"אין טיפול שיוכל להשכיח את המראות שראינו שם"

הם אספו את הגופות ב-7 באוקטובר - ועד עכשיו הם מנסים "לאסוף" את עצמם: שלוש שנים חלפו מאז הטבח הנורא ביותר מאז קום המדינה, אבל עבור מתנדבי זק״א שנכנסו לזירות הקשות ביותר, חלק מהמראות עדיין חיים ונוכחים.

בשבועות שלאחר הטבח שוחחנו עם כמה מהם. הם סיפרו על המראות הקשים ועל החשש מהרגע שבו העבודה תסתיים והם יחזרו הביתה. הם יצאו מדי בוקר אל הקיבוצים, הכבישים והמכוניות השרופות כדי לאסוף את מי שכבר לא היה אפשר להציל. במשך שבועות הם אספו את מה שנותר מהנרצחים, כדי שלמשפחות יהיה את מי להביא לקבורה. רבים מהם היו אז מתנדבים ותיקים, עם עשרות שנות ניסיון בפיגועים ובאסונות, אבל דבר לא הכין אותם למה שפגשו בעוטף.

כעת, שהזמן חלף אך הפצעים עדיין מדממים, הם מדברים על התחושות הקשות שנותרו בהם מאז.

"אם אשתי מכינה סטייק, אסור שהוא יהיה אדום"

שמעון גרוסמן, בן 42, פרמדיק במד״א ומתנדב בזק״א מאז גיל 18, מכיר זירות קשות כבר יותר משני עשורים. הוא טיפל בפיגועים בירושלים, באסונות ובתאונות דרכים קשות, וגם במסגרת שירותו הצבאי פעל כפרמדיק בזירות לחימה. מאז 7 באוקטובר הוא שירת וטיפל בפצועים גם בעזה ובלבנון.

"כשאתה מגיע לזירה קשה אתה אומר לעצמך: גופה במצב כזה כבר ראיתי בבארי, זה כבר לא מפחיד אותי, כבר ראיתי הכל. ככה אני מרגיע את עצמי", הוא מספר. "לפני 7 באוקטובר הייתי באסון מירון, ולפני כן בפיגועים גדולים בירושלים, בדקירות ובפיצוצים. אבל את 7 באוקטובר אי אפשר להשוות לשום דבר שהיה לפני כן. אין אסון גדול מזה".

אדום והבשר מחזירים אותי לגופות שעברו התעללות בנובה. גם כשאנחנו באירוע חברתי ועושים 'על האש', משהו בבשר ובריח העשן מזכיר לי את הזוועות בקיבוצים

שמעון גרוסמן, מתנדב זק"א

אחד הטריגרים החזקים ביותר שלו מתרחש דווקא סביב שולחן האוכל. "אם אשתי מכינה סטייק או צלעות בבית, אני בקושי מצליח לאכול. אסור שהבשר יהיה אפילו טיפה אדום. האדום והבשר מחזירים אותי לגופות שעברו התעללות בנובה. גם כשאנחנו באירוע חברתי ועושים 'על האש', משהו בבשר ובריח העשן מזכיר לי את הזוועות בקיבוצים. זה עושה לי בחילה. אני עוזב את האוכל והולך".

ימים ספורים לאחר הטבח, כשהמראות עוד היו טריים והוא המשיך לפעול בזירות, תיאר גרוסמן ל-mako בריאות את מה שפגש שם. "הם לא ירו ירייה אחת והמשיכו. הם פשוט התעללו בכל אחד ואחת, שרפו ילדים, תינוקות - כל תיאור מילולי יעשה עוול למה שבאמת נעשה בפועל", אמר אז. בין היתר סיפר על גופות חרוכות ועל הקושי לתפוס את ממדי הזוועה.

גם בחלוף שלוש שנים הוא מספר כי הזיכרונות לא מרפים, בעיקר בלילות. "אירועים אלימים שמתרחשים בארץ יכולים להחזיר אותי לשם, ואז אני לא מצליח לחזור לישון. אני גם לא מסוגל לראות סרטים שקשורים למלחמות. פעם ראיתי סרטי אקשן, היום אני כבר לא יכול. צריך להבין - במשך שבועיים הלכנו לישון וקמנו בבוקר עם גופות. זה אירוע מתמשך, זו לא זירה נקודתית".

גרוסמן פנה לטיפול פסיכולוגי, אך לדבריו הוא מצא מענה משמעותי יותר דווקא בשיחות עם אנשים שהיו איתו בזירות. "הלכתי קצת לטיפולים, אני פחות מתחבר לזה. כשאני עם חברים שהיו בזק״א ובאסונות ואנחנו מדברים על זה ואני מרגיש שזה יותר יעיל. גם בילוי שקט עם אשתי או התמקדות בעבודה יכולים לסייע".

לצד המחיר הנפשי, הוא אומר שהאסון שינה גם את האופן שבו הוא מסתכל על החיים. "ראשית, לומדים לקחת דברים בפרופורציות, אתה מעריך את עצם העובדה שאתה קם בבוקר. מנסים להשפיע על החברה גם בדברים הטובים, לא רק בבעיות".

"זה כאב שאי אפשר להשתחרר ממנו"

נתן קניג, 48, מתנדב בזק״א כבר 30 שנה, היה בין אנשי הארגון הראשונים שהגיעו למתחם הנובה ולזירות בדרום. לפני 7 באוקטובר הוא עבד גם כשף באולמות אירועים והתמחה בעישון בשרים. החשיפה הממושכת לגופות שרופות ולשרידי אדם הפכה מאז את העיסוק שהיה חלק מחייו לנחלת העבר.

"כמויות הגופות והדברים שנחשפנו אליהם, הם לא משהו נורמלי", הוא אומר. "כשבן אדם נשרף, זה לא טיפול רגיל בגופה. בחלק מהמקרים אספנו חיילים שחלק מהגוף שלהם נשרף וחלק לא. הגופה מתפרקת בידיים, זה מחריד".

בשלושה עשורים שפעל כמתנדב הוא כבר ראה מראות קשים מאוד. הוא מציין למשל פיגוע בירושלים שבו טיפל בלוחם מג״ב שנפגע מהדף. "הגעתי אליו והוא עוד הספיק למלמל משהו, אבל כשהתחלתי לגעת בו הוא התפורר כמו שק של חול. כל הגוף שלו התפוצץ מבפנים מההדף. זה היה מקרה שזעזע אותי במשך חודשים, אבל ב-7 באוקטובר נחשפנו לדברים כאלה במשך שבועות, יום אחרי יום".

בנובמבר 2023 שוחחנו עם קניג כשיצא מבארי, אחרי עשרה ימים רצופים שבהם פעל בקיבוץ. "זה כאב שאי אפשר להשתחרר ממנו. לכל בית יש סיפור", אמר אז. בסופה של השיחה הוסיף: "כאדם מאמין אני תמיד מחפש את הטוב. אני כבר חודש פה, ואני לא מוצא טוב".

כעת אנחנו משוחחים איתו בחג, כשהוא בבית כנסת במרכז ירושלים - אותו המקום שבו היה בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלו להופיע הידיעות הראשונות מהדרום. עצם החזרה לשם מציפה בזיכרונו את אותו הבוקר. "אני זוכר שבסביבות עשר וחצי עפו טילים לירושלים. הדברים חוזרים אליי. אני נזכר איך יצאנו מכאן לדרום ובמה שעבר עלינו אחר כך".

מאז עבר קניג שורה ארוכה של טיפולים. "הזריקו לי קטמין פעמיים בשבוע, הייתי במחלקה בבית החולים שערי צדק כדי שאוכל לחזור לחיים. אחר כך היו טיפול במים, סדנאות ורכיבה על סוסים. טיפול יכול לתת לך קצת הרגשה יותר טובה, אבל אין באמת כזה שיכול להשכיח את המראות שראינו שם".

לדבריו, המקום שבו הוא מצליח למצוא כיום את השקט הגדול ביותר הוא אזור ים המלח. "אני יושב מול הנוף, יורד קצת למים ומרשה לעצמי להתפרק. אני צריך את השקט הזה".

הוא מתגעגע גם לתחושת האחדות שזכורה לו מאותם ימים. בתוך הזוועות, הוא מספר, ראה חיבוקים בין אנשי הקיבוצים למתנדבים חרדים ודתיים ואנשים שעצרו רק כדי להודות להם. רגע אחד נחרת בו במיוחד: מישהו הניח פרח על שמשת הרכב שלו וכתב לו תודה. "אהבת החינם הזאת חסרה לי מאוד היום, וחבל. אנחנו מפספסים ובגדול", הוא אומר. "מה זה משנה אם אנחנו דתיים או חילונים, שמאלנים או ימנים? ראיתי מה עשו ליהודים בקיבוצים. המחבלים לא ראו דעות, לא תפילין, לא טלית ולא כיפה. לא עניין אותם אם אתה שומר שבת או אוכל כשר".

אני זוכר שראיתי את אחד המתנדבים יושב על מדרכה ובוכה, וזה קרע לי את הלב

חיים וינגרטן, סמנכ"ל זק"א

חיים וינגרטן, סמנכ״ל זק״א, שניהל את הפעילות המבצעית של הארגון באותם ימים, חשש כבר בזמן אמת ממה שיקרה למתנדבים כשייצאו מהזירות. בנובמבר 2023, כשאנשי זק״א עדיין עברו בין הבתים והכבישים בחיפוש אחר גופות ושרידי אדם, אמר ל-mako בריאות: "כאיש מנהלה אני חושש שאנשי יחזרו הביתה ממוטטים. אני זוכר שראיתי את אחד המתנדבים יושב על מדרכה ובוכה, וזה קרע לי את הלב".

ב-9 באוקטובר הוא החל להקים בארגון מערך שלא היה קיים בו לפני - אגף החוסן של זק״א. "הרגשתי את הצורך בשטח. מתנדבים שיצאו מבארי, מהכבישים ומכפר עזה היו כבויים. ראיתי שאני מאבד אותם. הבנתי שאנחנו צריכים אנשי מקצוע".

מאז מלווה מערך החוסן את המתנדבים באופן שוטף. חלקם מקבלים טיפולים ממושכים, אחרים משתתפים בסדנאות ובפעילויות כמו רכיבה על סוסים, נגרות וימי התאווררות. בחלק מהמקרים, אומר וינגרטן, הארגון אף מממן טיפולים תרופתיים. "המתנדבים, וגם המשפחות זקוקים לגב, ואנחנו חייבים לספק להם את זה", הוא אומר.

חלק מהמתנדבים, כך הוא מספר, הזדקקו לאשפוז בעקבות המצוקה שחוו. "בערב החג אשפזנו מתנדב שטיפל בזירות 7 באוקטובר. מדובר במתנדב שטיפל בזירות הקשות של 7 באוקטובר ונחשף למראות ולאירועים קשים מאוד. כבר מההתחלה זיהינו את המצוקה וליווינו אותו באופן צמוד. לאורך התקופה הוא עבר סדרה של טיפולים וקיבל מעטפת מקצועית ותמיכה, בניסיון לסייע לו להתמודד עם מה שחווה. למרות הטיפול והליווי, בערב חג הסוכות אשתו התקשרה אלינו והבנו שמצבו הנפשי הידרדר בצורה משמעותית. היינו איתם בקשר ודאגנו שיקבל מענה מיידי, ובסופו של דבר הוא נזקק לאשפוז פסיכיאטרי לצורך טיפול והשגחה.

"לצערי, הוא לא היחיד. יש מספר מתנדבים שנזקקו לטיפול ואף לאשפוז בעקבות מה שחוו ביום הטבח הנורא. אנחנו ממשיכים ללוות אותם ואת בני המשפחות שלהם באופן יומי. מבחינתנו, האחריות למתנדבים לא הסתיימה כשעזבנו את הזירות, היא ממשיכה גם היום, במהלך ההתמודדות הארוכה עם מה שהם ראו וחוו. אנחנו מדברים שעות עם מתנדבים שמתמודדים עם סיוטים ומחשבות. יש להם למי להרים טלפון. אנחנו משקיעים בזה המון ורואים גם תוצאות טובות. אנשים לאט-לאט חוזרים לעצמם, ואנחנו עוזרים גם למשפחות שלהם כי גם להן לא קל".

נתן קניג הוא מבחינתו אחת הדוגמאות למחיר שמשלמים גם המתנדבים הוותיקים והמנוסים ביותר. לדבריו, קניג ממשיך להיות בקשר עם מערך החוסן, וגם ההרצאות שבהן הוא מספר על מה שעבר הפכו לחלק מהניסיון שלו לעבד את החוויה. "הוא ראה שואה מול העיניים", אומר וינגרטן.

"חשבתי שאני גיבור גדול - והתפרקתי"

אגב, לא כל המתנדבים ממהרים להיענות לטיפול. "יש כאלה שמפחדים ואומרים שהם לא צריכים אותו. אבל למדנו שכולם צריכים", אומר וינגרטן. "הגיבורים הכי גדולים שמגיעים לסדנאות החוסן שלנו מתפרקים. הם אולי מחוספסים כלפי חוץ, אבל גם הם גם פגיעים".

הוא מעיד כי הוא עצמו היה אחד מהם. "גם אני עברתי טיפול. חשבתי שאני גיבור גדול. יצאתי ליומיים של חוסן, כדי להראות שסמנכ״ל זק״א יוצא לדבר הזה, והתברר לי שגם אני מתפרק. הבנתי שאני לא ישן בלילות בגלל משהו פנימי. פתאום התחלתי לישון".

"הגענו לציבור חרדי שלא רגיל לפגוש פסיכולוגים או פסיכולוגיות, וגילינו עולם שאפשר לרפא בו את הנפש בעזרת טיפול נכון

חיים וינגרטן

לדבריו, התהליך שינה גם את היחס לטיפול נפשי אצל חלק מהמתנדבים. "הגענו לציבור חרדי שלא רגיל לפגוש פסיכולוגים או פסיכולוגיות, וגילינו עולם שאפשר לרפא בו את הנפש בעזרת טיפול נכון".

אבל גם היום, אירוע חדשותי עלול להחזיר אותם ל-7 באוקטובר. וינגרטן מספר כי האירוע האחרון בטיסת פליי־דובאי, שבתחילתו התעורר חשש לחטיפה ולאירוע רב-נפגעים, הכניס את אנשי אגף המבצעים לכוננות והציף אצל חלקם זיכרונות מהטבח. "ליווינו את האירוע שלב אחרי שלב - את הדיווחים, את חוסר הוודאות, את השאלה אם המטוס יתרסק או לא - ורצו לי דברים בראש. זה חזר אליי".

גם המפגש עם משפחות הנרצחים ממשיך להחזיר אותם לאותם ימים. "אנחנו מגיעים לטקסים, רואים את המשפחות, מכירים את השמות. אנחנו רואים את הבכי ואת האנשים שמאחורי המראות שבהם טיפלנו - וזה מחזיר אותנו בזמן. זה מלווה אותנו יום-יום".