"מי יכול לדמיין שבגיל 15 כאב ברך הוא סימן לסרטן?"
ליבי בת ה-19 נלחמת על חייה בשנים האחרונות, מאז אובחנה עם סרטן העצמות, שהלך והספיק לחזור. טיפול ניסיוני ביוסטון עשוי כעת להציל את חייה ואמא שלה, לימור, משתפת בכאב: "נשאבנו למסע שלא היינו מוכנות אליו"
אני לימור ריבלין, אמא של ליבי והדס. ליבי, הבת הבכורה שלי, חולה בסרטן העצמות כבר ארבע שנים. רק לכתוב את המשפט הזה מרגיש לי לא אמיתי. זו לא הייתה המציאות שדמיינתי למשפחה שלי.
בתקופת הקורונה, כשהיינו בטוחים שזה הדבר הכי קשה שנעבור, ליבי החליטה להתחיל לרוץ. בתוך כל המגבלות היא חיפשה דרך לשמור על כושר, על חופש, על בריאות - והיא הצליחה. רצה מעל עשרה קילומטרים פעמיים בשבוע, מאושרת וגאה.
ואז יום אחד היא אמרה: "אמא, כואבת לי הברך"
משפט קטן, יום-יומי. משפט שלכאורה לא אמור לשנות חיים. אבל אני לא יכולה לשכוח אותו. ומאותו "אמא כואבת לי הברך" גילינו שלליבי יש סרטן העצמות.
כמו כל אמא שרוצה להיות הגיונית ולא היסטרית, אמרתי לה שאולי היא מאמצת את עצמה מדי בריצה. הרי מי יכול לדמיין שבגיל 15 כאב ברך הוא סימן לסרטן. מאותו רגע החיים שלנו נעצרו. נשאבנו למסע שלא היינו מוכנות אליו: טיפולים כימותרפיים קשים וניתוח אורתופדי מורכב שבו הוציאו חלק מעצם הירך והברך, והחליפו אותם בשתל. אחר כך חודשים של שיקום בבית לוינשטיין.
נתלשנו מהבית. אני וליבי כמעט גרנו בבית החולים, כשבבית מחכים הדס, אחותה הקטנה, ויואב, אבא שלה. כשסוף-סוף הסתיימו הטיפולים וליבי הוגדרה נקייה, חשבנו שאנחנו חוזרות לחיים. ליבי השלימה בגרויות, חזרה לצופים, התנדבה לשירות לאומי, חלמה, תכננה, רצתה לחיות כמו כולם. אבל המחיר היה כבד: אני ויואב נפרדנו, הדס יצאה לפנימיית הכפר הירוק כדי למצוא יציבות, בזמן שאני וליבי היינו שוב ושוב בבתי חולים.
ואז כשהתחלנו להאמין שאפשר לנשום, הסרטן חזר. זה פחד שאי אפשר לתאר. ידענו שמדובר בסרטן מאתגר ביותר. אבל ליבי לא נשברה. היא עברה טיפולים ביולוגיים ואימונותרפיים, והמשיכה לשרת בשירות הלאומי, המשיכה לחיות ולחלום חלומות. מבחוץ כמעט אי אפשר היה לדעת שהיא נלחמת על חייה. אבל אחרי חודשים ארוכים, הטיפולים הפסיקו לעבוד. ואז גם הכימותרפיה כבר לא הצליחה לעצור את המחלה.
המחשבה שאין יותר טיפולים שעוזרים היא מחשבה שממוטטת מבפנים. בקושי הצלחתי לומר אותה בקול. אבל ליבי - היא לוחמת אמיתית. כל הצוות הרפואי אומר את זה. היא לא מוותרת, לא מפחדת להיאבק. ועכשיו יש לנו הזדמנות, אולי ההזדמנות האחרונה, לקבל טיפול ניסיוני ביוסטון, טקסס. טיפול שמעניק סיכוי אמיתי להיאבק שוב על החיים שלה.
הטיפול הזה דורש משאבים עצומים שאין לנו. אנחנו צריכות לגייס חמישה מיליון שקלים כדי לאפשר לליבי לקבל אותו. אני אדם פרטי, אנונימי, שלא חלם לפנות אי פעם לציבור. אבל אין לי מה להפסיד. רק מה להרוויח: את החיים של הבת שלי.
אני מבקשת את עזרתכם. עזרתכם יכולה להיות ההבדל בין תקווה לכאב, בין חיים - לבין האפשרות שלא אוכל לכתוב את השורות האלו יותר. תודה מכל הלב.
לתרומות עבור ליבי במסגרת עמותת להושיט יד: https://yad.reachhands.com/libbyrb