"זה הזמן שלנו לעצור": האב ובנו סגרו את מועדון הכושר ובחרו בשיקום

"בסוף החודש אנחנו סוגרים את המועדון". המשפט הזה של עופר תפס אותי לא מוכן. לא צפיתי את זה בשום צורה, כי עופר ומאור הם משהו אחר. אב ובן שמצליחים להגיע לכל פסגה אפשרית, מאמני הכושר שכולם מכירים והבעלים של אחד ממועדוני הכושר המצליחים בישראל. "זה הזמן שלנו לעצור ולטפל בעצמנו".

את עופר ומאור לוי מגדרה גם אתם צריכים להכיר, לא רק בגלל מה שהם עוברים אלה בגלל מה שהם מלמדים על דברים שלא תמיד רואים מהצד ועל החיבור בין פעילות גופנית לחיים גם ברגעים שבהם הכל משתנה. זהו סיפור של שני אנשים שהכירו כל חייהם את משמעות המילה "חוזק", אבל גילו שחוזק אמיתי נראה לפעמים אחרת לגמרי.

בשנים האחרונות הצליחו עופר ומאור להפוך את האהבה שלהם לספורט לדרך חיים ולשנות למאות אנשים את היום-יום. מועדון הכושר שלהם בגדרה הפך בית לקהילה שלמה. אלא שהשנים האחרונות לקחו אותם למסע אחר לגמרי.

עופר, לוחם לשעבר ביחידה מיוחדת, היה נוכח בפיגועים ובפעולות טרור קשות ואף לקח חלק בזיהוי של קורבנות. הוא נושא עמו זיכרונות קשים ומתמודד עם פוסט-טראומה לצד פגיעות משמעותיות בגוף. "מראות הזוועה לא עוזבים אותי לרגע ומלווים את חיי עד היום", הוא מספר, ומשתף כי תמיד מצא בכושר משהו עמוק יותר מאשר אימון, וכי זו הדרך שלו לחיות. "בזכות הכושר אני חי כמו כולם ואפילו יותר, אני מרים משקלים ועושה דברים שטובים וחזקים ממני לא מצליחים", הוא אומר, "אבל לפעמים צריך לעצור כדי שיהיה אפשר להתחיל מחדש. ההחלטה הלא פשוטה לעצור את מה שבנינו במשך שנים נולדה כדי לאפשר למשפחה שלנו לעצור. מאור ותמיר, שני בניי, נלחמו עם חבריהם בגבעתי, ושניהם נפצעו, איבדו חברים ומפקדים, ועכשיו הזמן לנשום, להתרכז בשיקום ולתת לגוף ולנפש להחלים".

מאור נולד לתוך עולם הכושר, ועוד לפני המלחמה היה ממובילי התחום בישראל. הוא השתתף בכנסים גדולים ולימד מאות אנשים איך לשפר את חייהם. ואז הגיעה מלחמת חרבות ברזל, מאור נכנס לעזה, והחיים השתנו. במהלך הלחימה נפצע בצווארו ובגבו, ולצד הפציעות הפיזיות גם הוא מתמודד עם פוסט-טראומה קשה, עם מראות וריחות שלא עוזבים אותו. והיום, כשהוא כבר אבא, הוא מבין שהוא חייב להתרכז בעצמו כדי להיות חזק בשביל המשפחה. הכושר עוזר לו לחזור לאט למסלול החיים, ועם מעטפת שיקומית הוא מתכנן לחזור חזק יותר לאנשים שמחכים לפגוש אותו כל בוקר במועדון.

"אחרי שחזרתי מהסבבים התמודדתי עם דברים שלא ידעתי איך להגדיר אותם. חשבתי שזו סתם תקופה לחוצה. הייתי מגיע למועדון ורב עם אנשים, וזה היה הולך איתי גם כשחזרתי הביתה. ככל שהזמן עבר והתסמינים החריפו, הבנתי שאני מתמודד עם PTSD. העסק התחילה להיות בירידה וכל מי שסביבי סובל מזה. שם קיבלתי את ההחלטה לסגור את מפעל חיי כדי להתפנות לשיקום ולטיפולים שהספורט הוא חלק מרכזי בהם. היום אני מגיע לבית הלוחם באשדוד עם אבא שלי ואחי שלוש פעמים בשבוע. הראש משתחרר ממחשבות, הגוף מתחזק ואני מקבל תחושה טובה של אחרי".

המועדון נסגר אבל העוגן נשאר

ההחלטה הקשה שנאלצו לקבל עופר ומאור אמנם הביאה לסגירת המועדון, אבל היום הם מבינים שהדרך שבה בחרו להתמודד עם המשבר ממשיכה את הדרך שבה ליוו אנשים לאורך השנים. הכושר, שהיה בעבר הקריירה שלהם, הפך לכלי טיפולי ולדרך להחזיר לגוף תחושות של שגרה, מסוגלות ושליטה. הדרך עוד ארוכה, אבל הם לא מתכוונים לוותר. המסר שלהם פשוט: ספורט יכול להיות הרבה מעבר לאסתטיקה ולכושר גופני. עבור אדם שנמצא במשבר, הוא יכול להיות עוגן שאפשר להיאחז בו כשהכול מסביב מרגיש לא יציב.

עולם הכושר רגיל לדבר על תוצאות. משקלים, הישגים, אחוזי שומן. אבל השיקום של עופר ומאור מלמד אותנו שיעור אחר. לפעמים ההישג האמיתי הוא לצאת מהמיטה בבוקר. לפעמים שיא אישי הוא להגיע לאימון גם כשאין כוח, ולפעמים המשקל שהרמת היום הוא כבר לא הדבר הכי חשוב אלא העובדה שאתה פשוט ממשיך לנוע. עבור אנשים שמתמודדים עם פוסט-טראומה ועם פציעות, ההישגים מקבלים משמעות אחרת, והדרך חזרה לא תמיד ליניארית. יש ימים טובים ויש ימים קשים, יש עליות ויש ירידות, ואת הכוח לא תמיד אפשר למדוד במספרים.