על רקע גל התאבדויות של בני נוער: בת 16 הגיעה למרפאה - האחות הבחינה בחתכים מחשידים

המקרה המדאיג שאירע במרפאה והקשר לתופעת ההתאבדויות בקרב בני הנוער: בשבוע שעבר הגיעה למרפאת כללית במחוז תל אביב-יפו נערה כבת 16 לצורך בדיקת דם שגרתית, אולם אז הבחינה אורית פרידמן, אחות ותיקה ומנהלת האחיות במרפאה, כי משהו אינו כשורה. "היא הגיעה עם סווטשירט ביום חם. זה כבר היה סימן אזהרה", היא משחזרת. כשביקשה ממנה להפשיל שרוול, הבחינה כי החשד אכן היה מוצדק. "ראיתי ביד אחת חתכים ישנים וביד השנייה חתכים טריים. ברגע שראיתי את זה הבנתי גם למה היא הגיעה לבד וללא ההורים".

"היא אמרה שהיא כבר לא עושה את זה - אבל החתכים הטריים סיפרו אחרת"

פרידמן החליטה לעכב את האנשים שהמתינו בחוץ, ופנתה אליה בעדינות. "אמרתי לה שאני לא מתביישת לשאול שאלות קשות. שאלתי אותה איך זה קרה, והיא סיפרה שהיא מפרקת סכין גילוח ועושה את זה עם זה. היא אמרה שהיא כבר לא עושה את זה - אבל החתכים הטריים סיפרו אחרת". לדבריה, היה ברור שהשיחה חייבת להיעשות בזהירות: "לא רציתי לשאול יותר מדי כי צריך לשמור על כבוד ופרטיות והיו אנשים מחוץ לווילונות. אבל היה ברור לי שצריך לעצור הכול ולהמשיך את הבירור".

אחרי התייעצות עם רופאת הילדים, הוחלט לזמן את ההורים. "הם היו בהלם, הם לא ידעו כלום", מספרת פרידמן. "הרופאה אמרה להם: או שאתם לוקחים אותה עכשיו למיון פסיכיאטרי, או שחייבים לערב את הרווחה. אי אפשר לעזוב את זה. היא עלולה חלילה לחתוך את הוורידים מחר". בשלב זה, ההורים מיהרו איתה להערכה דחופה במרכז בריאות הנפש ברמת חן.

במיון הפסיכיאטרי קיבלה את הנערה ד"ר מיכל פרייזן-קנלר, רופאה מתמחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר בכללית. "ראיתי נערה מתוקה שהיה לה מאוד קשה להיחשף, בטח כשמדובר בנושא כזה רגיש", היא אומרת. "לאט-לאט היא הצליחה לשתף. היא דיברה על מצוקות שהיא חווה ביום-יום - כאלה שלצערי אנחנו רואים אצל המון בני ובנות גילה".

בצהריים ההורים כבר חזרו למרפאה עם מכתב סיכום. "האמא פגשה אותי ברחוב, בכתה וחיבקה אותי", מספרת פרידמן. "היא אמרה: ‘כל הכבוד שפעלת. אנחנו לא ידענו כלום’. זה רגע שלא שוכחים".

"יש סרטוני טיקטוק שמסבירים איך לפגוע בעצמך בלי שישימו לב. איך לחתוך במקומות שלא רואים. בני נוער מספרים לי את זה כל הזמן. זה ממש מסוכן"

ד"ר פרייזן-קנלר

ד"ר פרייזן-קנלר: "לצערי, כמעט בכל יום אנחנו פוגשים בני נוער עם פגיעות עצמיות או כאלה עם מחשבות אובדניות. זה עצוב להגיד, אבל זה חלק גדול מהעבודה היום". היא מספרת שגם הרשתות החברתיות מחמירות את התמונה: "יש סרטוני טיקטוק שמסבירים איך לפגוע בעצמך בלי שישימו לב. איך לחתוך במקומות שלא רואים. בני נוער מספרים לי את זה כל הזמן. זה ממש מסוכן".

היא מדגישה שההבחנה בין מצוקה לבין סכנת חיים מתבססת על שיחה רגישה ומדויקת: "אנחנו שואלים אם זה חד-פעמי, אם יש 'תוכנית מגירה' ואם יש חפצים מוסתרים. היה אצלי נער שאמר שהוא מחזיק חבל במגירה. צריך לבדוק הכול - עד כמה הילד מסוגל לשתף את ההורים, עד כמה יש רשת תמיכה וכמה הוא יכול להתחייב ל'תוכנית ביטחון' שאנחנו מציבים לו".

תופעה מטרידה שמחייבת תשומת לב 

כאמור, התופעה מטרידה בייחוד לנוכח המקרים האחרונים של הילדים ובני הנוער שהחליטו לשים קץ לחייהם לאחרונה. מדובר ברצף טרגי שמציף את עומק המצוקות שעמן מתמודדים צעירים, לעיתים בלי שאיש בסביבתם הקרובה יבחין בסימנים המקדימים. 

גם הד"ר מעידה כי התקופה האחרונה חושפת עוד ועוד קשיים בקרב בני נוער. "שנות ההתבגרות הן שנים עתירות טלטלות רגשיות גם בימים רגילים, אולם השנתיים האחרונות החריפו אף יותר את המצב, ובזמן המלחמה הרבה נערים ונערות לא מיהרו לשתף אודות הקשיים שהם חווים. הורים היו במילואים, משפחות היו תחת עומס רגשי מטורף. עכשיו, כשהלחץ נרגע קצת, זה צף. לפעמים זה קורה כמו גל שעובר בין בני נוער. כשאחד מתפרק, גם אחרים מרגישים שהם כבר לא יכולים להחזיק".

על הנערה עצמה היא אומרת: "היא תתחיל טיפול רגשי ומעקב, ומעטפת שלמה תלווה אותה. זה קשה כשמגלים את זה, אבל עכשיו יש מי שרואה אותה. אני מקווה שזה יוביל אותה למקום טוב יותר".

לדברי ד"ר פרייזן-קנלר, גם ילדים שלא נמצאים בסכנת חיים מיידית עלולים להגיע למצבים שאסור להתעלם מהם: "כל מצוקה היא מצוקה. גם נער שעושה משהו בשביל תשומת לב - זה סימן אזהרה גדול. זה אומר שמשהו בסביבה או בתחושות שלו לא עובד, ושצריך להתערב לפני שזה מחמיר".

הד"ר מסבירה כי ההבחנה בין מצוקה לבין סכנת חיים ממשית נעשית רק אחרי שיחה רגישה ומדויקת, שלעתים נמשכת גם שעתיים. "צריך לייצר קשר אמיתי", היא מסבירה. "אם לא הצלחתי ליצור קשר - אני לא אקבל תשובות אמיתיות". במהלך השיחה היא בודקת אם הפגיעה העצמית הייתה חד פעמית או חוזרת, אם היא נעשתה מתוך אימפולסיביות רגעית או בתכנון מוקדם".

כדי להעריך את רמת הסיכון, היא שואלת גם על ניסיונות קודמים, על ריבים שהובילו להתנהגות מסוכנת ועל היכולת של הילד או הילדה לשתף את ההורים בזמן אמת. "זה נותן לנו אינדיקציה אם אפשר להיות רגועים יותר – או אם יש סכנה ממשית שדורשת התערבות מיידית."

היא מוסיפה כי ישנם סימנים ברורים - חלקם התנהגותיים וחלקם פיזיים - שצריכים להדליק נורה אדומה אצל הורים. "מצבי רוח מאוד תנודתיים שלא היו קודם, הסתגרות בחדר, צמצום מפגשים חברתיים - אלה שינויים שצריך לבדוק", היא אומרת. לדבריה, גם אותם רגעים שבהם נער או נערה ‘עוטים מסכה’ בחוץ אך נראים כבויים בבית הם סימן משמעותי: "נערה יכולה לצאת עם חברות ולחייך, אבל להיות עצובה מבפנים במשך חודשים".

וכפי שראינו במקרה הזה, גם ברמה הפיזית, ישנם סימנים שאסור להתעלם מהם: לבוש ארוך בקיץ כדי להסתיר פגיעות, היעלמות מוזרה של תרופות מארון התרופות, חפצים חדים שמוסתרים במגירות, ואף מכתבי פרידה. "מכתב פרידה הוא נורה אדומה שדורשת בדיקה מיידית," היא מבהירה. מעבר לכך, היא מדגישה שכל שינוי מהמצב הרגיל - ירידה בלימודים, פחות השתתפות בארוחות, פחות חיוך וצחוק - הוא סימן שדורש בירור מקצועי, גם אם לא נאמרת מילה אחת על מחשבות אובדניות.

סימנים מוקדמים למצוקה אצל ילדים ובני נוער

 ד"ר פרייזן-קנלר מציינת מספר נקודות אזהרה שמחייבות תשומת לב מיידית:

• אמירות אובדניות או אמירות של ייאוש.
• סימנים לפגיעות עצמיות: חתכים, שריטות וכו, גם כאשר בני הנוער מכחישים.
• מצבי רוח תנודתיים וקיצוניים שלא היו בעבר.
• הסתגרות בחדר, הימנעות מארוחות משפחתיות ופחות נוכחות בבית.
• צמצום חברתי - ירידה חדה ביציאות עם חברים או הימנעות מוחלטת מהתקשרויות חברתיות.
• "מסכה חברתית" - התנהגות שמחה ומלאת חיים בחוץ, אבל עצב עמוק ובדידות בבית.
• לבוש ארוך בקיץ, מכוסה מהרגיל, כדי להסתיר חתכים או חבלות.
• היעלמות של תרופות מארון התרופות או מציאת תרופות אצל הילד בלי הסבר.
• מכתבי פרידה או ביטויים כתובים של ייאוש.
• ירידה בתפקוד: ציונים יורדים, פחות מעורבות בבית הספר, פחות אנרגיה.
• מצב רוח ירוד או מצבי רוח תנודתיים וקיצוניים.
• פחות חיוך, פחות צחוק, פחות השתתפות - שינוי שקט אבל עקבי לעומת ההתנהגות הרגילה.

אם זיהיתם מישהו שזקוק לעזרה נפשית, אנא דווחו באופן מיידי למשטרה, לנו - עמותת הנובה ולגורמי הסיוע הנפשיים:

ער"ן בטלפון 1201 ובלינק: https://www.eran.org.il/.
עמותת סה"ר בטלפון 055-9571399 או באתר: https://sahar.org.il/
עמותת נט"ל בטלפון 3362* או באתר: https://www.natal.org.il/article-type/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%94/
עמותת לב בטוח: תמיכה מקצועית בשורדי המסיבות בעוטף עזה באתר: https://www.safeheartil.com/