אני רוצה לספר על החיים שלי בתור נערה שנולדה וגרה בעוטף עזה. אמא אמרה לי שמגיל קטן המצב הבטחוני השפיע עליי, ככל שעברו השנים ונוספו עוד מבצעים לרשימה זה רק החמיר. בצוק איתן נפל לידי קסאם. אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה אבל אני יודעת שהייתי בספסל האחורי של האוטובוס והחגורה שלי נתקעה. לפי סיפורים של חברות שלי שהיו איתי באוטובוס הן גזרו את החגורה ויצאנו מהאוטובוס, הדבר האחרון שאני זוכרת משם זה שהייתי בבית.
עד עכשיו חשבתי שזה היה היום הכי מפחיד בחיים שלי, אבל טעיתי. בבוקר יום שבת התעוררתי לקולות בומים נורא חזקים, מתוך אינסטינקט ישר פתחתי את הטלפון לראות מה קורה אבל לא היה כתוב שם כלום, הייתה לי הרגשה נוראית בבטן והתחלתי לצאת מהחדר לכיוון הממד בזמן שאני שומעת את אח שלי, שחלון החדר שלו משקיף לכיוון עזה אומר "אוי לא, אוי לא, אוי לא". שאלתי אותו מה קרה ולפני שהספיק לענות לי התחילה אזעקת צבע אדום, כולנו רצנו לממד, אני בלי משקפיים, אמא בלי הטלפון וכולנו בפיג'מות. האזעקות לא הפסיקו, ובזמן שישבנו בממד התחלנו לשמוע על חדירות המחבלים. היינו בשוק, חשבנו שזה לא אמתי, שזה סתם בשביל להפחיד אותנו, אבל אז התחלתי לשמוע מחברים שיש להם מחבלים בקיבוצים ובמושבים, ולא עבר המון זמן עד שגם אנחנו קיבלנו הודעות שיש חשד לחדירת מחבלים במושב, שם התחלתי להבין כמה רציני הכל הפך להיות.
כל היום דיברתי עם חברים וחברות שלי, בדקתי שכולם בסדר, אבל לא כולם היו בסדר, היו כאלה שלא ענו, היו כאלה אמרו לי שיש להם מחבלים ממש מחוץ לבית, והרגשתי כל כך חסרת אונים, לא היה לי איך לעזור להם חוץ מלומר שהכל יהיה בסדר, למרות שלא הכי האמנו לזה.
כל שעה שעברה הרגישה כמו יום שלם, ובסופו של דבר גם אנחנו התחלנו לשמוע קולות ירי. זה היה הפחד הכי גדול שהרגשתי בחיים שלי. סגרנו את כל החלונות והתריסים בבית, כיבינו את כל האורות, ונכנסו לממד, כולם חוץ מאבא שלי, שהיה איש מילואים 20 שנה, שהשתתף במלחמת לבנון השנייה. הוא הכין שלוש נקודות תצפית בבית שיוכל להסתכל מה קורה בחוץ. חיכינו ודאגנו, ואני חשבתי על מה יקרה אם חס וחלילה יכנסו אלינו הביתה. חשבתי על אם זה יקרה, אבא ינסה להוריד כמה שיותר מחבלים לפני שהוא ייתן להם להגיע אלינו, וזה באותו הרגע היה הפחד הכי גדול שלי.
עברו שעות עד ששניים או שלושה חברי מושב יצאו למשימה לעצור את המחבלים, ואז התחילו קרבות בין המחבלים לבין כיתת הכוננות שלנו ושל המושב הסמוך אלינו. קיבלנו הודעות להסתגר בתוך הממד ולא לפתוח את הדלת לאף אחד כי המחבלים מתחזים לחיילים, וזה גרם לי לפקפק עוד יותר לגבי הביטחון שלנו, איך אנחנו אמורים לדעת מי בא לעזור לנו ומי בא לרצוח אותנו? הלילה הגיע ואיתו החיילים שתחילו לעשות סיבובים במושב ולבדוק שכולם בסדר, אמרו לנו שזה בסדר לפתוח להם את הדלת, שהם אמורים לצעוק "צה"ל, צה"ל" בקול ברור, שהם משלנו, אבל אני עדיין פחדתי שהם לא.
ככל שעבר זמן שמעתי על ילדים, נערים, מבוגרים שאני מכירה, חברים של חברים, הורים של חברים שנרצחו, שנחטפו, מורים שלא שמעו מהם מהבוקר והרגשתי כאילו לקחו חלקים מהגוף שלי. על כל בן אדם ששמעתי עליו הרגשתי כאילו עוד חלק בי נעלם. בבוקר רוב המושב התפנה, ואנחנו החלטנו שאנחנו נשארים, מכל מיני סיבות ועבר עוד יום, ועוד אנשים התפנו, אבל אנחנו נשארנו. ביום שני בלילה התחלתי לקבל הודעות מחברים שלי שהם מבקשים שאתפנה גם, שיותר מידי מסוכן שם, ואני ניסיתי להסביר להם למה אני נשארת.
מאוחר יותר אמא שלי קיבלה הודעה ממישהו במושב ששאל למה אנחנו לא מתפנים ושנשארו משפחות בודדות ביישוב, בערך 20 אנשים ואנחנו היינו 5 מתוכם. אמא שלי הסבירה שאח שלי מחכה שיבואו לאסוף אותו למילואים, שיש לנו חיות ואנחנו לא מוכנים להשאיר אותם מאחור, שאבא שלי לא יתפנה ואנחנו לא רוצים להשאיר אותו לבד. כמה דקות לאחר מכן אמא שלי דיברה עם אבא ואחי והחליטו, שלמרות הכל אנחנו מתפנים. היא דיברה עם מכרה שאמרה שהיא מצאה לנו מקום במכללה האקדמית עמק יזרעאל שקולטים משפחות מפונים עם בעלי החיים שלהם, ושאנחנו יכולים להתפנות על הבוקר. חשבנו על זה והגענו למסקנה שזה הפיתרון הכי טוב, באותו הרגע התחלנו לארוז את כל מה שיכולנו - בגדים, מוצרי היגיינה, קצת אוכל יבש והלכנו לישון. בלילה היו קולות מפלצתיים, תותחים, סוללות, מטוסים, מסוקים ויריות - הכל ביחד. שמחתי שעל הבוקר אנחנו עפים משם.
בשלישי בבוקר התחלנו להכניס הכל למכונית, נפרדנו משני החתולים שלנו, כי לא יכולנו להביא אותם, השארנו להם המון אוכל ומים בחוץ בתקווה שזה יספיק, ועלינו לאוטו, הגענו למזכירות במושב וחיכינו שכולם יגיעו, אבל אז הבנו שאנחנו היחידים במקום. אין עוד אנשים שנשארו כל כך מאוחר כמונו, הגיעו חיילים להסביר לנו איך אנחנו נצא עם השיירה, לאן ניסע ומתי הם יעזבו ואנחנו נישאר לבד. התחלנו לנסוע, נכנסו לעוד מושב ונוספו עוד כמה מכוניות, נסענו דרך השדות, דרך החממות, ואלה היו 20 הדקות הכי שקטות בחיים שלי. לא הצלחנו להפסיק להסתכל ימינה ושמאלה מחשש שיצא מחבל מאיזה מקום, ובסופו של דבר כשהגענו לכביש המהיר, והשיירה נאלצה לעזוב אותנו, אבא שלי נתן גז כאילו רודפים אחרינו. ניסינו לצאת מהאיזור כמה שיותר מהר ואז כתבתי לחברים שלי שהתפנינו.
עכשיו אנחנו במקום מוגן יותר עם אנשים עם לב זהב שרק רוצים לעזור ואני מודה כל כך על זה שאנחנו כבר לא שם. אבל אני חושבת על המושב, על המועצה שלי, המקום הכי יפה בארץ, עם כל כך הרבה צבעים, והאנשים הכי טובים שיש בעולם, ובמקום לשמוח אני מרגישה, עצב, כאב, כעס... טבחו באנשים שלי, טבחו בבית שלי, רצחו לי את החברים וחטפו אותם לעזה, שום דבר לא יכול לתקן את זה, המקום שאני קוראת לו בית נצבע באדום, בדם, ולא משנה כמה ננסה לנקות את זה, זה לא ירד, לא בשנים הקרובות. יהי זכרם ברוך לכל האנשים שנרצחו.️ אני בחיים לא אשכח אתכם. ושכל החטופים יחזרו אלינו בשלום.