"פעם ראשונה שממש פחדתי": הנשים שחיות לצד פוסט-טראומטיים

מאות ימי מילואים הרחיקו אלפי לוחמים מהבית מאז פרוץ המלחמה. חלקם איבדו חברים מול העיניים. חלקם פינו פצועים תחת אש חיה, נתקלו במחבלים מטווח קצר, נכנסו לבתים ממולכדים ויצאו מהם בנס. הם חזרו הביתה כגיבורי מלחמה. עם סיפורי גבורה, עם ילדים שקפצו עליהם בכניסה לבית, עם שכנים שחיבקו. אבל המלחמה לא באמת מסתיימת בגבול. לפעמים היא חוצה את דלת הבית, מתיישבת על הספה, מתעוררת באמצע הלילה, ומסרבת ללכת.

לפני כשבוע שיתפה נטע ברזילי בפוסט אישי על חייה לצד בן זוגה לשעבר המתמודד עם פוסט טראומה, ופרסמה שיר שהקדישה לו: "סרנדה".

"אם יש מילה שמשתמשים בה בקלות רבה מדי בשלוש השנים האחרונות זו ‘פוסט-טראומה’. ‘החברה בפוסט-טראומה’, ‘המדינה בפוסט-טראומה. אז לא, לפני הכל אלה האנשים”, כתבה. לדבריה, עבור רבים זו "סטיקר או כותרת, לא משהו שמגרד את המורכבות וההתמודדות או את הדיכאון והמשבר הנפשי שהם חלק בלתי נפרד ממנה".

מאחורי השיח הציבורי והכותרות, עומדות בנות זוג רבות של לוחמים שסובלים מהפציעה שאי אפשר לזהות בעיניים. הן לא תמיד כותבות פוסטים או משמיעות קול לצעקה, אבל בכל יום הן מתמודדות עם לילות ללא שינה, התפרצויות זעם, ילדים ששואלים שאלות, ועם השאלה הגדולה: איך ממשיכים לאהוב אדם שחזר אחר?

"אנשים רואים לוחם, רואים מדים, רואים גיבור”, אומרת נטעלי, אם לארבעה, קונדיטורית בת 42 מהמרכז. “אבל אני רואה בן אדם שמתעורר בלילה ולא יודע איפה הוא. ידעתי שאני מתחתנת עם מילואימניק אבל לא ידעתי שאני מתחתנת עם מלחמה”.

בעלה נדב, לוחם בדובדבן, שירת למעלה משנה וחצי מצטברת מאז תחילת הלחימה. הקיבוצים בעוטף ועזה, לדבריה, הפכו לבית השני שלו. “לפעמים אני מרגישה שהראש שלו עדיין שם”.

את הרגע שבו הבינה שמשהו נשבר היא זוכרת בדיוק. הוא חזר מתקרית בעזה - היתקלות בתוך בית, מחבלים שיצאו מפיר, זרקו רימונים ופתחו באש. הוא שוחרר מוקדם הביתה “לניקוי”. היא לא ידעה הרבה פרטים על מה שאירע. באותו יום ארגנה בבית מפגש לחברות. “ניצלתי את זה שהוא לא בבית כי הוא לא מת על רעש”, היא מחייכת. “ועם המזל שלי - הוא חזר בדיוק אז”.

הבית היה מלא נשים, צחוקים, מוזיקה. היא הספיקה לעדכן אותו שהבית מלא באנשים ושייכנס בשקט. הוא נכנס, הניח את התיק על הרצפה - והתחיל לבכות. “הוא הסתכל עליי ואמר, זה נס שאני בכלל נמצא פה. נס”. ברגע ההוא היא הבינה שזה לא עוד סבב. היא עלתה איתו לקומה השנייה, חיבקה אותו, שלחה אותו להתקלח. “הוא היה שבור. לא הכרתי אותו ככה”.

"הוא בכה ואמר שלא הצליח להביא את החטופים, שניצל יותר מדי פעמים ממוות"

באותו ערב היא עוד לא הפנימה את גודל המשבר “חשבתי שהוא עייף. שהוא עבר משהו קשה וזה יעבור”. אבל כמה שבועות אחר כך, באמצע הלילה, הוא העיר אותה. “הוא הסתכל עליי ואמר: ‘למה את איתי? אני לא מרגיש כלום. לא אלייך. לא לילדים. תשחררי אותי’. הוא אמר שהוא דפוק. שהוא לא הצליח להציל חברים. שהוא ניצל יותר מדי פעמים”. " החלטתי שאני עוזב."

“לקחתי הכול עליי. מה עשיתי? מה אמרתי? איפה טעיתי?”, היא מתארת. "הוא בכה ואמר שלא הצליח להביא את החטופים, שניצל יותר מדי פעמים ממוות, שהשם לא אוהב אותו. שנמאס לו מהחיים. ואני בכלל לא חשבתי על פוסט-טראומה. חשבתי שאני הבעיה”.

למחרת היא הסיעה אותו לתחנת הרכבת בחזרה למילואים. הם כמעט לא דיברו. שבוע שלם היא הסתובבה עם מועקה. “בכיתי כל הזמן. עשיתי הפרשות חלה. בדקתי מזוזות. חיפשתי תשובה רוחנית. הייתי בטוחה שזה אני”.
באותו השבוע החליטה לכתוב בקבוצת נשות מילואים. “ממש צעקתי לעזרה. הצילו. ופתאום הבנתי שאני לא היחידה. שזה לא סיפור פרטי שלי. משם התחיל תהליך ליווי דרך עמותה של פצועי צה"ל והלומי קרב.“

אבל בבית המצב החריף - התקפי זעם, בכי, צרחות על הילדים ובריחות מהבית. באחד הימים חזרה מהעבודה והבת התקשרה: “אמא, אבא מקיא. הוא בוכה”. היא מצאה אותו יושב על האי במטבח. “סיפר שהיו לו סיוטים והוא לא מסוגל יותר”. היא התקשרה למלווה. דיברה עם הבוס שלו. ניסתה להחזיק את הכול.

היא נזכרת באחד מרגעי המשבר הקשים. "הוא צרח עלי באוטו שאני אשמה, שאני לא מתחשבת. באותו סוף השבוע הוא שכב על הספה. לא אכל. לא קידוש. לא דיבר. והסתתכל עלינו כאילו אנחנו אוויר”. למחרת בנם התנהג לא יפה, "הוא נתן לו מכה חזקה, הבן שלי נחנק מדמעות. וברחנו מהבית, אני רעדתי”.

לבסוף הצליחה לשכנע אותו ללכת לפסיכיאטר. “כשהוא שמע את המילה פוסט-טראומה הוא התחיל לבכות. יצא לעשן. התקשה להאמין שזה אמתי." היום נדב מטופל בבית מאזן כבר חודשים. יש ימים טובים ויש ימים שהוא מנותק לחלוטין ובקושי מסוגל לראות אותי."

היו לך עוד רגעים של פחד ממנו?
“אני כל הזמן הולכת על ביצים ומצטדקת כדי לא לעורר אותו. הלב שלי דופק כשהוא חווה התקף. פעם הוא זרק רהיט, פעם נתן לי מכה ביד. הוא התנצל ואת מבינה שזה לא הוא. זה לא נדב - זה הפוסט-טראומה. אבל הפחד אמתי”.

איך הילדים מגיבים?
הבן הגדול בן ה- 17 מתקשה לקבל את 'האבא החדש'. התאומים הקטנים ישנים איתי כבר שנה, ואני מנסה להיות חזקה בשביל בת ה-15. “היא יד ימיני, אבל זה לא אמור להיות התפקיד שלה. הילדים בהחלט התבגרו בבית הזה, הם מבינים שמשהו לא תקין. אבא שלהם ‘דפוק’. משהו קורה”.

היא מספרת שקבוצת נשות המילואים הפכה לעוגן בשבילה. “אני מגיעה מדי שבוע כדי להתפרק. ויש שם מקום להתפרק, באמת להתפרק. אף אחד מבחוץ לא יבין את זה. אנחנו באותה סירה. כל אחת עם הסיפור שלה, אבל כולנו באותו כאב”. במקביל, החלה בעצמה טיפול פסיכולוגי. “הבנתי שאני חייבת מקום בשבילי. לא רק להחזיק את כולם”. היא מדגישה שהטיפול שלה התחיל עוד לפני ההכרה הרשמית של משרד ביטחון בנדב כפוסט- טראומטי. “הבנתי שאני לא יכולה לחכות שהוא יסתדר כדי שאני אתחיל לנשום”.

ובכל זאת, את נשארת
“נדב אומר שמי שהוא היה שלפני המלחמה מת. שהוא לא יחזור. ואני יודעת שזה נכון. אני מסכימה לחיות עם נדב החדש. יש רגעים שאני אומרת לעצמי – מה אני צריכה את החרא הזה. אבל לעזוב? לא. אף פעם לא חשבתי לעזוב אותו באמת. אני בוכה, שמה את הילדים במסגרות והלב שבור. אבל אני אוהבת אותו. יש לנו ארבעה ילדים. אנחנו לומדים ללכת מחדש. זה מה שאנחנו עושים עכשיו”.

הסיוט חזר פעמיים - במהלך המלחמה

ליאת, מעצבת בתים ואם לשניים בשנות הארבעים לחייה, קיבלה כבר פעמיים את השיחה שכל משפחת לוחם חוששת ממנה. טלפון ממספר חסום, קול רשמי בצד השני - וברגע אחד המציאות משתנה. אבל בפעם השנייה, היא הרגישה שהלב שלה לא יעמוד בזה. בעלה אסף כבר נפצע בעזה בתחילת מלחמת "חרבות ברזל", כבר פונה במסוק, נותח ושוקם. .

אחרי תהליך ממושך הוא חזר לעמוד על הרגליים. “ואז הוא ביקש לחזור לצבא”, היא מתארת. “הוא אמר לי: ‘אני לא יכול להשאיר אותם שם’”. היא לא עצרה אותו. “אני לא יודעת אם זו גבורה או טירוף, אבל ידעתי שאם אני אעמוד מולו ואגיד לו לא - אני שוברת משהו בתוכו”.

ואז הגיע רגע נוסף ששינה את חייהם. “בשש בערב דפקו בדלת, חברה שלי עמדה שם לבנה כולה. היא לא הצליחה לדבר. ראיתי מרחוק את הג'יפ של הצבא. ידעתי. הייתי צריכה להסתכל על הילדים ולספר להם שאבא נפצע”, היא נזכרת. “הם כבר לא קטנים. הם יודעים מה זה אומר מסוק. הם ראו חדשות. ראיתי את הבת שלי קופאת במקום”.

הפעם הוא נפצע בלבנון, באורח אנוש. כדור פגע בו בחזה סמוך ללב, בריאה וריסק את הצלעות. "הוא פינה בלבנון שני חיילים שמתו מול העיניים שלו. כשחזרו לשטח הכינוס, הגיח לפתע מחבל ופתח באש". אסף הורדם והונשם. חמישה ימים אחר כך העירו אותו - והוא בבת אחת חזר לשדה הקרב. “זה היה הלילה הכי סיוטי בחיים שלי. הוא היה בטוח שהוא עדיין בלבנון. צעק שיש מחבלים במחלקה. שהוא צריך קשר. שהוא צריך לחלץ את החברים שלו. הוא ניסה להזהיר אותנו”. הצוות הרפואי ניסה להרגיע. היא החזיקה לו את היד. “אמרתי לו: אתה בבית חולים. אתה פצוע. אין פה מחבלים”. לקח לו דקות ארוכות להבין."

הקב"ן שהגיע הסביר לה שזו תגובה מוכרת, אדרנלין שכלוא בגוף. אבל ההסבר לא הקל עליה. “אמרתי לעצמי - עם פציעה פיזית אני אתמודד. אבל הנפש? זה משהו אחר. זה לא גבס שאפשר להוריד”.

"השיקום שלו ארוך ומתיש", היא מספרת. שיקום יום בבית הלוחם, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, טיפול נפשי ופסיכיאטרי. הוא נוסע כל בוקר, חוזר אחר הצהריים – ובבית הוא בעיקר נמצא במיטה או על הספה. לפעמים פעיל, לפעמים מפורק. “ככל שהגוף משתפר, “הפציעה הנפשית מקבלת יותר מקום. בהתחלה כולם היו עסוקים בחזה, בצלעות, בזיהום. עכשיו אנחנו מתמודדים עם מה שלא רואים”.

איך מתמודדים הילדים עם אבא פצוע נפשית ופיזית?
“הוא נוכח, אבל למעשה נפקד. רואים אותו בבית, אבל הוא לא באמת איתנו. לא מחבק, לא עוזר בשיעורים, קצר בתגובות והרעש של הילדים יכול להקפיץ אותו. לפעמים הוא מעניש אותם בכלל בלי להקשיב להם”. היא רואה את השינוי בציונים, בשקט שנכנס לחדרים, במבטים. “הם לא פותחים הכול. לא מזמינים חברים כמו פעם. הם לא רוצים לעשות לאבא רעש בבית”. לפעמים הם שואלים אותה אם אבא יחזור להיות כמו שהיה. “ואני לא יודעת מה לענות, ולא רוצה לשקר להם”.

בלילות הוא מתעורר בבהלה. “כל טריקה של דלת מקפיצה אותו. כל אופנוע ברחוב נשמע לו כמו ירי. אני חיה לצד פצוע מלחמה שלא יצא מהקרב”.

"רוצה שהעולם יבין כמה קשה פה"

ליאת עוברת טיפול אחת לשבוע, כבר כמעט שנה במרכז לבריאות הנפש. “הטיפול שלי עומד להסתיים בעוד שלושה מפגשים, כי מגבילים את זה לשנה. גם אם כמה חודשים לא הגעתי בגלל אשפוזים.

היא אמורה לעבד שם את הטראומה שלה - הטלפונים, המסוקים, חדרי הטיפול הנמרץ, הלילות מתחת לאדמה בבתי החולים בזמן אזעקות. אבל בפועל, בכל פגישה היא מגיעה מוצפת מהיום-יום. “אני מגיעה אל המטפלת עם השבוע שעבר עלי – האירועים בבית, ההתמודדות עם הילדים והפחדים."

בכל זאת, היא מרגישה שזה לא מספיק. “אני חולמת על טיפול משפחתי או זוגי. אני יודעת שאנחנו לא קרובים לשם עדיין, בגלל המצב שלו. שמישהו יחזיק אותנו כיחידה. לא רק אותו. לא רק אותי. את כולנו”.

העלית בדעתך לעזוב?
“כל פעם אני מופתעת מחדש כמה הפציעה הזאת עוד חיה בינינו”, היא מתארת. “עברנו תקופה קשה מאוד. זה מסע שלא נגמר ואני רוצה שהעולם יבין כמה קשה פה, כמה ארוך המסע שהמשפחות עוברות. חשוב לי לומר שאני מעריצה אותו, אני גאה בו עד השמיים. אבל בו זמנית חייבת להגיד - אני כבר עייפה”.

"הכרתי אותו עם פוסט-טראומה"

נעמה בת 32, גננת במקצועה ואם לארבעה ילדים קטנים. בעלה עשה יותר מ־600 ימי מילואים בגבעתי בכל הגזרות מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" אבל הסיפור שלו לא התחיל ב־7 באוקטובר.

"בצוק איתן הוא שירת באחד מהיישובים בעוטף, כשרקטה פגעה בתושב והוא מת במקום. בעלי היה הראשון שרץ אליו, הוא חזר משם בנאדם אחר. הכרתי אותו כבר אחרי האירוע הנוראי הזה. זמן קצר לאחר מכן, הוא החל לסבול מנשירת שיער קשה. גבות, ריסים ושיער גוף. הוא קיבל סטרואידים, עבר בדיקות. “הכרתי אותו עם קרחות”, היא אומרת, “אבל לא הכרתי את ההתפרצויות”.

נעמה מספרת שבשנה הראשונה לנישואים החלו התקפי זעם. “פתאום צעקות, זריקת חפצים. היה יוצא מהבית בלילה וחוזר כאילו כלום לא קרה”. באותם ימים היא לא קישרה את זה לטראומה. “חשבתי שהוא עצבני ובלחץ, שאני צריכה להכיל”.

“היה לו נשק בבית. זו פעם ראשונה שממש פחדתי"

שבעה חודשים אחרי החתונה נולד הבן הבכור. “יום אחד הוא כמעט הרים עליו יד רק כי התינוק בכה. זה היה על שטות ואני קפאתי”. היא מדגישה שהוא לא פגע בו. “אבל ראיתי את המבט, ראיתי שהוא לא שם”. הם פנו לטיפול זוגי. הוא התנצל שוב ושוב. “הוא תמיד אומר שהוא בחור טוב. שהוא לא יפגע באף אחד. ואני האמנתי. כל פעם אמרתי לעצמי שזה יעבור, אבל זה לא עבר."

"פעם ראשונה שממש פחדתי"
כשהייתה בחודש שמיני להריונה האחרון, הוא חווה התקף קיצוני בבית. “אורי התפרץ בצורה שלא ראיתי לפני, זרק צלחת, היא התנפצה והילדים התחילו לבכות”. היא לקחה אותם לחדר ונעלה את הדלת. “היה לו נשק בבית. זו פעם ראשונה שממש פחדתי. 40 דקות הייתי בחדר עם הילדים. הרגשתי את העובר זז לי בבטן, פחדתי שינסה להיכנס לחדר”.

היא הזעיקה משטרה, שהרחיקה אותו לחמישה ימים. “היה שקט מוזר בבית, שקט של אחרי סערה”.
מאז, היא אומרת, היא חיה בדריכות. “אני אף פעם לא יודעת על מה תהיה ההתפרצות הבאה. זה יכול להיות על רעש קטן, על בקשה שלא בוצעה מיד. אני כל הזמן הולכת על ביצים”. לפעמים הוא לא חוזר בלילה, לפעמים מדבר פתאום על גירושים. “הוא אומר: אם לא טוב לך, תלכי. אני לא מחזיק אותך בכוח”.

בסבב האחרון בצפון משהו השתנה. “כל יציאה שלו הייתה מאתגרת. כל חזרה הביתה הייתה קשה. שם הוא התחיל להבין שהוא זקוק לתמיכה”. הם הגישו בקשה רשמית דרך הקצינה האחראית על הגדוד.

"אני לא גיבורה – אני מנסה להחזיק בית"
למרות שהוכר ע"י משרד הביטחון עם נכות על רקע פוסט-טראומה, אורי נמנע מטיפול. “יש לו את כל האסמכתאות. הכול מוכר. אבל הוא אומר שככה הוא. שזה האופי שלו. שזה לא בר תיקון”.
הם ניסו בעבר תהליך טיפולי, אך עצרו כשהיה לו קשה מדי להתמודד. “היום אני חושבת שאם הייתי מתעקשת יותר, הרבה סבל היה נחסך מאיתנו”.

נעמה מודה שיש רגעים של שחיקה עמוקה. “יש ימים שאני שואלת את עצמי איך הגעתי לחיים כאלה”, היא אומרת. “אבל השאלה אצלי היא לא אם להישאר - אלא איך להחזיק את זה נכון”.

יש לך קווים אדומים?
“יש פה ילדים ובית. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתנהל מתוך סערה”. לצד זה, היא מציבה קו ברור מאוד. “אני מבינה שהוא מתמודד עם פוסט-טראומה. אני לא מתווכחת עם זה. אבל אלימות - גם אם היא רגעית - היא קו אדום. היו מצבים שאמרתי לו חד-משמעית: "עד כאן".

היא מדגישה שהיא לא עיוורת למצב. “אני לא חיה באשליה. אני מודעת למורכבות. אבל אני גם לא מתכוונת לוותר על הביטחון שלי ושל הילדים. אם אני מרגישה איום – אני פועלת”.

מה שמחזיק אותה זו הידיעה שאם הבית יתפרק - אורי יתפרק לגמרי. “הילדים הם כל עולמו. הם ממלאים אותו. כשהבן הראשון נולד אפילו הפסיקה לו הנשירה”. היא מחייכת. “הלוואי שזה היה מספיק”. אני לא מחכה לקריסה”, היא מסכמת. “אני רוצה טיפול מוקדם. לפני שנגיע למקרי קצה”.

"בנות הזוג נקרעות בין אהבה, נאמנות ורצון לטפל באדם היקר להן לבין הצורך לשמור על הביטחון הרגשי"

"אנו עדות לעלייה דרמטית בפניות בפורום נשות המילואימניקים ומקרב אנשי מקצוע בנוגע לקונפליקטים זוגיים במשפחות המילואים", מסבירה. אלישבע ארליך-היימן, עו״ס קלינית, ראש התחום הרגשי ב״פורום נשות המילואימניקים״, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. ״התופעה הזאת, למרבה הצער, אינה מקרית; מאפיינים אינטגרליים של מצוקה פוסט-טראומטית, כמו כעס, דריכות ועוררות יתר, לצד פגיעה בתחושת הביטחון והמעברים התכופים בין סביבה צבאית לאזרחית - מציפים את המערכת הזוגית, כשמדובר בשירות מילואים ארוך, מתמשך ותכוף. מבחינה מדעית מדובר בממצא מוכר ועקבי במחקרים גלובליים על השפעות מלחמה ואנשי צבא, ולמרבה הצער אנחנו פוגשות אותו יום יום במציאות.

"בנות הזוג נקרעות לא פעם בין אהבה, נאמנות ורצון לטפל באדם היקר להן לבין הצורך לשמור על הביטחון הרגשי, ולעתים אף הפיזי, שלהן ושל ילדיהן. לטיפול אפקטיבי במצבים אלו דרושה מומחיות כפולה: הבנה מעמיקה בטראומה, בתגובות קרב ובהשלכות החוויות הקשורות למלחמה (אצל לוחמים ובעלי תפקידים נוספים כאחד), יחד עם מומחיות בבניית חוסן זוגי, שמירה על ביטחון ומניעת אלימות. במקרי חירום ובמצבים של אלימות פיזית או פסיכולוגית קשה, יש לפנות באופן מיידי לגורמי החירום ושירותי הרווחה״.