"ליבי יוצא לאזרחי מדינת ישראל. מגיע להם הרבה יותר". על הציטוט הזה חתום המשנה למנכ"ל בית החולים 'שיבא' בתל-השומר, פרופ' ארנון אפק. זאת בעקבות גל האומיקרון שהגביר את העומס הקיים ממילא על מערכת הבריאות, והכניס אותם למצב של אי-ספיקה.

לדברי אפק, לא מדובר בגזירת גורל. המצב נוצר בעקבות מדיניות קלוקלת המגיעה מהממשלה: "בגלל שמיכת התקציב המאוד צרה, נוצר מצב שקופות החולים ובתי החולים נאבקים אלה באלה על המשאבים". התוצאה היא קרב פנים-מערכתי בין הרפואה בקהילה לבין בתי החולים. "במקום לעבוד יחד לטובת המטופלים שלנו, משסים אותנו זה בזה... והחולים משלמים את המחיר", פסק אפק.

עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >

האם יש יחס שווה בבתי החולים?

אדם יכול להעביר את מרבית חייו מבלי להידרש יותר מדי למערכת הרפואה, אך כאשר הוא נזקק לה – הוא נתקל במערכת ביורוקרטית ואיטית להחריד. לדברי אפק, "יש תורים ארוכים גם לרפואת מומחים וגם לרפואת משפחה. מחכים שמונה חודשים". במשך הזמן הזה, הבעיה הרפואית אותה אמור לפתור הרופא המומחה עלולה להחמיר, עד שלא ניתן יהיה לטפל בה. לכולם ברור שהתורים הארוכים הם רעה חולה שיש לתקן, אך איש אינו מנסה לרדת לשורש הבעיה.

הסיבה בגללה מערכת הבריאות נמצאת בעומס תמידי אינה נובעת מהשמיכה הקצרה, אלא מכך שהמערכת משסעת בין קופות החולים ובתי החולים לבין הרפואה הפרטית. במקום להציב את טובת החולה כערך עליון, משרד הבריאות מציב את הדרישה לייצר מערכת שוויונית. על פניו, זה הדבר הנכון לעשות. כל מטופל מקבל יחס שווה, ללא קדימויות.

אבל מה קורה כאשר תורם גדול לבית החולים נזקק לטיפול? בוודאי שהוא יקבל העדפה. זה אך מתבקש. ואם הוא פוליטיקאי שהאצבע שלו חיונית לתקציב בית החולים, או שהוא קרוב משפחה של אחד הרופאים הבכירים, האם גם הוא יחכה לראות רופא שמונה חודשים? מניסיוני במערכת הבריאות – התשובה ברורה. לשאר האנשים המפתח הוא אכן שוויוני: במערכת הציבורית – אם יש תקציב, יש זמינות. אבל אף פעם אין מספיק תקציב, אז הטיפול לעולם לא יהיה מיטבי.

לעומת זאת, מה קורה במערכת הרפואה הפרטית? אם יש ביקוש, יימצא עוד חדר ניתוח או הרופא הנדרש. מה יקרה במערכת הציבורית? יאריכו את התור. כך נכון גם לרופאים המומחים ולרופאי המשפחה. כך נוצר עומס על המערכת, ורשימת ההמתנה הולכת ומתארכת. ומכיוון שאין תשלום ישיר מצד החולה, אין לנותן השירות אינטרס ואף יכולת להגביר את ההיצע.

במערכת הפרטית, אם יתברר שיש ביקוש גדול למחלקה מסוימת או לשירות רפואי מסוים, יקימו או ירחיבו אותה, פשוט כי זה משתלם, דבר שלא יקרה כנראה במערכת הציבורית. בית חולים לא ירחיב מחלקה, ורופא לא ירחיב את שעות העבודה שלו או את ההתמקצעות שלו, אם אין תשלום הולם בתמורה.

חדר ניתוח ריק  (צילום: Shutterstock)
צילום: Shutterstock

הרפואה הפרטית: מקור הכנסה נוסף לבתי החולים

מערכת הרפואה הציבורית צריכה לשנות גישה. במקום שירותים רפואיים מסוכסכים אלו באלו, משרד הבריאות צריך לייצר שירותי רפואה משותפים. אין סיבה שהמטופלים לא יוכלו לבחור אם הם רוצים לשלם מכיסם הפרטי, ליהנות מהביטוח שעליו הם משלמים כדי להשתמש במתקני המערכת הציבורית. התשתיות הפרוסות ממילא במוסדות הרפואיים לא מנוצלות במשך כל שעות היום, ויהפכו למקור הכנסה נוסף לבתי החולים. המטופלים יזכו לאפשרות לקיצור התור והעומס על המערכת הציבורית יצטמצם. מובן שהרופאים שיפעילו את המתקנים הללו יצטרכו להיות מנותקים מהמוסד הרפואי, אך התחרות שתתפתח בין השניים על ליבו של החולה תוביל לשיפור השירות ואיכות הטיפול שזה יזכה לו בבית החולים הציבורי.

בשילוב זרועות, יכולה הרפואה הפרטית להשתמש בתשתיות הציבוריות ולסייע במימון המערכת הציבורית. החברות הפרטיות יכולות להיות כלי משלים לרפואה בקהילה ולבתי החולים. מטופל שיוצא מהתור הציבורי ועובר לתור הפרטי מקל על העומס, לא מכביד עליו. התשלום הפרטי הוא מקור מימון נוסף למערכת שמייצר לרופאים תמריץ חיובי. כל שעלינו להבין הוא שיש להפוך את מה שנעשה באופן מאולץ ואגבי למדיניות רשמית ואמיצה המצהירה בפה מלא שטובת החולים, ולא שוויון מדומה, היא מה שאנו צריכים לבקש ולחתור אליו.

ד"ר אודי פרישמן הוא יו"ר ומייסד חברת פרש קונספט, מומחה למדיניות בריאות ומחבר הספר "העיקר הבריאות"