האם נמצאה הדרך לגרום ליתושות לעקוץ פחות?

מחקר חדש מצביע על האפשרות שהמפתח למניעת עקיצות מסתתר דווקא בישבן של היתושות, ולא במערכת העצבים שלהן. כשבטנן של היתושות מתמלאת, תאים ייחודיים בחלחולת (הרקטום) משחרררים אותות שחוסמים את הצמא לדם. הגילוי עשוי לסלול דרך לפיתוח שיטות הדברה חדשות, שיניאו את היתושות מלעקוץ עוד לפני שהן מתקרבות אלינו, וכך גם ימנעו מהן להפיץ מחלות.

יתושות זקוקות למנות דם עשירות בחלבון כדי להטיל ביצים בריאות ולהביא לעולם דור חדש של יתושים. לכן הן מחפשות ללא הרף פונדקאים שהן יוכלו למצוץ מהם דם ככל הנדרש. אך היתושות מוצצות דם רק כשהן זקוקות לו, וחייבות מנגנון שיגיד להן מתי להפסיק. שליטה במנגנון הזאת עשויה, לפיכך, למנוע מהיתושות לעקוץ.

השובע מתחיל בישבן

נוירו-פפטיד Y (או NPY) הוא חלבון קצר המשמש להעברת מסרים בגוף החי בתהליכים פיזיולוגיים רבים. עיקר השימוש בו הוא לוויסות רעב ושובע אצל בעלי חיים, למשל יתושים. כמו מולקולות איתות רבות, הוא צריך להקשר לקולטן המתאים כדי להעביר למרכזי הבקרה במערכת העצבים מסר של רעב או שובע. במחקר קודם שנעשה על נקבות יתושים מהמין אדס מצרי (יתוש יום מצרי, Aedes aegypti) נמצא כי פגיעה בקולטן מסוים של החלבון הזה שיבשה את תחושת השובע של היתושות, והן המשיכו לחפש פונדקאים אף על פי שכבר מצצו דם ככל צורכן. במקביל הן סבלו מפגיעה חמורה ביכולת להזין את ביציהן בחלבון – דבר שצמצם באופן דרמטי את הפוריות שלהן.

אף על פי שתפקיד הקולטן ידוע, לא היה ברור עד כה איפה בדיוק בגוף היתושה הוא נמצא. כעת, במחקר חדש שנעשה אף הוא על יתושות אדס מצרי, זוהו תאים שהקולטן נמצא עליהם. באופן מפתיע, הקולטנים לא נמצאים בתאי עצב במוח היתושות, אלא הרחק למטה משם – רק בתאים שבקצה המעיים, בכריות החלחולת. כלומר דווקא שם, בקצה הרחוק של מערכת העיכול, נוצרת התגובה המולקולרית המכבה את התיאבון. בניגוד לציפיות החוקרים, לא נמצאו קולטנים כאלה במערכת העצבים של היתושות או במערכת הרבייה שלהן.

ממצא מעניין נוסף הוא שהתאים הללו בכריות החלחולת פולטים תרכובות הדומות לאלו שמשמשות לתקשורת בין תאי עצב, אף על פי שהם אינם חלק ממערכת העצבים. התאים הללו מגיבים לשינויים בריכוזי הסידן וחומצות האמינו במעי היתושה אחרי שאכלה ארוחת דם, ופולטים שלפוחיות זעירות המכילות חומרים המעבירים מסרים כימיים בין תאים. כלומר, התאים פועלים בדומה לתאי עצב – הם מפרשים אותות שמעידים כי המעיים התמלאו, ומעבירים את המסר הזה למוח.

לדברי לורה דובאל (Duvall), שעמדה בראש צוות החוקרים, ידוע שתאים שפועלים בצורה דומה ושולחים אותות למערכת העצבים אף שאינם תאי עצב, קיימים גם במעיים של יונקים. כלומר, המחקר החדש מראה שקיים “ציר מעי-מוח” גם אצל יצורים פשוטים למדי כמו יתושים. מעניין כי תאים עם אותו קולטן נמצאו גם בחלחולת של יתושים זכרים, שאינם מטילים ביצים ואינם זקוקים לדם, כך שיתכן שיש לו תפקידים נוספים.

הפוטנציאל היישומי של הגילוי משמעותי במיוחד, מכיוון שעל המעיים קל הרבה יותר להשפיע באמצעות תרופות מאשר על המוח, המוגן יחסית. התקווה היא שנוכל בעתיד לפתח פתיונות ליתושות, למשל מזון המכיל חומר שמפעיל את הקולטן בדומה ל-NPY. אם הכול יעלה יפה, הפעלת הקולטן באופן מלאכותי תיצור אצל היתושות תחושת שובע וכך תמנע מהן לעקוץ אנשים וחיות משק ולשתות את דמם.

לפיתוח כזה יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת, משום שנקבות יתוש האדס המצרי הן המפיצות העיקריות של מחלות קטלניות כמו קדחת צהובה, צ’יקונגוניה, זיקה ובעיקר קדחת דנגי. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי כמעט מחצית מאוכלוסיית העולם חיה באזורי התפוצה של נגיף הדנגי, ומדי שנה נדבקים במחלה 400-100 מיליון בני אדם. אם נצליח להפעיל את המנגנון הפנימי של היתושות שהתגלה במחקר על מנת לכבות את הצמא שלהן לדם, אולי נוכל להפחית מאוד את העקיצות שלהן, ולכן את יכולתן להפיץ מחלות.

למאמרים נוספים באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי