קורונה, מלחמות ואיום קיומי: האם גדל פה דור פוסט-טראומטי?

ניר בן ה-8 פוחד להתקלח לבד. בזמן המערכה הקודמת מול איראן, האזעקה תפסה אותו באמצע המקלחת - ומאז הוא חושש. השבוע, אמו ניסתה לדובב אותו להתקלח, והסבירה לו שאם תהיה התרעה – הוא יספיק להגיע לממ״ד בזמן ללא חשש. "אמרתי לו שיש בערך עשר דקות התרעה, ושהוא יכול להתקלח בנחת”, היא מספרת. ניר נשם עמוק, נכנס למקלחת – אלא שאז הגיע טיל מלבנון - בלי התרעה ארוכה. במבט מבוהל הוא יצא מהר מהמקלחת ורץ במסדרון עם אמו כדי להגיע בזמן לממ"ד.

הסיפור של ניר הוא חלק מתמונה רחבה, ותוצר טיפוסי של המציאות הנוכחית שמייצרת בהלה - ולא רק בקרב ילדים. מאז 7 באוקטובר, ובעיקר אחרי המערכה מול איראן, רבים מתמודדים עם חרדות חוזרות ומתמשכות. מי שחזר לישון לבד, שוב מבקש אור דולק. מי שהתמודד עם רעשים פתאומיים, חוזר לקפוץ מכל טריקה.

פרופ' נועה לביא, סוציולוגית ומומחית לצעירים, דיקנית בית הספר לממשל וחברה באקדמית תל אביב - יפו, מזכירה כי בעשור האחרון התמודדו ילדים ובני נוער בארץ עם רצף כמעט בלתי פוסק של מצבי חירום: מגפת הקורונה, סגרים ממושכים, מתיחות ביטחונית ומלחמה. "כאשר אי־הוודאות הופכת לשגרה, מתפתחת תגובה כפולה: מצד אחד סוג של אדישות או 'חסינות רגשית'; ומצד שני - תחושת איום מתמשכת וראייה עמומה לגבי העתיד. עבור רבים מהילדים, השגרה היא אינה מצב טבעי – אלא הפוגה זמנית בין משברים”.

היא מסבירה כי בעולם כבר מכנים זאת "The Doom Generation” – דור שגדל בתחושה של איום מתמיד. "אצל חלק מהילדים, כל הסלמה חדשה מעוררת מחדש חרדות ישנות. אזעקות, הסתגרות בבית ואירועים ביטחוניים נצרבים בזיכרון – וכשהמצב מסלים, מתעוררות תגובות כמו פחד להיות לבד, קושי לישון וצורך מוגבר בקרבת ההורים".

"זו תגובה נורמלית לחלוטין”

למרות תמונת המצב המדאיגה שתוארה, הפסיכולוגיות שעמן שוחחנו מבקשות דווקא להרגיע. ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית מאוניברסיטת בר-אילן, אומרת כי "במקרה הזה הפחד הוא תגובה נורמלית לחלוטין, המעידה על בוחן מציאות תקין". היא מסבירה כי "אנחנו נמצאים במציאות שבה כולנו נאלצים לחדול במפתיע מכל מעשינו ולרוץ למרחב מוגן כדי לשמור על חיינו. "הילדים תקינים”, היא מדגישה. "העולם הוא זה שטעון תיקון”.

לדבריה, דרך התגובות של הילדים שלנו אנחנו לומדים עד כמה המציאות כאן מערערת. למרות זאת, היא אומרת: "בשנה האחרונה הרבה ילדים גילו שהם מתגברים על הפחד, ויכלו להיות גאים בעצמם. עוד מעט, תhגמר המלחמה – והם כבר יידעו שהם יכולים לשאת את החשש הראשוני, ושהוא יפחת בהדרגה”.

ד"ר גוטמן מסבירה שגם אם החרדה תשוב, הזיכרון הפנימי של ההתמודדות יישאר. אחרי שהמצב יתייצב, יהיה ניתן לשוב בהדרגה לשגרה – להיגמל ממסכים שהפכו לעוגן, להפחית חרדות לשקם את הרגלי השינה והאכילה שהשתבשו. "אם ההסתגלות מתארכת – הדרכת הורים קצרה יכולה לעזור", היא מסבירה.

גם יפעת ווגרה, פסיכולוגית קלינית בעלת ניסיון רחב בטיפול בילדים ומבוגרים, אופטימית: "אני לא חושבת שיצמח כאן דור שלם של פוסט-טראומטיים בגלל המצב הנוכחי", היא אומרת, ואף מבססת את דבריה. לפני כמה שנים, ווגרה ערכה בעצמה מחקר בקרב כ-500 ילדים בגילי בית ספר יסודי המתגוררים ברמת גן. המחקר בחן את רמת החרדה בזמן רגיעה אך בעת תקופה של איום של טילים כימיים מעיראק - שלא התממש. "המחקר בוצע כשבע שנים לאחר שפרצה מלחמת המפרץ, והוא ניסה לבחון את השפעתה על התגובות הנפשיות בקרב ילדים", היא מספרת.

"אני מאמינה שאם המלחמה תסתיים בקרוב ונשמור על עצמנו, נוכל לראות אפילו תהליכים של סנסיטיזציה (Sensitization) - כלומר חשיפה מדורגת למצבי לחץ שבונה יכולת התמודדות"

יפעת ווגרה, פסיכולוגית קלינית

למרבה ההפתעה, התברר כי לא תוארו תגובות חרדתיות משמעותיות בקרב ילדים שהתמודדו עם איום מחודש. "המחקר למעשה מראה לנו שילדים שחווים אירועי "None event", כלומר איום שאינו הופך לבעיה ממשית, אז לא נגרם להם נזק נפשי, ולמעשה רבים מהם דווקא עוברים תהליך של חיסון והסתגלות. כלומר, ילד שביתו נפגע חלילה מטיל או שבני משפחתו נפגעו עלול לחוות טראומה, אבל לעומת זאת, ילד שחווה תקופות קצרות יחסית של איום טילים, לא בהכרח יגיב לכך באופן טראומטי, בייחוד אם הוא נחשף כבר בעבר ל'גירוי' הזה, והוא יודע למה לצפות".

ווגרה מסכמת ואומרת כי "חשוב לזכור שלמרות המלחמה והעובדה שרבים מהילדים נשארים בבתיהם, עברנו כברת דרך שחישלה אותנו במובן מסוים - ראינו שצה"ל חזק והאמון שלנו שוקם. אני מאמינה שאם המלחמה תסתיים בקרוב ונשמור על עצמנו, נוכל לראות אפילו תהליכים של סנסיטיזציה (Sensitization) - כלומר חשיפה מדורגת וחוזרת למצבי לחץ שבונה יכולת התמודדות, ואם חלילה ניאלץ להתמודד בעתים עם איומים דומים - נוכל לעשות את זה בצורה טובה יותר".

מורן מור הירש, פסיכולוגית קלינית מדריכה, מנהלת היחידה לפסיכולוגיה קלינית במרכז הקליני-אקדמי-קהילתי במכללה האקדמית אחוה, מזכירה לנו בהזדמנות זו, שחוסן אמיתי הוא לא היעדר פגיעות, אלא היכולת להתפרק באופן מבוקר. "חשוב להשלים עם חווית חוסר השליטה, לקבל את רגשות חוסר האונים, התסכול והכאב ולהמתין עד שיחלפו. כדאי להבין שחוסר השליטה שאנחנו עשויים להרגיש הוא אינו מוחלט. יש עדיין חלקים שיש לנו שליטה עליהם, גם במציאות מלחמה, ואנחנו יכולים לבחור איך להתנהל בהם.

"לפני שנתרגל עוד תרגיל נשימה, כדאי שנתחיל לאפשר לעצמנו להרגיש שמותר לנו גם לא להיות בסדר. מותר שהעצות הפסיכולוגיות לא יעבדו עבורנו, מותר לנו גם לא ליישם את כל מה שאומרים שיעזור לנו. הריפוי אינו מבוסס על היכולת לשלוט בחרדה ובכאב, אלא על זה שנפסיק להילחם בעצמנו על כך שהם קיימים ולפחד מהם. רק מתוך ההכרה בשחיקה, נוכל להתחיל לבנות 'קומה' חדשה של שפיות וחיים - כזו שלא מבוססת על הדחקה, אלא על אמת פשוטה, ולפעמים גם כואבת".