"בדקנו מאות גופות": כך התבצע מבצע "לב אמיץ" לזיהוי רן גואילי

בתום מבצע "לב אמיץ", ובזכות עבודה מאומצת של כוחות צה"ל בשטח, הושב אתמול (שני) לישראל החטוף האחרון רס"ר רן גואילי. ד"ר אסי שרון, מומחית בשיקום הפה ובשיקום פנים, במרכז הרפואי הדסה, שפעלה לצד הכוחות בעזה, סיפרה ל-mako בריאות על המבצע, על רגעי הדריכות ועל השנייה שבה נעתקה נשמתה כשהבינה שאולי סוף-סוף הממצאים בשטח אכן מעידים כי מדובר בגופתו של גואילי, גיבור ישראל.

"זו העבודה שלנו בשגרה - לזהות אנשים שאין דרך אחרת לדעת מיהם", אומרת ד"ר שרון. מאז 7 באוקטובר, היא מסבירה, העבודה הזאת הפכה למשימה לאומית שנמשכת יום אחר יום: זיהוי אזרחים וכוחות ביטחון שאינם חללי צה"ל, לצד עבודה מקבילה של יחידת 6017 בצה"ל. "אנחנו שתי יחידות שעובדות במקביל", היא אומרת, "וכל פעם שיש חלל שצריך לתת עליו תשובה - אנחנו שם".

כשהוחלט לצאת למבצע זיהויו של גואילי, ד"ר שרון קיבלה שיחת טלפון ממפקד המבצע, אבי לוין - שותף קרוב לעבודה שלה מאז תחילת המלחמה. הוא ביקש שתצטרף, ויחד עם ד"ר אילנה אנגל, סגניתה הן גויסו לצה"ל כדי להיכנס לשטח כדי לסייע במבצע. "המובן שהכנו מראש את כל האמצעים הנדרשים, כשמדובר בזיהוי כזה אין מקום לשנייה של בלבול", היא מספרת.

"זיהוי על פי שיניים הוא אחד משלושת אמצעי הזיהוי המדעיים שבאמצעותם ניתן לזהות אלמוני", מסבירה ד"ר שרון. "כדי להגיע לזיהוי חד-משמעי, חייבים שיהיה מידע מלפני המוות - ואז יש להשוות אותו למה שניתן להפיק מהגופה". מאז 7 באוקטובר, היחידה שלה אספה ושמרה באופן מסודר תיקי שיניים של הנרצחים והנעדרים: מצילומי רנטגן שנשלפו מקופות חולים ומכוני הדמיה, ועד חומר שנאסף במסגרת גיוס לצה"ל. "בנינו תיק של השיניים של כל נעדר, כדי שאם נצטרך לזהות את החלל - המידע יהיה מוכן".

העבודה הזאת, היא מוסיפה, הפכה כבר בתחילת המלחמה לכלי קריטי בשטח. "בכל פעם פנו אלינו - או כדי לשלול גופות שצה"ל מצא ולהגיד שהן לא החללים החטופים, או כדי לזהות לפי שיניים כשהגופה כבר במצב של ריקבון. במקרים כאלה, אין זמן להסס - זיהוי לפי שיניים הוא עניין של דקות".

מאחר שהעיסוק בזיהוי הפך לשגרה אינטנסיבית לאורך המלחמה, ד"ר שרון מספרת שהיא ואנשי היחידה עברו על אלפי גופות עד שהגיעו למצב שהם כבר מכירים את צילומי השיניים של החטופים בעל פה. "בכל פעם שקיבלנו צילום מהשטח, או שהוציאו לנו חלל חטוף לגבול, עמדנו באמצע הלילה עם פנס או מנורה, והיינו עושים בדיקה של החלל, וכך מהר מאוד היה אפשר לתת מידע למשפחה", היא מספרת.

אחרי תרגול של תוואי השטח והאזור - הצוות נכנס לעזה. "הגענו למקום, התמקמנו והתחלנו לעבוד. מדובר בשטח קשה של הריסות, אבנים, סלעים ואפר - ובורות גדולים שנחשפו בזה אחר זה". היא מספרת כי מהרגע שנכנסו לשטח כבר היה ברור שמדובר במבצע חריג בכל קנה מידה. "ידענו שיש שם 800 גופות. הם היו קבורים במקבצים, קברי אחים", היא מספרת. לדבריה, המבצע תוכנן בקפידה על בסיס מודיעין, עם אזורים ספציפיים שבהם זוהו ריכוזי גופות.

לדבריה, בכל בור שנחפר, עמדו רופאי שיניים מהצוות ובדקו גופה אחרי גופה. כשהתעורר חשד רלוונטי, הצוות עבר לשלב הבא. "בכל פעם שיכלו להגיד משהו - או לשלול היה מגיע רופא שיניים נוסף כדי לעשות בדיקה נוספת". במקביל, היא עצמה קיבלה תמונות ועדכונים ישירות מהשטח לוואטסאפ, והייתה צריכה לקבל החלטה מהירה: "עברתי אחד אחד, והייתי צריכה להגיד אם רלוונטי לעשות צילום רנטגן של השיניים כדי להשוות את הממצאים - או לא".

העבודה, היא אומרת, הייתה רציפה ואינטנסיבית ונמשכה עד לפנות בוקר. "בדקנו 210 גופות והן נמצאו כלא מתאימות", היא מספרת. במקרים שבהם היה סימן שאלה, לא ניסו לנחש. "אם היה ספק (למשל אם לגופה לא היה ראש), אמרנו שצריך אולי בדיקה נוספת בארץ".

אחרי כמה שעות מנוחה מחוץ לרצועה, הגיע השלב שהאיץ את הקצב. "ישבנו שלוש שעות בערך מחוץ לעזה, ובשלב הזה כבר צוותי היס"ר (יחידית הסריקה של צה"ל) הכינו לנו עוד 500 גופות שכבר היו בחוץ", היא אומרת. "זה זירז את ההליך. ידענו שאין לנו מה לחכות לחפירות ויש לנו רק לעבור את ה-500".

"זה היה זיהוי מושלם"

ואז, באמצע הרצף הזה, הגיעה תמונה אחת שהקפיצה אותה. "נשלחה אליי תמונה לוואטסאפ, אמרו לי: 'תסתכלי', ואז ברגע שהבטתי בתמונה הדופק קפץ בשנייה. שאלתי את עצמי אם ייתכן שזה אכן הוא. זו הייתה התרגשות מטורפת, איבדתי את שלוותי. כל כך התרגשתי ורציתי כבר לראות את צילומי הרנטגן כדי להגיד שזה אכן הוא".

ד"ר שרון מספרת שברגע הזה היא ביקשה שיביאו את הגופה לעמדת צילום השיניים, ושם נכנסו לפעולה רופאי השיניים של יחידה 6017. "הם עשו את הבדיקה של צילומי השיניים - ובשלב הזה זה היה כבר ודאי. אחד לאחד. זה היה זיהוי מושלם".

אבל יחד עם ההתרגשות, היא מדגישה, היה גם רגע של אחריות כבדה. "ידעתי שאני צריכה לתת תשובה מיידית לצה"ל", היא אומרת , ומוסיפה, היה לה ברור שהדברים חייבים להישמר בשקט מוחלט עד להשלמת התהליך. "עדכנתי את המשטרה שאכן זה כנראה הוא", היא מספרת, "אבל ביקשתי שלא לומר עדיין כלום". אחרי הצילומים האחרונים, היא אומרת, כבר לא נשאר ספק: "ידעתי שזה זה".

"לא הייתה עין אחת יבשה"

ד"ר שרון אומרת שהרגע שבו התברר הזיהוי הסופי טלטל גם אנשים שכבר ראו הכול. "אנשים שעובדים עם גופות הם אנשים מאוד קשוחים", היא אומרת. "זו עבודה מאוד לא פשוטה. נכנסים לעבודה קשה, כמו ב-7 באוקטובר, עוטים שריון, מסכה על הפנים - ועובדים". אבל הפעם, היא מספרת, משהו השתנה באוויר. "הבנו שזה החטוף האחרון ושזה נגמר".

ואז, היא מספרת, הגיע הרגע שבו הכול עצר. "אני חייבת לומר שלא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה אנשים מצה"ל יתפרקו ככה. אלה לוחמים, יס"ר ורופאי שיניים שעושים את העבודה הזאת כבר שנתיים וחצי כמעט - לא הייתה עין אחת יבשה", היא מספרת. "אנשים היו בהתרגשות, תחושה של יראת כבוד". לדבריה, נעשתה עוד בדיקה אחרונה כדי לזהות גם את הבגדים, ואז ריכזו את כולם. "קראנו קדיש", היא אומרת. "היה טקס עם הרמטכ"ל. רגע מאוד מיוחד. אני יכולה להבין שאנשים חושבים שכאן נגמרה המלחמה. כשעמדתי שם, הבנתי שאני יכולה להוריד את השרשרת עם הסרט הצהוב - ועשיתי את זה".

אבל הסיום הזה, היא מודה, הגיע יחד עם כאב. "זה רגע מאוד קשה", היא אומרת. "מאוד קשה לדבר על שמחה. למרות שקרה משהו טוב, מיד אחרי זה נופל עלייך עצב נוראי, כי בעצם זה אומר שזהו - זה הוא, והוא לא חי. מחכים לרגע הזה כל כך, ומצד שני זה סופי. זה עצוב".

ד"ר שרון אומרת שהיא עצמה לא האמינה שהרגע הזה יגיע. "בכנות, לא חשבתי שנגיע למצב שנזהה את כולם ושכולם יחזרו. לא האמנתי בזה. חשבתי שבחיים שלי זה לא יקרה, אולי בחיים הבאים של המחליפים שלי. וזה קרה".