"הוא לא הסכים להתקלח או לשטוף ידיים": הפוביה שעלולה להופיע בקרב ילדים אחרי טביעה

אורי (שם בדוי), בן ה-6 מאזור השרון, בילה במסיבת יום הולדת ביחד עם משפחתו. בזמן שאף אחד לא ראה הוא נכנס לבדו לבריכה - ובתוך רגעים בלע מים וטבע. למרבה המזל, בסופו של דבר הוא ניצל. אורי אושפז במשך זמן קצר, אך כשהמשפחה חזרה הביתה התברר שהאירוע לא הסתיים.

"הוא לא הסכים להתקלח או לשטוף ידיים ואפילו פחד לצאת החוצה כשהתחיל לרדת גשם", מספרת אמו. הרגע הקשה ביותר היה, לדבריה, כשהחל להימנע משתיית מים כדי שלא יצטרך ללכת לשירותים ולשטוף ידיים לאחר מכן. בהדרכת פסיכולוגית ילדים, העניקו לו ההורים תחושת שליטה ובחירה - להשתמש בדלי או במקלחת כרצונו, לבחור בעצמו את עוצמת החום של המים וכו'. במקביל, הם יצרו בבית "טקס מים" שכלל משחקים קטנים עם כוסות. נקודת המפנה הגיעה ביום שבו ניגש בעצמו לברז, פתח אותו וביקש מהוריו לעמוד לצדו.

גם נועם (שם בדוי), בן 5 ממושב בדרום הארץ, טבע בבריכה בצימר. הוא שהה במים עם גלגל מתנפח וברגע אחד שהמבוגרים התעסקו במשהו אחר הוא החליק בטעות מהגלגל וטבע. נועם אושפז במשך כשבועיים. אלא שגם לאחר ששוחרר מבית החולים, הפחד המשיך ללוות אותו ואת בני משפחתו. "כל מגע של מים על הפנים היה מכניס אותו לפאניקה", מספרת אמו. "בלילות הוא היה מתעורר בבהלה וצועק שהוא לא מצליח לנשום". אחד הרגעים הקשים ביותר מבחינתה היה כשחזר ממשחק בחוץ, מלוכלך כולו, והתחנן בפניה: "אל תכריחי אותי להיכנס למקלחת".

לבסוף, המשפחה המציאה סיפור על "ילד אמיץ שמלמד את הגוף שלו לנשום במים". "לאט לאט הוא הפסיק להגיד 'אני מפחד' והתחיל לומר 'הגוף שלי מפחד'".

השניים הגיעו לטיפול בבית החולים השיקומי אלי"ן לילדים ולנוער, שם מזהירים כי במקרים מסוימים ילדים שחוו טביעה או כמעט טביעה עלולים לפתח פוביה קיצונית ממים או תסמינים פוסט-טראומטיים, שאינם מתבטאים רק בפחד מהים או מהבריכה.

"אנחנו כנראה רואים רק את קצה הקרחון", אומרת ד"ר מורית בארי, מנכ"לית בית החולים השיקומי אלי"ן לילדים ולנוער. "הילדים שמגיעים אלינו הם בדרך כלל אלה שנפגעו קשה יותר ונזקקו לשיקום. סביר להניח שיש ילדים נוספים שעברו אירועים דומים, חזרו הביתה ללא צורך בשיקום פיזי, והקשיים הנפשיים שלהם מתגלים רק בהמשך אצל המשפחה, במסגרת החינוכית או בקהילה".

לדבריה, ילדים שמגיעים לשיקום לאחר טביעה עלולים להתמודד לא רק עם הפגיעה הגופנית שנגרמה כתוצאה ממחסור בחמצן למוח, אלא גם עם השלכות נפשיות משמעותיות. "אנחנו רואים ילדים שלא מצליחים לחזור לשגרת החיים הרגילה שלהם. מים הם חלק בלתי נפרד מהיום-יום - שותים, מתקלחים, שוטפים ידיים, הולכים לבריכה או לים. כשגם הפעולות הבסיסיות האלה הופכות למקור של חרדה, מדובר בפגיעה משמעותית באיכות החיים".

היא מסבירה כי הימנעות מהים או מהבריכה היא דווקא התגובה המובנת יותר. "משפחה יכולה להבין למה ילד שטבע לא רוצה לחזור לבריכה. הרבה יותר קשה להבין מצבים שבהם ברז מטפטף, קול של מים זורמים או מגע של טיפות מים על העור מחזירים אותו בבת אחת לאירוע הטראומטי".

"מספיק שפכפוך של מים יחזיר אותו לתחושת החנק, חוסר האונים והאימה שחווה בזמן הטביעה", היא מסבירה. "זה דומה למה שאנחנו מכירים מפוסט-טראומה אצל לוחמים. כפי שרעש חזק או זיקוקים עלולים להחזיר אדם לרגעי קרב, כך גם מים יכולים להחזיר ילד לרגע שבו חשב שהוא עומד למות".

באלי"ן מטפלים בילדים שעברו מגוון אירועים טראומטיים - מטביעות ותאונות דרכים ועד נפילות ופציעות קשות. "כל אירוע כזה מטלטל את תחושת הביטחון הבסיסית של הילד", אומרת ד"ר בארי. "פתאום העולם כבר לא מרגיש מקום בטוח וצפוי. גם אם הגוף מחלים, הנפש עדיין זוכרת".

אחד המסרים החשובים ביותר להורים, לדבריה, הוא לא לבטל את התחושות של הילד. "אסור להגיד לו 'זה כלום', 'תתגבר', 'תהיה גיבור' או 'אלה רק מים'. כשמקטינים את החוויה שלו, למעשה משאירים אותו לבד עם הפחד. הילד צריך להרגיש שמבינים אותו ושנמצאים איתו בתוך הקושי".

כאשר הפחד מתחיל לשבש את שגרת החיים, חשוב לפנות מוקדם ככל האפשר לעזרה מקצועית. "אם הילד לא מסוגל לשטוף ידיים, אפשר למצוא פתרונות זמניים כמו אלכוג'ל. אם קשה לו להוריד מים באסלה, מישהו אחר יכול לעשות זאת עבורו. המטרה היא לא להכריח אותו להתמודד בכוח, אלא לייצר תחושת ביטחון שתאפשר בהמשך טיפול הדרגתי".

לדבריה, הטיפול חייב להיות מותאם לכל ילד באופן אישי. "צריך להבין מה בדיוק מפעיל את הפחד, איזה חלק מהחוויה הטראומטית עדיין נוכח עבורו, ומה הדרך הנכונה לעזור לו לעבד את הרגש. חלק גדול מהאימה בטביעה הוא התחושה שאתה לבד ואף אחד לא יכול לעזור לך. לכן אנחנו עובדים גם עם המשפחה, כדי שהילד לא ירגיש שהוא מתמודד עם זה לבד".

למרות הקושי, ד"ר בארי מדגישה שיש גם מקום לאופטימיות. "בילדים אנחנו רואים פעמים רבות הצלחה גדולה יותר בטיפול מאשר במבוגרים. המוח שלהם עדיין נמצא בתהליך התפתחות, ויש לו יכולת הסתגלות והחלמה מרשימה. כשמזהים את הבעיה בזמן, נותנים למשפחה כלים ופונים לטיפול מתאים, במקרים רבים אפשר לראות שיפור משמעותי כבר בתוך שבועות".

לדבריה, בכל שנה מגיעים לאלי"ן מספר ילדים שנפגעו בטביעות קשות, וחלקם מפתחים גם השלכות נפשיות משמעותיות. "אנחנו רואים את המקרים הקשים ביותר", היא מסכמת. "אבל אני חושבת שיש לא מעט ילדים נוספים שחווים קשיים דומים, פשוט מחוץ למערכת השיקום. לכן חשוב שהורים יכירו את הסימנים וידעו לבקש עזרה כבר בתחילת הדרך".