"היו רגעים שאמרתי לעצמי שאני לא בטוחה שאני מסוגלת יותר. אבל לא הייתה אופציה אחרת"
בריאיון חשוף מספרת מירב לשם גונן על על המסע הנפשי שעברה מהרגע שבו הבינה שבתה רומי נחטפה לרצועה ועד ליום שבו היא שבה לזרועות המשפחה. בין היתר, היא מדברת על מה שנתן לה את הכוח להתמודד ("אמרתי לה כמה אני אוהבת אותה"), על החיים הציבוריים שנכפו עליה ("לא נולדתי לזה"), החיבור החדש ("יהדות היא דבר רוחני") ועל הרצון לחבר בין חלקי הציבור הישראלי


עד 7 באוקטובר מירב לשם גונן מעולם לא ראתה את עצמה אדם שמעורב בשיח החברתי. היא התמקדה באימהות לחמישה ילדים ובעסק הפרטי. אבל אז בבוקר אחד, בלתי נתפס, כשהטלפון צלצל ובקצה השני של הקו הייתה הבת שלה, פצועה, מדממת ומוקפת יריות – כל מה שהיא חשבה שהיא יודעת על עצמה השתנה.
"היא התקשרה ואמרה לי ‘אמא, ירו בי, אני מדממת ואני חושבת שאני הולכת למות'", היא משחזרת את הרגעים המצמררים. "ניסיתי להבין מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לה ודיברתי איתה כמה שיכולנו".
אי אפשר להתעלם מקור הרוח שהפגנת. מאיפה מגייסים כאלה תעצומות ברגע כל כך קשה?
"הייתי בבית שבו היו ילדים קטנים, נכנסתי לשירותים וסגרתי את הדלת. ידעתי שאני צריכה לעשות כל מה שאפשר כדי לנהל את הסיטואציה הזאת באופן שקול כי הילדה שלי זקוקה לי. ואז אני שומעת קול של בחור לידה, שאומר לי 'קוראים לי אופיר צרפתי, זה מספר הטלפון של אמא שלי, תגידי לה שהייתי פה'. הבנתי שכל פרט הוא קריטי. באמת ככה בסוף ידעו שהוא חטוף. לא הייתה שום ברירה, הייתי חייבת להיות ממוקדת".
בשלב הזה הבנת שהיא עלולה להיחטף?
"לא. הייתי בטוחה שאם אדע איפה היא, אצליח לשלוח לשם כוחות. נזכרתי שאפשר לאתר מיקום בזמן אמת בעזרת הנייד, וככה ראינו שהיא ליד עלומים. התקשרנו למשטרה, אמרנו שיש רכב מלא פצועים – אבל התשובה הייתה 'יש אלפי שיחות כאלה, אנחנו לא יכולים לעזור'. פניתי גם לחיל האוויר, ניסינו לשלוח מסוק, אבל אמרו שיש משימות דחופות יותר. ואז הבנתי: אף אחד לא יגיע".
"באותו הרגע הבנתי – או שהיא תיחטף, או שהיא תירצח"
מירב לשם גונן
מה עושים?
"אמרתי לה: ‘רומי, את חובשת, תנסי לחבוש את עצמך’. היא אמרה לי שהיא לא יכולה. בדיעבד הבנו שהיא נזרקה לאחור על הדלת ואופיר נפל עליה, יד אחת שלה הייתה פצועה ויד אחת חוסמת את אחד מפצעי הירי של אופיר. ברגע אחד אני מבינה - או שירצחו אותה או שהיא תיחטף".

ובכל זאת, הטון בו המשכת לדבר איתה גרם לרבים לתהות מאיפה הכוח
"ברור, זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות ברגעים האלה. היא אמרה לי ‘אמא, אני לבד’. אמרתי לה ‘את לא לבד. אני איתך’, ואמרתי לה כמה אני אוהבת אותה, והתחלנו לדבר על מה שנעשה כשנחזיר אותה. השיחה ארכה כ-40 דקות כשברקע מתנהלת מלחמה. דיברנו עד שהמחבלים פתחו את הדלת ושלפו את רומי. שמעתי אותם צועקים ואח"כ קולות של גרירה. רומי לא הוציאה הגה".
איך בכלל מתפקדים ביום שאחרי?
"כל מה שעשיתי מאותו הרגע התמקד בדבר אחד – להחזיר את רומי הביתה. הייתי בין המשפחות הראשונות שהגיעו למטה. כל יום התחיל בשבע בבוקר שם במטה, זה היה הבית שלי. פגישות עם חברי כנסת, ראיונות, משפיענים - כל הדברים שהם לא 'אני'. הגיעו לשם אנשים שאמרו אנחנו רוצים לעזור. הכול היה מאוד פרקטי. לפתע מצאתי את עצמי חלק מעיצוב מסרים, מהדוברות, מהדברים האלה שמעולם לא חשבתי שאהיה חלק מהם. כאמור, הם לא קשורים לעולם שלי. עד 7 באוקטובר אפילו לא ראיתי חדשות, הייתי כל כך עסוקה בחיים שלי, בעסק, בלהיות אמא, אבל הבנתי שאין לי ברירה. כל הזמן חשבתי על מה שכן אפשר לעשות".
את אדם רוחני?
"אני חושבת שיהדות היא דבר מאוד רוחני. מי שדתי יקרא לו אלוהים, אני אקרא לו שכינה או הדרכה. אפשר לומר שגיליתי את היהדות שלי במסע הזה. יש כאלה שהולכים לבית הכנסת כדי לדבר עם אלוהים, אני עולה על במה".

מה החזיק אותך?
"חלפו מספר ימים, ולא ידענו אם רומי נרצחה או אם היא בחיים, ממש שמעתי אותה בראש אומרת לי: 'אמא אני חיה ואתם מחזירים אותי בחיים'. וזהו. פשוט ידענו שנחזיר אותה בחיים. זה היה הדבר היחיד שעמד לנגד עיניי".
"הילדים אמרו – 'את גם אמא שלנו'"
היו רגעים שנשברת?
“לא. היו רגעים שאמרתי לעצמי: אני לא בטוחה שאני מסוגלת יותר. אבל לא הייתה אופציה אחרת. לא באמת הייתה לי אפשרות להרים ידיים. ידעתי שיש לי ילדה – וצריך להחזיר אותה".
מצליחים לחיות קצת את השגרה במצב כזה?
“באיזשהו שלב הילדים אמרו לי: ‘אמא, את גם אמא שלנו’. הבנתי שאני חייבת לייצר מציאות יותר נורמלית עבורם. חזרתי הביתה, ראינו מדי פעם סרט ביחד. לא חגגנו חגים, אבל כן עשינו ארוחות שישי. הקשר בין הילדים עצמם מאוד התעצם במהלך התקופה הזאת, הם היו בעיקר עם עצמם, לצערי".
פנית לטיפול תוך כדי?
“לא. לא הייתי פנויה לזה. רציתי להתעסק בפרקטיקה, ב'כאן ועכשיו'. הטיפול נכנס לחיינו רק אחרי שרומי חזרה. לפני זה הרגשתי שהדרך שלי להתמודד היא ללכת לכנסת, לנסות למצוא פתרונות. מאחר שאני פחות אדם שמפגין, חיפשתי את הדרך שלי להיאבק על רומי ועל כל החטופים. קיבלתי כוח מהעם, אבל זה נעשה בעיקר במהלך מפגשים שעשינו באזורים שונים בארץ. יצאתי למפגשי קהילה בכל הארץ. 160 מפגשים, בכל אחד לפחות 200 איש. הבנתי שכל מי שהגיע לשם נטו בא לחבק אותנו ובאמת רצה לראות את החטופים בבית. באופן אישי זה התאים לי יותר, לא כולם חייבים להפגין. אפשר להעביר מסרים ולקבל כוח גם בדרכים אחרות".

איך נראים החיים היום?
“רומי היא אדם חזק מאוד. היא קיבלה כלים מאתנו ההורים, והיא גם מגיעה עם כלים משלה. כאמא, זה לא פשוט, אבל אנחנו מנסים לחזק אותה עד כמה שאפשר וגם שואבים ממנה כוחות. אנחנו תומכים בהחלטות שלה, לרבות בהחלטה לדבר בגלוי על מה שעברה שם בעזה. אנחנו נעזרים בפסיכולוגית וצועדים איתה צעד-צעד. הקשר לא מתחיל מחדש במקום שהוא נעצר לפני החטיפה, אנחנו בונים הכל מחדש, אבל יש לנו המון סבלנות והרבה אהבה".
"מאוד קל להדביק תוויות – ‘קפלניסט’, ‘משיחיסט’, ‘עוכר ישראל’. ב־7 באוקטובר למדנו מה קורה כשלא מקשיבים באמת אחד לשני"
מירב לשם גונן
החלטת לשנות את תחום העיסוק לאחרונה.
"נכון. לפני המלחמה הייתי יועצת עסקית לנשים. היום אני מרגישה שהשליחות שלי היא לחבר בין דעות שונות, ואני מעבירה הרצאות שיח לקצינים בצבא, לצוותי חינוך, למכינות (בשיתוף עם קרן הדור הבא) וסוכני שינוי נוספים. אני חושבת שהמסר שצריך להדהד בנו מ-7 באוקטובר הוא שלא צריך להיבהל מקולות שונים. מאוד קל להדביק תוויות – ‘קפלניסט’, ‘משיחיסט’, ‘עוכר ישראל’. ב־7 באוקטובר למדנו מה קורה כשלא מקשיבים באמת אחד לשני. המטרה היא לחזק מבפנים, לאפשר חשיבה מגוונת, שונה".

מה את מאחלת לעצמך?
“הרבה כוחות להמשיך, לתעל את האשמה לעשייה. ובעיקר – שקט פנימי".
אשמה?
"כן. אם הייתי כותבת ספר היום הייתי קוראת לו 'אשמה, אחראית, מתקנת' – אני רואה בעצמי אשמה על כך שלא הייתי מספיק מעורבת בחברה, שהייתה לי בעיקר ביקורת. זה מאוד קל לשפוט את מי שהוא לא אתה. היום אני מרגישה אחראית – ומתקנת".