"עגלות תינוק, מוצצים על הכביש וגופות מפוזרות": העדויות המצמררות של אנשי הרפואה שפעלו ב-7 באוקטובר

שלוש שנים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר, אבל אנשי הרפואה וההצלה שהיו שם עדיין נושאים איתם את הרגעים מאותו יום. הם טיפלו בפצועים תחת אש, קיבלו החלטות של חיים ומוות ונדרשו גם לזהות את גופות הנרצחים. בעדויות שנאספו במסגרת פרויקט "עדות 710", הם חוזרים לשעות הקשות, לאנשים שניסו להציל ולמראות שנשארו איתם מאז.

בבוקר 7 באוקטובר הכניס ד"ר גדליה פנדל את בני משפחתו ואת הכלבה לממ"ד והצטרף לכיתת הכוננות. כעבור כמה שעות הוא הוקפץ לצומת שובה, בין נתיבות לכפר עזה, והחל לנהל את הטיפול בפצועים שהגיעו מהשטח.

אמרו שאני דואג לגופות. אבל מה אני, זק"א? לא היה גם איך לכסות אותן. אז הורדתי את שלטי הבחירות מהכניסה למושב וכיסינו אותן"

ד"ר גדליה פנדל

"בהתחלה הגיעו בעיקר אנשי כוחות ביטחון, פצועים וגופות. בשלב מסוים איחדנו את נקודת הטיפול בנתיבות עם זו שבצומת שובה, והיינו צריכים לטפל במי שמגיע ולקבל החלטות תוך כדי", הוא מספר. בשלב מסוים הגיע למקום אוטובוס ובתא המטען ארבע גופות. "אמרו לי: 'ד"ר, צריך אותך'. שאלתי מה לעשות איתן, ואמרו לי: 'הפנו אליך. הורדנו אותן מהאלונקות, כי היה צריך אותן בחזרה, והזזנו את הגופות לתוך תעלה בשוליים, מחשש שיידרסו כי הרבה רכבים עוצרים שם. זו הייתה סיטואציה הזויה - אני הייתי זה שצריך להחליט להניח את הגופות בתעלה, ובזמן הזה מגיעות עוד גופות - ומה איתן? אמרו שאני דואג להן. אבל מה אני, זק"א? לא היה גם איך לכסות אותן. אז הורדתי את שלטי הבחירות מהכניסה למושב וכיסינו אותן".

כשיצא לכיוון בארי, המראות בדרך המחישו לו את ממדי האסון. "כל מה שראיתי בסרטונים פתאום הפך למציאות. אתה נוסע בכביש ריק, ורואה רכבים נטושים, ירויים, שרופים, הפוכים. עגלות תינוק בחוץ, מוצצים על הכביש, בקבוקים, גופות לא מכוסות שמפוזרות בדרך. פשוט נסעתי מהר כי הבנתי שהמחבלים עדיין בשדות ובכבישים".

הוא מתאר תחושה של הפקרות מוחלטת. "זה היה ממש מערב פרוע, כל מה שעבר לי בראש היה להגיע לחלץ כמה שאפשר. לא היה אף אחד שיכוון אותך ויגיד לך לאגן להגיע, זו הייתה אימה שאי אפשר לתאר במילים".

לאחר שהתאחד עם משפחתו חזר ד"ר פנדל לכיתת הכוננות. בהמשך הוא גויס למילואים כרופא בגדוד שריון ושירת תקופות ממושכות בעזה, בזמן שמשפחתו פונתה עם הקהילה.

דרשתי 15 אמבולנסים באופן מיידי כדי להוציא חולים החוצה. אמרו לי 'אין אמבולנסים'. ביקשתי שינחיתו פה מסוקים

ד"ר עמרי לובובסקי

קצת אחרי 7:30 בבוקר קיבל ד"ר עמרי לובובסקי, מנהל מחלקה אורתופדית במרכז הרפואי ברזילי, שיחת טלפון ממתמחה שסיים תורנות לילה. "הוא איש מאוד שקול ורגוע, אז הוא אמר לי: 'יש קצת בלגן'. אבל רק מהטון שלו הבנתי שמשהו לא רגיל מתרחש".

ד"ר לובובסקי הודיע לצוותים שלו שמדובר באירוע רב-נפגעים ויצא לבית החולים. "בדרך ראיתי שמיים זרועי טילים". כשהגיע לחדר הניתוח הוא נתקל בתמונה שהבהירה לו מיד את חומרת המצב. "על המיטה של חדר ניתוח ישב חייל פצוע עם מדים. אין אירוע כזה שמישהו נכנס עם בגדים או מדים לחדר ניתוח - זה פשוט לא קורה, אז אמרתי לעצמי שאם זה מה שאני רואה עכשיו כאן, אני לא רוצה לדמיין מה קורה בקומה התחתונה במיון".

הד"ר, ששירת בעבר כקצין ולוחם ביחידה 669 והתנסה בניהול אירועים רבי-נפגעים, ירד למיון ומצא פצועים רבים בכל האגפים. "היה קשה להבין מי קיבל טיפול ומי לא. ראיתי את הכאוס והבנתי שהכי חשוב זה לארגן את העבודה מבחינה פרקטית ככל שניתן".

מהר מאוד הוא הבין שבית החולים לא יוכל לטפל במספר הפצועים הגדול והחל לנסות לארגן את העברתם למרכז הארץ. "שאלתי מה עם הפינוי ופתאום הבנתי שאני לבד ושאין מי שייתן תשובות. דרשתי 15 אמבולנסים באופן מיידי כדי להוציא חולים החוצה. אמרו לי 'אין אמבולנסים'. ביקשתי שינחיתו פה מסוקים".

במקביל הגיעו חלק מהפצועים ללא פרטים מזהים, ובית החולים התקשה לעמוד בקצב. הוא מספר כי הצוותים עברו מפצוע לפצוע, ובין היתר פתחו עשרות חסמי עורקים כדי למנוע נזק בלתי הפיך לגפיים.

"הייתה שם חיילת מג"ב שנכנסה עם האפוד, עם שבר פתוח בזרוע שמוטה ומדממת ונשק ביד השנייה. היא לא קיטרה, רק סיננה קללה ואמרה שהיא רוצה לחזור לשם

ד"ר עמרי לובובסקי

אחד הדברים שנחרתו בזיכרונו בתוך הכאוס היה דווקא השקט. "רוב המטופלים היו חיילים ולוחמים. לא היו צרחות של פצועים. הבנתי שכולם מפנימים שמשהו גדול קורה פה". הוא מספר כי חיילים שסבלו מפציעות שבכל יום אחר היו מובילות אותם מיד לחדר הניתוח המתינו בשקט, וחלקם אף ביקשו לשוב ללחימה. "הייתה שם חיילת מג"ב שנכנסה עם האפוד, עם שבר פתוח בזרוע שמוטה ומדממת ונשק ביד השנייה. היא לא קיטרה, רק סיננה קללה ואמרה שהיא רוצה לחזור לשם".

"מעולם לא חשבתי שאראה מספר כזה עצום של גופות - הן פשוט המשיכו להגיע"

ד"ר אילנה אנגל, רופאת שיניים שמתנדבת יותר מעשור ביחידה לזיהוי חללים של המז"פ, הייתה בין אנשי המקצוע שנדרשו לזהות את הנרצחים שהובאו למחנה שורה. כסגנית מפקדת צוות רופאי השיניים ביחידה, היא עבדה במשך חודשים במשמרות רצופות לטובת זיהוי גופות, באמצעות צילומי לסת והשוואתם לצילומי רנטגן ממכונים וממרפאות שיניים. בשבועות הראשונים גויסו והוכשרו גם כ-30 רופאי שיניים נוספים.

"ככל שהגיעו עוד ועוד גופות, החל לחלחל גודל האסון", היא נזכרת. "מעולם לא חשבתי שאראה מספר כזה עצום של גופות - הן פשוט המשיכו להגיע, בכל רגע עצרה עוד משאית ופרקה אותן. בעצם היינו צוואר הבקבוק, כי בדיקת שיניים לוקחת יותר זמן יחסית לבדיקות אחרות. זיהוי וצילום הפה נעשים ממש כמו אצל אדם חי, ובאמצעות השיניים אפשר לעשות זיהוי חד-משמעי, אחד לאחד", מסבירה ד"ר אנגל.

במקביל נאספו מכל חלל נתונים נוספים, כגון טביעות אצבע, DNA, סימנים מזהים ותכשיטים. "הביאו לשם אזרחים, שוטרים וחיילים. היו הרבה ארונות מעץ, חלקם כבר עם שמות. לא רציתי להסתכל ולהכיר אף אחד. ראינו חבר'ה צעירים עם פירסינג ובנות עם נצנצים על הפנים ולק יפה. היו שם אנשים שהתלבשו יפה, נראו מגניב, היה להם כיף - ופתאום הבנו מה הם עברו".

הפרטים הקטנים האלה הקשו עוד יותר את היכולת שלה להתנתק רגשית. "אני לרוב שמה מאוד בהולד את כל החלק הרגשי ומתמקדת בזיהוי. כשנכנסים לחדר עם גופה, כל האמוציות צריכות להיעלם. אבל שום דבר לא הכין אותי להיקף ולחומרת הפגיעות - יריות בכל מקום בגוף ובפנים, אנשים חתוכים, משוספים, פגיעות גרזן וגם מקרים שלא היה ממש עם מה לעבוד כי הראש פשוט התפוצץ".

פתחנו שקיות וראינו איברים - לפעמים ראש בלי גוף או גוף בלי ראש. וזה לא הפסיק - ילדים, בני נוער

ד"ר אילנה אנגל

ד"ר אנגל מספרת כי נתקלה גם בפגיעות רבות באיברי המין. "היו איברי מין ירויים, גם אצל נשים וגם אצל גברים, התעללות נוראית. למרות זאת, ניסיתי לשים בצד את כל הדברים שמחברים בין האנושיות שלך לבין זה, כי אתה חייב להיות מאוד קליני".

היא מספרת כי המראות הקשים לא חדלו לרגע. "קיבלנו עוד אנשים שרופים וחתוכים, עם ידיים קשורות ורגליים קשורות, פתחנו שקיות וראינו איברים - לפעמים ראש בלי גוף או גוף בלי ראש. וזה לא הפסיק - ילדים, בני נוער. אנחנו לא אלה שבדקנו תינוקות, כי אין להם שיניים".

"אני מתנדבת ביחידה הזאת כבר יותר מעשור. יצא לי לראות המון סוגים של מוות - אנשים שנשרפו, תאונות ופיגועים, אבל מה שקרה ב-7 היה פשוט רוע טהור. אכזריות שאי אפשר לתאר במילים".

בלילה הראשון, כשחזרה הביתה, בנה כבר ישן. אחרי שעות שבהן נדרשה להרחיק את הרגש ולהתמקד בעבודה, היא התיישבה לידו. "פשוט הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי: אלוהים אדירים, לאיזה עולם הבאתי אותך? איזה עולם רע".

"יש כוח עצום של אחדות בזמנים כאלה. תוך כדי הטיפול בנפגעים תחת אש, דאגנו גם אחד לשני - גברים, נשים, יהודים, ערבים, חילונים ודתיים. האחדות הזאת מאוד חיזקה אותנו"

אניס אבו דעבס, פרמדיק מד"א מרהט, מתנדב בארגון מאז גיל 15 ומשמש ראש צוות בניידת טיפול נמרץ וחונך ראשי במרחב הנגב. בבוקר 7 באוקטובר הוא בדיוק סיים משמרת לילה כפולה, אלא שקצב האזעקות והירי החריג הבהיר לו במהרה שמדובר באירוע שונה.

הוא וצוותיו יצאו לצירי נתיבות ואופקים, שם טיפלו ופינו פצועים תחת אזעקות ונפילות. אבו דעבס היה בניידת הטיפול הנמרץ הראשונה שהגיעה לציר אופקים. "בזמן שאנחנו שומעים את ירי המחבלים, הכנסתי לניידת את הפצועה הכי קשה שהייתה שם. היא לא הייתה יציבה, אבל הייתה בהכרה", הוא משחזר.

לפתע נשמעה אזעקה, והוא נדרש לקבל החלטה בתוך שניות. "אלה רגעים שלא אשכח לעולם. היא הייתה במצב קשה והיינו באמצע טיפול מציל חיים. היא אמרה לנו: 'עזבו אתכם, לכו לתפוס מחסה. אני גם ככה הולכת למות'. אמרתי לה: 'אני לא מוותר עלייך'".

הצוות הניח עליה שכפ"ץ וקסדה ונשכב לצדה על הקרקע. "רקטה נפלה מטרים ספורים מאיתנו והרגשנו את הרסיסים שעפים מעלינו". לאחר מכן המשיכו בטיפול והצליחו להציל את חייה. הוא מספר כי כיום היא נמצאת בשיקום. גם בהמשך לא הייתה הפוגה. "הבנתי שאני והצוות שלי הם נקודת האור של הפצועים האלה, ושאני חייב לתת כאן את המענה הכי טוב שאפשר".

הם יצאו עם הפצועים לסורוקה, וגם בדרך נאלצו לעצור ולתפוס מחסה בעקבות אזעקות ונפילות. מיד לאחר הפינוי הם חזרו לשטח. "למרות הירי מסביבנו, נלחמנו על כל פצוע. היינו כמו שאטלים - מפנים פצועים מהשטח למיון וחוזרים שוב, פעם אחר פעם".

"איבדנו שם הרבה חברים", הוא אומר בעצב. "פרמדיקים ונהגים שנהרגו בשעות הראשונות של המתקפה היו בדרכם להציל חיים - זאת הייתה מטרתם. זה באמת היה קשה, אבל יש כוח עצום של אחדות בזמנים כאלה. תוך כדי הטיפול בנפגעים תחת אש, דאגנו גם אחד לשני - גברים, נשים, יהודים, ערבים, חילונים ודתיים. האחדות הזאת מאוד חיזקה אותנו".