד"ר לובנברג משמש כמנתח אורתופדי בכיר כבר למעלה מ-25 שנים, הוא מעיד כי דבר לא היה חשוב ומשמעותי עבורו יותר מהעבודה שהמחלקה שלו עשתה מאז ה-7 באוקטובר. "ישראל שונה ממדינות אחרות בעולם בכך שבתי החולים הגדולים נמצאים בקרבה לשדה הקרב", הוא אומר, "הקרבה הזאת אפשרה לרופאים בכירים כמוני , להיות מעורבים בטיפול של חיילים פצועים תוך מספר דקות עד שעות מרגע הפציעה ועד להגעתם לבית החולים".

עוד הוא מסביר כי לאור העובדה שהמטופלים נשארים קרובים לאורך כל השיקום שלהם, ד"ר לובנברג וצוות הרופאים שאיתו יכולים לעקוב אחריהם מקרוב ולבצע את ההליכים המשניים הנדרשים אשר מאפשרים את השיפור בתפקודם. לדבריו, אינטראקציות קבועות אלו הניבו מערכות יחסים עמוקות ומרגשות עם חיילים פצועים רבים ומשפחותיהם. "שום דבר לא יותר מרגש מאשר לקבל את סרטון של החייל שמשחק כדורסל שוב או את התמונה של המילואימניק שמחזיק את התינוק החדש שלו בזרועו המשוחזרת. יש לי כבוד אינסופי לכל דור החיילים הזה, ואני משתדל מאוד להחזיר להם את הטיפול והאהבה שהם כבר הראו שיש להם עבורנו”.