"פחד עצום": אם ל-8 תרמה כליה לילדה שהיא לא מכירה

נויה, 14, נערה עם צרכים מיוחדים, השתחררה בימים האחרונים מבית החולים שניידר לאחר שעברה השתלת כליה. הוריה ידעו שהיום הזה יגיע: "היא נולדה עם כליות לא תקינות וטופלה מאז ילדותה", אומרת אמה מיכל, "בארבע השנים האחרונות מצבה החל להידרדר, ובשנה האחרונה זמנן של הכליות החל להיגמר".

התכנון היה שאמה תתרום לה כליה, אך ממש ברגע האחרון היא נפסלה לאחר שהתגלו ממצאים שאינם מאפשרים לה לתרום. גם אביה לא יכול היה לתרום בשל מחלת הסוכרת שממנה הוא סובל, והמשפחה חששה מהאפשרות שלא יימצא תורם בזמן.

ההורים נערכו לאפשרות של הצלבה - מצב שבו האם תתרום למישהו אחר בתמורה לכך שתורם אחר יעניק כליה לנויה – אך גם זה לא צלח. “היו לי המון תרחישים בראש”, מספרת האם. “איך ילדה כזאת תתחיל דיאליזה? היא לא ילדה רגילה, וגם ככה החיים שלה מורכבים. זה היה פחד עצום. ואפילו כשכבר מצאנו תורמת - פחדנו שהיא תתחרט ברגע האחרון. זה מפחיד”.

בעצת צוות בילינסון-שניידר ובסיועה של ענת בריגר מתאמת ההשתלות, פנתה המשפחה לעמותת מתנת חיים, ופרסמה פנייה דחופה. עשרה ימים לאחר מכן כבר הגיע הטלפון ששינה הכל: נמצאה תורמת אלטרואיסטית. “לא האמנתי”, משחזרת האם. “התקשרתי כמה פעמים כדי לוודא שהם לא טעו. זה היה נראה טוב מדי כדי להיות אמיתי. בתוך שבועיים כבר היינו בחדר הניתוח”.

ד"ר סיגל אייזנר, אחראית השתלות כליה בשניידר, ציינה כי הניתוח כלל שני חדרי ניתוח מקבילים, התאמה אימונולוגית מדויקת, מעקב המודינמי בזמן אמת. לדבריה, התגובה הראשונית הייתה מרגשת במיוחד. “מדובר בחיבור בין רפואה מתקדמת לבין מעשה חסד עמוק”, היא אומרת.

“סימנתי לעצמי את זה כמטרה בצ’ק ליסט של הדברים שאני רוצה לעשות עד גיל 50"

מי שהחליטה לתרום את הכליה היא נעמי דולב, בת 50, מורה ואם לשמונה ילדים ממושב יונתן שברמת הגולן. במשך שנים היא נחשפה לסיפורים של אנשים שתרמו באמצעות העמותה, עד שהבינה שגם היא מעוניינת בכך. “נכנס לי לראש שזה משהו שאני רוצה לעשות, לא משנה מה”, סיפרה. “סימנתי לעצמי את זה כמטרה בצ’ק ליסט של הדברים שאני רוצה לעשות עד גיל 50. החלטתי שאני רוצה להיות מהאנשים שעושים טוב ומצליחים להציל ולשפר איכות חיים”.

נעמי היא התורמת האלטרואיסטית השביעית במושב שלה המונה כ-180 משפחות. על ההחלטה עצמה אמרה: “אני בריאה, אני יכולה - אז למה לא?”. התהליך הפך לפרויקט משפחתי של ממש, ילדיה ליוו אותה להשתלה, ואחת מבנותיה נשארה איתה לאורך כל האשפוז יחד עם בעלה יוני. “זה משהו שישפיע עליהם לעתיד. לראות את הטוב, להיות לידו, לספוג אותו”, היא אומרת.

היא מדגישה שתרומת איבר אינה מובנת מאליה: “לוותר על חלק מהגוף שלך זה כמעט כמו פגיעה מכוונת בגוף". תהליך ההכנה הרפואי היה ארוך ומורכב: “יש המון בדיקות גופניות, נפשיות ותשאולים”, סיפרה. "זה לא תהליך שמתאים לכולם אך ידעתי שבע"ה אהיה מסוגלת". כשהתעוררה מהניתוח, היא רק ביקשה לדעת דבר אחד - אם המשימה צלחה.

עוד לפני ההשתלה, התקיים המפגש הראשון עם נויה והוריה. מפגש נוסף התרחש כאשר נעמי הגיעה להיפרד לפני שחרורה. “פתאום אתה רואה מי זה האדם שנתן לילדה שלך חיים”, אמרה האם. “אישה מקסימה, משפחה מיוחדת. מעשה שאי אפשר להסביר במילים”.

משפחתה של נויה העניקה לנעמי שרשרת זהב עם הכיתוב “אשת חיל מי ימצא”, וכעת היא אומרת כי גם מבחינתה "זו זכות ושליחות לתת מתנה כזאת".

כעת נויה ממשיכה להתאושש בבית, והמדדים שלה טובים. “המסר הוא שאסור לאבד תקווה”, אומרת האם. “יש אנשים טובים. לפעמים הדרך נראית בלתי אפשרית - אבל יש נסים".

גם נעמי מבקשת להעביר מסר: “אני מקווה שלאחר קריאת הכתבה, מישהו ירים טלפון ל‘מתנת חיים’ ויתחיל מסע דומה. זה אפשרי, פותח לבבות, מפזר אדוות של טוב ומשנה חיים. כל המציל נפש אחת - כאילו הציל עולם ומלואו".