"כשמודיעים לילד על מוות של הורה או בן משפחה, משתמשים במילים המפורשות"

עשרות פצועים, בהם ילדים, הובאו אתמול (ראשון) לחדרי הטראומה בהדסה עין כרם והדסה הר הצופים בעקבות פגיעת הטיל האיראני בבית שמש. בין צוותי הרפואה פועלים גם העובדים הסוציאלים: הם מחברים בין הורים לילדים, מסייעים לאתר בני משפחה ונמצאים שם גם ברגעים הקשים.

"רבים מהילדים הגיעו בלי ההורים שלהם", מספרת ל-mako בריאות מיכל דלטרוף, עובדת סוציאלית מיחידת הטראומה בבית החולים. "הורים חיפשו ילדים, ילדים חיפשו הורים. משפחות שלמות התפזרו בין כמה בתי חולים בארץ".

דלטרוף נמצאת בתפקיד כבר 26 שנה ולאורך השנים היא ליוותה משפחות מפיגועים, מלחמות ואסונות. אבל לדבריה, האירוע אתמול היה שונה. "זה אזור קטן בבית שמש הישנה. כולם מכירים אחד את השני. כשבשורות קשות מתחילות להגיע הן מגיעות למעגלים רחבים".

כ-30 מטופלים התקבלו בבית החולים. "לפעמים המספרים לא מספרים את הסיפור", היא אומרת. "הייתה משפחה שפוזרה בין שלושה בתי חולים. צריך לאתר אותם, להבין מי מאושפז איפה, מי יכול לדבר, מי האדם המרכזי שמולו עובדים. חשוב לוודא שליד כל פצוע יש בן משפחה בריא, ויש גם כאלה שאין להם בית לחזור אליו, ומישהו צריך לחשוב על זה כבר בשעות הראשונות".

במקביל, בתוך חדרי הטראומה הצפופים, היא מנסה להגיע לפצועים עוד לפני שלב ההרדמה. "לפעמים הם מגיעים בהכרה, ובתוך דקות מורדמים ומונשמים. חשוב להספיק לשמוע איך קוראים להם, מי בני המשפחה שלהם, למי צריך להודיע. אחר כך כבר אי אפשר לדבר איתם".

במהלך היום הגיעו גם לא מעט נפגעי חרדה. "חלקם רעדו פיזית, אחרים התקשו לדבר, וחלק דיברו בשטף מהיר, בלי נשימה", מספרת דלטרוף. "כשמישהו מדבר ב'אובר', אני מתחילה לשאול שאלות מאוד ספציפיות - איפה את גרה, איך קוראים לבעלך, מה מספר הטלפון שלו. שאלות שמחייבות לחשוב רגע ולענות. זה עוזר לווסת, מוריד את רמת החרדה ומחזיר את תחושת השליטה".

ועוד היא מספרת על פצועה שלא הצליחה לדבר כלל. "היא לא הייתה במצב שאיפשר לה לספר על הילדים שלה, אבל בסוף הצלחתי להבין שהם מטופלים בבית חולים אחר, וגם מהר מאוד הצלחנו לקשר ביניהם".

"יש ילדים שצועקים, יש כאלה שרצים במסדרון ויש כאלה שקופאים. אני מחבקת ילדים שצועקים ובוכים, אבל כשהפנים נותרות ללא הבעה - זה הרגע שהכי מפחיד אותי"

מיכל דלטרוף

באסון בבית שמש נרצחו כ-9 תושבים, ובהם רונית אלימלך ז"ל , חובשת איחוד הצלה שנרצחה בפגיעה הקטלנית בבית שמש. ילדיה נפצעו באורח קל וקיבלו טיפול בבית החולים. לצד הטיפול בפצועים, נדרשו העובדות הסוציאליות להתמודד גם עם הרגעים שבהם צריך לבשר לילדים על אובדן.

"כשמודיעים לילד על מוות של הורה או בן משפחה, משתמשים במילים המפורשות", אומרת דלטרוף. "לא אומרים 'עלה לשמיים' ולא 'לא יחזור'. אומרים מת. נפטר. ילדים צריכים מילים ברורות".

היא מדגישה כי השאלות של הילדים הן כמעט תמיד סביב חיי היום-יום. "מבוגרים חושבים רחוק, אבל ילדים שואלים מי יכין לי סנדוויץ', איפה אני אשן הלילה, מי ייקח אותי".

התגובות לבשורות האיוב, לדבריה, משתנות בין ילד לילד. "יש ילדים שצועקים, יש כאלה שרצים במסדרון ויש כאלה שקופאים. אני מחבקת ילדים שצועקים ובוכים, אבל כשהפנים נותרות ללא הבעה - זה הרגע שהכי מפחיד אותי כאשת מקצוע, כי קשה להבין מה מתחולל בתוכם".

בין הפצועים היו גם שתי נשים בהריון. "אחרי שמוודאים שהעובר בסדר, אני מנסה להסיט רגע את המחשבה, לדבר איתן על נושאים יומיים. זה לא מבטל את התחושות אבל מפחית מעט את החרדה. התפקיד שלנו הוא לא לרכך את האמת - אלא להישאר איתה. אנחנו לא מנסים לחסוך מהם את הכאב. אנחנו שם כדי לעבור אותו איתם".