המטפלת שאלה על הנער שמת מהירי שלי. הרגשתי חמלה כלפי הילד בן ה-19 שהייתי, ושעשה טעות

**שמות הלוחמים המוזכרים בכתבה, וכן פרטים מסוימים אודותיהם, שונו כדי להגן על פרטיותם**

דור והתותחן היו בתוך הטנק כששמעו את הבום של הנפילה. ברגע שיצאו מהצריח נגלה מולם ההרס שזרע טיל הפאגוט. "אחד החיילים שלי שכב על הגב, רגל שמאל שלו הייתה כרותה לחלוטין וברגל ימין נשארה עצם שבורה ועליה חתיכות בשר ועור", מספר דור על מה שקרה בנובמבר 1998 סמוך למוצב דלעת בגבול לבנון. "חייל שני שכב שם חצי בהכרה, מלא בפציעות חמורות מהדף ורסיסים, וביקש ממני לומר לאמא שלו שהוא אוהב אותה".

התותחן ניסה לארגן פינוי לחיילים כשהתחילו לנחות סביבם פצמ"רים. התותחן ולא דור, מפקד הטנק, שמספר בבכי: "כל השנים חתרתי להיות לוחם בפעילות מבצעית, אבל בזמן אמת קפאתי. במקום לתפקד כמו שמצופה ממפקד, הרגשתי פחד מוות מאוד מוחשי. היה שם חוסר שליטה מוחלט, בין היתר כי לא היה איך להחזיר אש, הנשקים היו מפורקים כי היינו בניקיונות. אבל אני לא פעלתי, לא ניהלתי את האירוע. אני המ"מ, יש לי חיילים שנפצעו, ואני לא יודע מה לעשות".

התותחן, שהבחין במצבו של דור, תפס פיקוד על האירוע. בסופו של דבר חולץ הצוות תחת אש וכולם נותרו בחיים, אבל פגועים בכל מובן אפשרי. "את החייל שנכרתו לו שתי הרגליים הניחו בתוך המוצב, על השולחן בחדר האוכל. זה היה מראה נורא", נזכר דור.

אתה יודע לתאר מה הרגשת?
"נוצר לי שם משבר זהות. אני הרי אמור להיות גיבור, איך פתאום אני זה שקופא?".

דור – כיום בן 48, נשוי ואב לילדים – שוחרר מצה"ל בדרגת סרן. "הרגשתי לא טוב, אבל לא ממש הבנתי למה", הוא מספר. "אחרי השחרור נסעתי לטיול ארוך בדרום אמריקה, אחר כך נרשמתי לאוניברסיטה, ושם התחילו להופיע פחדים והתקפי חרדה. התחלתי בטיפול פסיכולוגי, וזה לא עזר".

בחדר הטיפול (בתמונה) ביקש אמיר להישאר בעיניים פקוחות, כשברקע מוזיקת טראנס. "כשהחומר עלה המטפלים התחילו לשאול שאלות", הוא מספר. "שם, בנקודת הכאב הכי גדולה, הם עזרו לי להחזיק לאורך זמן"

דור מתאר ימים שלמים של מצבי רוח קיצוניים, ניתוקים והיעלמויות. כשמצבו החמיר הוא התפטר מעבודתו, מה שהחריף את תחושת הלחץ. "בדיעבד הבנתי שהאירוע במוצב הביא לזה שאני לא יכול להיות אחראי על כלום. כל מה שקשור באחריות – מארוחת ערב פשוטה ועד פרויקט גדול בעבודה – היה לי קשה מדי".

אחרי מספר שנים בתל אביב הוא עבר לקיבוץ בצפון הגולן, שם מצא את השקט שהיה זקוק לו. "אין הרבה אנשים, יש הרבה טבע. הרגשתי שאני חוזר לעצמי ואפילו פתחתי עסק קטן, הייתי סוג של 'מוסכניק תכנות'. משהו שלא דרש ממני להיות אחראי על כלום".

באותן שנים הכיר דור את מי שהפכה לאשתו, הקים איתה בית, הביא איתה ילד – וקרס תחת נטל האחריות ההורית. "התחילו לי התקפי חרדה קשים, כמעט כל לילה חשבתי שאני מקבל התקף לב. היו לי התקפי זעם של שאגות, בעיטות בדברים, זריקת חפצים. הגעתי למצבים שמתוך עצבים תפסתי את הילד, ניערתי וצעקתי. חששתי שממש אפגע בו".

היית מטופל בתקופה ההיא?
"לא רציתי לקחת כדורים והטיפולים הפסיכולוגיים לא עזרו. עישנתי וויד והרגשתי שהוא הנחמה שלי".

יום אחד, בארוחת שישי עם המשפחה המורחבת, הגיע רגע של שבר. "רעש מסוים הוציא אותי מאיזון, והתפרעתי לגמרי. כל בני המשפחה – הורים, אחיינים, אחים – הפסיקו לאכול, הניחו את הסכו"ם והסתכלו עליי מבוהלים. אז אמרתי אוקיי, אני צריך לעשות משהו. אחרי חצי שנה הוכרתי רשמית כפוסט-טראומטי והגעתי לפסיכולוגית, שהצליחה לחדור אליי. היא הייתה זו ששלחה אותי להשתתף במחקר של 'העמק'".

במרכז הרפואי "העמק" מקבוצת "כללית" עבר דור טיפול ב-MDMA – חומר פסיכואקטיבי שמוכר בציבור הרחב בעיקר כסם מסיבות, ושמאז תחילת שנות ה-2000 נעשה בו שימוש גובר כאמצעי לטיפול בפוסט-טראומה. "בפעם הראשונה שהחומר 'עלה' לא יכולתי להסתכל על המטפלים בחדר", מספר דור. "ישבתי עם ראש בין הידיים ומבט למטה בלי יכולת לדבר. אבל אז המטפלת יצאה לרגע מהחדר והמטפל אמר לי שגם הוא היה לוחם והשתתף באירוע כזה, ושגם ההתנהלות שלו הייתה בעייתית. פתאום הרגשתי שיש מישהו שמבין על מה אני מדבר, החזקתי לו את היד ולא עזבתי".

מה עבר עליך שם?
"זה היה רגע מטורף שאזכור כל חיי. הרגשתי שאני חוזר הביתה, חוזר לעצמי. המטפל היה שם כמו דמות אב עבורי, הוא ראה אותי כמו שאף אחד לא הצליח עד אז. הבנתי שאני רואה בעצמי כישלון ומרגיש לא ראוי, והוא עזר לי להגיב באופן לוגי, בלי כמויות העצב והאשמה. בדיעבד הבנתי שהמטפל ייצג אותי, והמטפלת ייצגה את כל מי שלא הבין אותי, שעבורי זה היה 99% מהעולם. הבנתי שאני צריך להסביר את עצמי לאלו שלא מבינים, והחלטתי שאני יוצא מהארון ומספר את הדברים".

לפני ואחרי הנער המת

פסיכותרפיה בשילוב MDMA היא עדיין בגדר מחקר, ואינה מאושרת כטיפול קליני – לא בישראל וגם לא בארה"ב, שהייתה החלוצה בתחום. במרכז לטיפול ומחקר פסיכדלי שהוקם ב"העמק" ב-2020 מטופלים לוחמי צה"ל שמתמודדים עם תסמיני פוסט-טראומה – ומספרם של אלה רק הולך וגדל: שנתיים מפרוץ המלחמה, גורמי הבריאות הצביעו על זינוק של 70% באבחנות.

"מספר המתמודדים עם פוסט-טראומה מאז 7 באוקטובר היא דמיונית", אומר ד"ר אלון רשף, מנהל המערך הפסיכיאטרי ב"העמק" ומוביל המחקר. "יש גם נזק אגבי ונסיבתי לכל הסביבה של הפוסט-טראומטיים".

ד"ר אלון רשף, מוביל המחקר: "מטופלים אצלנו אנשים מרשימים. לוחמים, קצינים, בחורים ערכיים שחווים אשמה על הפגיעה בסביבה שלהם. הם מגיעים הרבה יותר מוכנים לטיפול ממי שלא יכולים לזהות את הפגיעה בסביבתם ובאיכות חייהם"

רונן סידי, פסיכולוג קליני ולוחם דובדבן בעברו, שמוביל עם ד"ר רשף את המחקר: "אירועי לחימה מביאים לתגובות של עוררות יתר, פלאשבקים וקשיי שינה ב-72 השעות הראשונות אחרי הקרב. לרוב התסמינים חולפים מעצמם, אבל כ-15% מהלוחמים עלולים לחוות תסמינים מתמשכים ולפתח פוסט-טראומה כרונית. מדובר לעתים קרובות באנשים שנמנעים מטיפול – הם לוחמים, מאצ'ואים, מחוספסים, מתקשים לדבר על פחד או אשמה".

ד"ר רשף: "אלמנט הזמן הוא קריטי. אם המטופל יגיע בתוך חודש עד שנה מהאירוע, סיכויי ההחלמה שלו לא רעים. אם הגעת רק אחרי שלוש שנים, סיכויי החלמה יורדים פלאים".

ואז בא מישהו כמו דור, מקבל טיפול MDMA, ומראה שיפור עצום שני עשורים אחרי האירוע.
"מטופלים אצלנו אנשים מרשימים מאוד. לוחמים, קצינים, בחורים ערכיים, אנשים שחווים אשמה על הפגיעה בסביבה שלהם. הם מגיעים הרבה יותר מוכנים לטיפול ממי שלא יכולים לזהות את הפגיעה בסביבתם ובאיכות חייהם. לא מזמן טיפלתי בלוחם שלא הייתה אצלו שום התחלה של מחשבה מה המצב שלו עושה לילדים לאישה, הוא פשוט כועס על כל העולם. איתו הרבה יותר קשה לעבד דברים".

אמיר, לוחם לשעבר, השתתף במחקר לאחר שהתמודד עם פוסט-טראומה קשה במשך יותר משלושה עשורים. הוא התגייס לדובדבן ב-1991, הפך במהרה לחייל מצטיין ומדבר על "אווירה שבה אתה מרגיש כמו ג'יימס בונד. אנחנו יכולים הכל, ואף אחד לא יכול עלינו. הצלנו את העולם כשאנחנו מחופשים לערבים".

האירוע שצילק אותו החל ביציאה לפעילות נגד מיידי אבנים ובקת"בים בכפר תרקומיא שבנפת חברון. "נוצרה שם סיטואציה סופר-מורכבת של התפרעות מטורפת, והוראות הפתיחה באש היו שמותר לירות ברגליים", מספר אמיר. "ירדנו מהרכב מסורעבים, ואני ולוחם נוסף, ערן, נכנסו לתוך הפאודה במטרה לתפוס את המסיתים הראשיים. הוא התביית על אחד המסיתים וצעק 'פעל', שם קוד לאירוע חשיפה שלנו בתוך ההמון".

המסתערבים הסירו כעת את התחפושות. ערן התנפל על המסית המרכזי, ואמיר שלף אקדח וירה. רק לאחר שנאזק המסית הוא הבחין על מדרכה סמוכה בנער בן 16 שזרמי דם פורצים מבטנו. "הוא חטף בחזה ובריאות, הירי הרג אותו. התמונה הזו שלו היא מקור הטראומה שלי, שם איבדתי אחיזה בסיטואציה", משחזר אמיר. "מאותה נקודה אני בעצם מתחלק לשני אנשים שמתרחקים עם הזמן אחד מהשני: האחד לוחם, מתפקד, גבר שיצא מאירוע מסכן חיים. השני הוא אדם שמתרסק מבפנים לנוכח הנזק הקטלני שהוא גרם. ישר חשבתי שהנער לא היה צריך למות רק בגלל שזרק אבנים, וכל היסודות שלי התערערו. בשפה המקצועית זה נקרא 'פציעה מוסרית'. היא גרמה לזה שהדחקתי את האירוע הטראומטי ובניתי חזות מתפקדת, אבל בפנים הייתי שבור".

במה זה התבטא?
"ברמה המקצועית לא יכולתי לתפקד. היו המון קטעים של ניתוק מול חברים, בדיסקוטק, וגם בפעילות מבצעית".

מה זה אומר שאתה חווה ניתוק?
"שאתה פיזית בסיטואציה, אבל לא במחשבות".

אמיר ניסה להתגבר ויצא לפקד על צוות מסלול ביחידה. כשהצוות נדרש להיכנס לשטח, הוא לא היה מסוגל להוביל אותו. "ועל הנייר", הוא מגחך בלי לחייך, "הייתי עדיין לוחם מצטיין".

פתאום באה אהבה

בגיל 22 שוחרר אמיר מהצבא וטס לעבוד כמאבטח עבור ממשלת קונגו. "הרגשתי ששום דבר לא יכול להשתוות לעוצמה של האירוע שחוויתי, ששום דבר כבר לא יכול לגעת בי או לפגוע בי, שהכל שטויות יחסית למה שעובר לי בראש", הוא מתאר. "כיביתי את הרגש לגמרי, ניתקתי יחסים עם כולם, חוויתי בושה גדולה והיו לי מחשבות טורדניות. אבל גם רציתי שמשהו ייגע בי, אז הייתי עושה שטויות, כמו לתפוס טרמפים עם משאיות צבאיות בטיבט. רציתי שמשהו יזיז לי את הניתוק הרגשי שאני חווה".

בעת גיחה לסיני הוא פגש את אהבת חייו. "לא סיפרתי לה כלום, והתסמינים נעלמו בגלל האהבה המטורפת. הכל היה כאילו בסדר, אבל אחרי החתונה התחילו המון התקפי זעם, לפעמים רק כי מישהו חסם את הכביש או שלא היה חלב במקרר. בסוף אשתי ביקשה ממני שאגש כבר לטיפול, והלכתי לפסיכולוגית".

איך זה היה?
"הרגשתי הקלה גדולה, אבל עדיין לא תפקדתי. הייתי הצל של עצמי, מיציתי אולי רבע מהיכולות שלי".

MDMA גורם להפרשה מוגברת של סרוטונין, שברמות גבוהות גורם לתחושה של אופוריה. הוא מגביר גם את ההפרשה של אוקסיטוצין, הורמון שמעניק תחושות חיבה, אמון וקרבה; זה מסביר למה הוא מכונה "סם האהבה"

ילדו השני של אמיר אובחן על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד נמוך. "ההתמודדות עם זה הביאה להרבה צעקות בבית, חוסר קבלה, המון התקפי זעם ותסכול", הוא מספר. "אשתי שוב ביקשה שאלך לטיפול, ובדיוק נתקלתי במודעה שפרסם רונן סידי – שבמקרה היה חייל שלי בדובדבן – על הניסוי ב'העמק'. ככה נכנסתי למחזור הראשון של המחקר".

עד היום סיימו 20 לוחמים את הטיפול אצל סידי ורשף. לדברי סידי, התוצאות המקדמיות מראות ירידה מובהקת בתסמינים אצל 80% מהמשתתפים; רובם בעצם אינם מאובחנים יותר כסובלים מפוסט-טראומה.

המחקר כולל פרוטוקול של 13 טיפולים, בהם טיפולי הכנה, שלושה סשנים של MDMA, טיפולים קבוצתיים וטיפולי אינטגרציה שבהם מעבדים את התובנות, החוויות והרגשות שעלו בזמן החוויה הפסיכדלית. הטיפול ב-MDMA מתחיל בשעות הבוקר, לאחר המתנה של כ-20 דקות מנטילת החומר ועד לתחילת ההשפעה. הבחירה אם לעבור את החוויה בעיניים עצומות או פקוחות היא בידי המטופל.

"הטיפול הפסיכדלי מנסה להביא להקלה נפשית יסודית מתוך עיבוד עמוק של הזיכרונות הטראומטיים", מסביר סידי. "הוא מיועד רק למי שכבר עבר קו ראשון של טיפולים קונבנציונליים, בין השאר כי מי שטרם עיבד את הטראומה הוא פחות מתאים למחקר. לוחם שמשתתף בניסוי חייב גם להיות להיות בעל מעגלי תמיכה זמינים של בני משפחה או אנשים קרובים, ובנוסף אנחנו בוחנים את המוטיבציה להיכנס לתהליך טיפול תובעני. במלחמה הנוכחית, למשל, הרבה חבר'ה צעירים שרק יצאו מהלחימה היו לא בכיוון. בגילם הם רצו לראות עולם, לא לעבור טיפול נפשי".

דור, שקפא תחת אש כמפקד טנק: "הטיפול ב-MDMA היה רגע שאזכור כל חיי. הרגשתי שאני חוזר הביתה, חוזר לעצמי. הבנתי שאני רואה בעצמי כישלון ומרגיש לא ראוי, והמטפל עזר לי להגיב באופן לוגי, בלי כמויות העצב והאשמה"

בעת הסשן נמצאים בחדר הטיפול גבר ואישה – פסיכיאטרים, פסיכולוגים או עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע ותיקים ומנוסים בטיפול בטראומה. "השפעת ה-MDMA היא בעיקר ביצירת חלון זמן שמאפשר תחושות מוגברות של ויסות רגשי, ביטחון ואמון", מתאר סידי. "אם במצב רגיל ההיזכרות מציפה את המטופל, אז MDMA נותן כמה שעות שבהן הלוחם יכול לשאת את הזיכרונות ועדיין לווסת את עצמו – להיזכר בפרטים, לדבר עליהם, לשתף ולחשוב עליהם. רבים מהם מצליחים בפעם הראשונה לעבד תחושות של בושה וחוסר אונים, ואלה מרכיבי מפתח בתהליך".

MDMA גורם בין השאר להפרשה מוגברת של סרוטונין, מוליך עצבי שברמות גבוהות גורם לתחושה של אופוריה; מרבית המשתמשים חשים אנרגטיים מאוד אבל גם שלווים מאוד וחווים ביטחון עצמי מוגבר. MDMA מגביר גם את ההפרשה של אוקסיטוצין, הורמון שמעניק תחושות חיבה, אמון וקרבה; זה מסביר למה הוא מכונה "סם האהבה". דור מספר: "בסשן אתה במקום בטוח, מרגיש המון אהבה חיצונית ופנימית. זכורה לי תמונה של הרגל של הלוחם שעפה והייתה מוטלת על הקרקע, ושל התותחן שהרים את הרגל הכרותה והניח אותה ליד הלוחם הפצוע, אבל שם אותה הפוך – עם כף הרגל לכיוון הראש. זה ממש הפריע לי, אבל תחת השפעת החומר יכולתי פתאום לצחוק על זה. ממש חזרתי לאירוע בטנק, ועברתי אותו מההתחלה עד הסוף".

איך הרגשת אחר כך, כשההשפעה פגה?
"הרגשתי טוב, אבל העבודה אחרי הסשן לא קלה. יום אחרי הטיפול יש שיחה של שעה וחצי עם המטפלים, ורבע שעה אחרי שזה התחיל התפרקתי בבכי. אני ושני המטפלים ישבנו מחובקים על השטיח, ובכיתי את נשמתי. פתאום הבנתי כמה אני שונא את עצמי ולמה אני חייב למצוא דרך למחול לעצמי".

הלידה השנייה שלי

גם החוויה של אמיר הייתה אינטנסיבית. בחדר הטיפול הוא ביקש להישאר בעיניים פקוחות, כשברקע מוזיקת טראנס. "כשהחומר עלה המטפלים התחילו לשאול שאלות כדי להכווין לסיפור האירוע. שם, בנקודת הכאב הכי גדולה, הם עזרו לי להחזיק לאורך זמן. עצם השהייה במקום של הכאב גרמה לי להיזכר במראות של הנער, בנהרות הדם, במבט של איש זקן שישב על מדרגות בסמטה ויכול להיות שהיה הסבא של הנער, בניסיון של החובש להנשים אותו. כל המבטים, כל העוצמה של הכאב שאתה לא מרשה לעצמך לגעת בו – הכל היה שם.

"בשלב מסוים בתוך הכאב המטפלת שאלה אם יש לי משהו להגיד לנער שמת מהירי, ואז נוצרה האפשרות לקחת פרספקטיבה ולהביט באירוע מהצד. שם הצלחתי להרגיש חמלה כלפי הילד בן ה-19 שהייתי, ושעשה טעות".

הסשן הראשון נמשך כשעתיים. "בסופו הייתי סחוט, רטוב מבכי וזיעה, מפורק", מספר אמיר. "הסשן השני נגע בטראומה המשפחתית שהחזקתי שנים, והסשן השלישי היה קבוצתי. היינו ביחד באותו חלל, אבל כל אחד עשה את המסע שלו. זה חשוב מאוד, כי התחושה שאתה לא לבד היא חזקה. פוסט-טראומה היא מאוד בודדה, אין לך אמון באף אחד ואתה מרגיש שאף אחד לא מבין אותך".

איך אתה היום, אחרי הטיפול?
"וואו, זה שינה לי את החיים. נולדתי מחדש זה אנדרסטייטמנט. כשנכנסתי למחקר שאלו אותי מה הייתי רוצה שיקרה, ואמרתי שהרגתי נער לפני 32 שנים, גזרתי על עצמי מאסר עולם, ועכשיו אני מוכן לצאת מהכלא. היום אני רואה את הדברים בפרספקטיבה הנכונה, ממש מרגיש שנפתחו לי שבילים חדשים בתוך המוח. האשמה והבושה נעלמו, ואין לי כמעט מחשבות שווא, רגשות אשמה והתקפי הזעם. נכנסתי במצב קשה מאוד, והיום על פי המדדים אין לי פוסט-טראומה".

הפסיכולוג הקליני רונן סידי, שמוביל עם ד"ר רשף את המחקר: "השפעת ה-MDMA היא בעיקר ביצירת חלון זמן שמאפשר ויסות רגשי. מטופלים מצליחים בפעם הראשונה לעבד תחושות של בושה וחוסר אונים, ואלה מרכיבי מפתח בתהליך"

אמיר צרך סמים פסיכדליים וגם MDMA לפני הטיפול ב"העמק", והוא מזהיר מפני תפיסה שגויה של "טיפול נפשי עם סם מסיבות": "העניין בטיפול הוא לא סקס, כיף, או ליהנות ממסיבה. אתה נכנס למקומות הקשים והאפלים, פותח דלת בדיוק להיכן שיושב הכאב – וזה באמת עוזר. חייתי בגיהינום, שנאתי לקום בבוקר, שרדתי כל יום מחדש בתוך הצגה שפירקה אותי. אתה גורר את החיים, אבל מבפנים אתה מת. זה מה שהשארתי מאחור".

דור מצדו מספר שאיכות חייו השתפרה פלאים, אבל סימני הפוסט-טראומה לא נעלמו והוא עדיין לא עובד. "זה לא שאני אוהב את עצמי באופן גורף", הוא אומר, "אבל הזיכרון של החמלה מהסשן נשאר, ואני מצליח להעלות אותו מדי פעם. מאז הטיפול אני כבר פחות לוקח קשה סיטואציות, והעוצמה של הסימפטומים ירדה. מצד שני, רק אתמול אשתי קנתה פאזל מעץ שצריך להדביק על הקיר, נוצרה איזו בעיה והטיח שם נפל. ישר קיבלתי התקף חרדה – איך לא בדקתי מה היא קנתה, כמה אני כישלון. זה היה כך כך גדול עליי שקמתי ויצאתי מהבית, אבל לפני הטיפול הייתי יוצא עליה, מתחיל לצעוק. לאשתי יש המון סבלנות, והיא אוהבת אותי בשביל שנינו. היא גם לא נוטרת לי טינה, אולי כי בתקופה שהכרנו היא הצליחה להוציא ממני כמעט רק דברים טובים, אז היא זוכרת לי חסד נעורים".

איך התפקוד שלך כאבא?
"ההורות החזירה אותי לעצמי. הבן שלי עוזר לי לחמול על הילד שאני, הוא מהווה מבחינתי מראה. אני משתדל לא להשליך עליו את מה שעובר עליי, ואני בטח עושה טעויות, אבל אני משתדל".

פוסט-טראומה נוטה להתבטא בסיוטים. איך הלילות שלך?
"עד היום אני חולם שמחבלים פורצים, אבל אני הורג אותם עם סכין ומרגיש גיבור".

זאת לא מסיבה

MDMA הוא עדיין סם לא-חוקי בישראל וברוב העולם. בשימוש לא זהיר ולא מפוקח, על אחת כמה וכמה בכדורי אקסטזי – שלכאורה אינם שונים מ-MDMA, אבל בפועל מכילים בדרך כלל גם חומרים אחרים, חלקם רעילים – מדובר בסם שעלול לגרום לנזקים גופניים משמעותיים, לדיכאון ולפגיעה ביצר המיני. כל זה לא משנה את העובדה שבידיים הנכונות הוא עושה ניסים.

ד"ר רשף: "מטופל עובר 'טריפ רע' בהגדרה. לא מדובר בסשן של אהבה, חברים וסטלה. הלוחמים מעבדים את הזיכרונות הקשים ביותר, וזו גם הסיבה שהסיכוי להתמכר הוא נמוך: הטריפ בתוך הטיפולים הוא ממש לא משהו שרוצים לחזור עליו"

ד"ר רשף: "טיפול ב-MDMA מנער את המערכת. יוצא הרבה אבק והדברים משתחררים, לטוב ולרע. אבל זה חלק מההבדל בין צריכה עצמית לטיפול בפיקוח: לא סתם ההגדרה של המחקר היא 'פסיכותרפיה נתמכת-MDMA', כי החומר מסייע, הוא לא הטיפול עצמו. זה פרוטוקול מורכב, וזה ממש לא 'לך תעשה אם-די עם החבר'ה ותבריא'. אגב, הרבה מתמודדים עם פוסט-טראומה מנסים את זה, וזה לא עוזר בכלל. לפעמים אפילו מחמיר את המצב".

מה לגבי "טריפ רע"? יש סכנה כזו?
"יש הבדל בין MDMA לבין חומרים פסיכדליים אחרים. לדוגמה, פטריות הן הרבה יותר חזקות וגוררות הזיות ומצבי תודעה הרבה יותר קיצוניים. עם MDMA יכולים להופיע 'טריפים', אבל המטופל לרוב שומר על בוחן מציאות. מצד שני, צריך להבין: מטופל אצלנו יעבור 'טריפ רע' בהגדרה. לא מדובר בסשן של אהבה, חברים וסטלה טובה. הלוחמים מגיעים כדי להחלים, והם באופן מכוון מעבדים את הזיכרונות הקשים ביותר שלהם. זו גם הסיבה שהסיכוי להתמכר הוא נמוך: הטריפ בתוך הטיפולים הוא ממש לא משהו שרוצים לחזור עליו".