"החלפתי את ההתמכרות לקרב בהתמכרות לריטלין"

בשנים האחרונות מדווחים אנשי מקצוע על עלייה חדה בשימוש בתרופות ממריצות בקרב לוחמים משוחררים – לעיתים כמענה לחרדה, דיכאון או פוסט-טראומה (PTSD). מחקרים בארצות הברית מצביעים על מגמה דומה גם בקרב יוצאי צבא: גם שם, גובר השימוש בממריצים, ובין השנים 2010 ל־2019 תועדה עלייה של יותר מ־300% במקרי המוות ממנות יתר שבהן היו מעורבים חומרים מסוג זה.

חיילים שעמם שוחחנו מדברים על המעבר המאתגר בין תחושת השליחות והמיקוד קיצוני מרובה האדרנלין במהלך המלחמה הנוכחית בישראל, לבין החזרה אל שגרה אזרחית אטית ושקטה. "החלפתי התמכרות לקרב בהתמכרות לריטלין", מספר ד', מילואימניק משוחרר. "בקרב הייתי בתחושת אדרנלין, בריגוש מטורף. בבית, הכל פתאום אפור ומדכא. במקום להחזיק נשק, אני מחזיק בבית תינוק בוכה. האטנט (תרופה ממריצה) למעשה נותנת לי טעימה מהריגוש של הלחימה".

"עם הפסקת הלחימה, ואחרי שנתיים של קרב, המוח שלהם נשאר מכור לריגוש, וכעת הם מוצאים אותו בכדור קטן", מסבירה ד"ר שירה סובול, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן ומומחית לטיפול בהתמכרויות. בחודשים האחרונים היא כבר טיפלה בעשרות מקרים כאלה.

"הסטימולנט (הממריץ) למעשה הופך מ'כלי תפקוד' ל'חומר ממכר', שמחזיר את הלוחמים לרמות עוררות גבוהות שאליהן התרגלו בשדה הקרב

ד"ר שירה סובול

לדבריה, העלייה החדה בשימוש לרעה באטנט בקרב לוחמים משוחררים מצביעה על מגמה מדאיגה: "אטנט היא תרופה המכילה שילוב של מלחי אמפטמין. התרופה משמשת בעיקר לטיפול בהפרעת קשב וריכוז, עם או בלי היפראקטיביות, וכן בנרקולפסיה (הפרעת שינה המתבטאת בהתקפי שינה פתאומיים). הסטימולנט (הממריץ) שבה, למעשה הופך מ'כלי תפקוד' ל'חומר ממכר', שמחזיר את הלוחמים לרמות עוררות גבוהות שאליהן התרגלו בשדה הקרב. במהלך קרב, הגוף משחרר כמויות גדולות של אדרנלין, דופמין ואנדורפינים. החשיפה הממושכת למצבים אלו יוצרת 'התרגלות' של המוח לרמות גבוהות של עוררות. כשחוזרים לחיים הרגילים, הגוף חווה סוג של 'גמילה' - והמוח זועק לדופמין".

ההתמכרות לקרב – "Combat Addiction"

אגב, התופעה אינה חדשה, מסתבר. ד"ר סובול מציינת מחקר שפורסם ב-1989 בכתב העת Journal of Traumatic Stress, שבו ראיין הפסיכיאטר הפסיכיאטר ליאונל פ. סולורש מאה חיילים בווייטנאם שחוו פוסט-טראומה. "94 מהם דיווחו על פלאשבקים או סיוטים קרביים מעוררים, מסעירים, ולעתים אפילו מהנים באופן אינטנסיבי; אבל בתקופות שבין הפלאשבקים הללו הם חוו חוסר תחושה, דיכאון ושעמום עמוק. הסופר והלוחם לשעבר קרל מרלנטס תיאר את הקרב כ'ריגוש הכי גדול שאפשר לדמיין'. אבל בדיוק כמו קוקאין קראק - המחיר שלו קיצוני". היא מסבירה כי התופעה, שכונתה 'ההתמכרות לקרב' או 'combat addiction', היא חלק מכלול רחב יותר של PTSD - הפרעת דחק פוסט-טראומטית. "היא מאופיינת בכמיהה לריגוש, תחושת חוסר משמעות בחיים האזרחיים, קושי עמוק בהסתגלות וחיפוש מודע או לא מודע אחר מצבים מסוכנים וקיצוניים".

הכדור הקטן שמחזיר את הריגוש

אז למה דווקא אטנט? ובכן, לפי ד"ר סובול, אטנט היא, כאמור, תרופה הניתנת לסובלים מהפרעות קשב וריכוז, והיא מגבירה את רמות הדופמין והנוראדרנלין במוח – כלומר בדיוק את אותן מערכות עצביות שהתאימו את עצמן לפעול במצב של "היי" במהלך הלחימה.

"הלוחמים המשוחררים מוצאים את עצמם משתמשים בו שוב ושוב כדי לשרוד את היום. הפלאשבקים, המחשבות הפולשניות והקושי להתרכז נחלשים. גם לוחמים משוחררים שחוזרים לספסל הלימודים משתפים כי הם מוסחים ומתקשים להתרכז בהרצאות ולעמוד בלחץ האקדמי ללא עזרת הכדור. "זה רק כדי שאצליח להתמודד עם קצב ועומס המטלות שלי בלי להיות מוסח כל הזמן", מודה נ', לוחם שהשתחרר באחרונה. "בעזרת הכדור, יש רגע של בהירות מוחלטת. הכל מתחדד, הלב דופק, אתה ער לחלוטין. זה לא אותו דבר כמו בקרב, אבל זה הכי קרוב שאני יכול להגיע".

ד"ר סובול מסבירה כי ההתמכרות לאטנט היא ערמומית במיוחד, כי היא למעשה עלולה להיתפס כ"טיפול". "מטופל שבו טיפלתי לאחרונה אמר לי 'זה לא כמו אלכוהול או סמים כבדים, זה תרופה שרופאים נותנים לילדים, אז איך זה יכול להיות רע? חשבתי שאני משתמש בזה רק כדי לתפקד טוב יותר. אבל אחרי כמה חודשים הבנתי שאני לא יכול לקום בבוקר בלי לקחת כדור. ובלי זה, הייתי מרגיש כמו זומבי'".

אלא שלדבריה, שימוש לרעה בסטימולנטים כמו אטנט עלול להוביל להתמכרות פיזית ופסיכולוגית חמורה, לנזק קרדיווסקולרי, לבעיות שינה חמורות, לחרדה, לפניקה ובאופן אירוני אף להחמרה של תסמיני PTSD בטווח הארוך – כלומר בדיוק את מה שהלוחם ניסה לטפל בו. לכן, היא אומרת כי "מה שמתחיל כניסיון לשרוד את היום, הופך למעגל קסמים: ככל שלוקחים יותר – כך צריך יותר כדי להרגיש את אותה השפעה, ובסוף פשוט לא מתפקדים בלי זה".

האלטרנטיבה הנכונה

ד"ר סובול מסבירה כי האטנט הוא לא הבעיה אלא הסימפטום. "מאחוריו יש מוח שנשאר דרוך, גוף שמחפש ריגוש ואדם שמנסה להרגיש חי". לפיכך, הטיפול, לדבריה, חייב לכלול שני מישורים במקביל: טיפול בטראומה הקרבית לצד טיפול בהתמכרות לתרופה. "לא ניתן להפסיק את השימוש בתרופה בלי לתת ללוחם כלים חלופיים להתמודדות עם הפלאשבקים והקשיים בריכוז", היא מבהירה. "חשוב גם למצוא דרכים בריאות לספק עוררות – ספורט אתגרי, עשייה משמעותית או עבודה תחת לחץ מבוקר".

גם המשפחה והסביבה ממלאות תפקיד מכריע לדבריה: "כשמדובר בהתמכרויות, המכור לרוב אינו מזהה את הבעיה בעצמו. חשוב שמשפחות לוחמים משוחררים יהיו ערות לסימנים - שימוש תכוף יותר, צורך גובר בתרופה, עצבנות או חרדה מוגברת. זיהוי מוקדם והפניה לטיפול יכולים למנוע החמרה. בנוסף, חיוני שכל לוחם משוחרר יעבור הערכת סיכון להתמכרות ויקבל מידע על הסכנות בשימוש באטנט ובסטימולנטים דומים. לפעמים, האטנט הוא לא הבעיה – הוא רק תזכורת למלחמה שעדיין מתנהלת בתוך נפשו של הלוחם".