אחרי 128 ימים שבהם שהו בשבי בעזה, שוחררו אמש (ראשון), סימון מרמן בן ה-61 ולואיס הר בן ה-70 במבצע הירואי. השניים נחטפו מניר יצחק בשבת השחורה, וחולצו מרפיח כשמצבם מוגדר טוב. אף שככל הנראה מוקדם מדי להעריך באופן מדויק את מצבם הנפשי והפיזי, בהחלט מעודד לצפות בתמונותיהם שבהן הם נראים טוב בחיק בני משפחתם.
ד"ר רועי ורונה, הגריאטר המחוזי של מחוז שרון שומרון של קופ"ח כללית, מסביר שהעובדה ששניהם שהו ככל הנראה יחדיו בשבי, עזרה להם לשרוד. "שניהם מכירים, שניהם בעלי מנטליות דרום אמריקאית. ידוע שסביבת אנשים מאוד חשובה לשמירה על מצב נפשי מאוזן ולכן סביר להניח שזה עזר להם להחזיק מעמד במשך ימים רבים בתנאי שבי. מעבר לכך, אין ספק שזה אומר משהו גם על החוסן האישי שלהם. לא כל אחד מצליח להתמודד עם סיטואציה כל כך מורכבת".
בנוסף לאלמנטים האישיותיים והגופניים שעזרו להם לשרוד, ד"ר ורונה מציין מספר נקודות חשובות הקשורות לתנאי השבי עצמם. "מובן שיש פה גם עניין של מזל ומאוד תלוי מי מחזיק בך. יש שובים שמבינים שכדאי להם לשמור על החטופים במצב טוב, כי הם רואים בהם קלפי מיקוח משמעותיים, ומנגד – יש שובים שבכל זאת בוחרים להרעיב או להתעלל". לדבריו, גם המיקום שבו מוחזקים החטופים הוא קריטי להישרדותם. "אני מניח שאם הם היו שוהים 128 ימים מתחת לאדמה הם לא היו נראים ככה. העובדה שהם הוחזקו בבית בפאתי רפיח ולא במנהרה, ככל הנראה מאוד עזרה להישרדות שלהם. יש הבדל משמעותי בין שהות ממושכת מתחת לאדמה, בלי הרבה אוויר, בלי ויטמין D משמש, עם תנאי לחות וחושך; לבין שהות בבית שממוקם על הקרקע. זה משפיע גם על הבריאות הפיזית וגם על היבטים נפשיים-פסיכולוגיים".
האם ניתן להעריך מכך משהו על מצב החטופים שנותרו בעזה?
"מצד אחד, זה בהחלט מעודד לראות אנשים לא צעירים ששרדו שם, למרות תנאי ההיגיינה הירודים, למרות העובדה שלא היו להם תרופות וציוד אישי לאורך כל תקופת השהות שלהם וחרף העובדה שהם שהו באזור מלחמה מורכב. עם זאת, קשה להסיק מכך משהו ספציפי לגבי החטופים שנותרו שם, כי כידוע לא כולם מוחזקים באותם תנאים. צריך בעיקר לקוות שכולם יחזרו הביתה במהרה".