הצצה למלונות אליהם פונו אזרחים שבתיהם נפגעו: "מציאות קשה של קיפאון וניתוק"

בתי המלון שבהם שוהים המפונים שבתיהם נהרסו מפגיעת הטילים גדושים באנשים שנמצאים באובדן מוחלט. בלובי מתרוצצים ילדים בפיג'מות, רצים וקופצים בלי הפסקה, בעוד המבוגרים יושבים סביבם עדיין בשקט ובהלם - חלק צמודים למסכים ולניידים, אחרים פשוט בוהים בחלל.

"עד לפני ימים ספורים היה להם בית לחזור אליו", אומר פרופ' ירון זיו, עובד סוציאלי ביחידה הקלינית בעמותת נט"ל שמלווה את המפונים במלונות. "ועכשיו הם עדיין מנסים לעכל איך בתוך רגע אחד הכל נעלם - הבית, הזיכרונות, החיים שהכירו".

רק כמה ימים לאחר הפגיעה, כשחלק מהמפונים החלו לחזור לראשונה לבתיהם שנפגעו, הם הבינו עד כמה האובדן גדול. "ליוויתי זוג מבוגר שחזר לבית שלו בבית שמש", מספר פרופ' זיו. "הם עמדו שם ופשוט קפאו. האישה אמרה לי: 'הלכו לי התמונות של הנכדים. התכשיט שקיבלתי מסבתא שלי לבת מצווה, דברים ששמרתי כל החיים'".

"הוא היה בטוח שזה הסוף שלו"

בין המפונים שהוא מלווה נמצא גם חייל בן 18, שכבר נפצע בלחימה בעזה, ובפגיעה האחרונה בבית שמש הוא נלכד מתחת להריסות הבית. "הוא סיפר לי שבאותו הרגע הוא היה בטוח שזה הסוף שלו", מספר זיו. "הוא אמר 'הבנתי שאני הולך למות. לא מתתי במלחמה אז אני אמות עכשיו'. קרס עליו מבנה, היו עליו אבנים והוא ניסה לחלץ את עצמו ולא הצליח. רק אחרי שצעק שוב ושוב 'הלו, הלו', הצליחו הכוחות לשמוע אותו ולחלץ אותו". מאז אותו רגע, לדבריו, האירוע ממשיך לרדוף אותו ואת בני משפחתו. "הם לא ישנים בלילות. כל התרעה בטלפון גורמת להם לקפוא. הגוף פשוט ננעל".

יש כאלה שעבורם מדובר בטראומה שנייה. פרופ' זיו מספר על זוג שביתם נפגע ב-7 באוקטובר בשדרות. "הם עברו לגור אצל המשפחה בבית שמש כדי להתחיל מחדש", הוא אומר. "אבל גם שם הבית נפגע. הם אמרו לי: 'אנחנו מרגישים כאילו הקללה רודפת אחרינו. לא משנה לאן אנחנו הולכים - זה מגיע גם לשם'".

גם החיים בתוך המלונות עצמם אינם פשוטים. משפחות שלמות נדחסות לחדר אחד, בני נוער מסתובבים בלי מסגרת ובלי בית לחזור אליו, וזוגות שהיו מסוכסכים נאלצים לחיות יחד באותו חלל. "יש זוג מבוגר שאני מלווה והם כמעט לא יוצאים מהחדר. הם מפחדים שאם תהיה אזעקה הם לא יספיקו להגיע למקלט שנמצא כמה קומות למטה. האישה אמרה לי: 'אני מפחדת ליפול במדרגות אם אצטרך לרוץ'. יש משפחות שרגילות לחיות בחדרים נפרדים, ופתאום הם כולם בחדר אחד", הוא מספר. "יש אמא ובת שלא מדברות אחת עם השנייה, אבל הן נאלצות לחיות עכשיו יחד".

"אין לי לאן ללכת. מה אני אעשה, אהיה ברחוב?"

בתוך כל זה, גם המציאות הבירוקרטית מכה בהם שוב ושוב. פרופ' זיו מספר כי חלק מהמפונים קיבלו הודעה שעליהם להתפנות מהמלון כבר ביום ראשון - אף שעדיין אין להם לאן ללכת. "אחת המפונות אמרה לי: 'שיבואו לקחת אותי עם משטרה, אין לי לאן ללכת. מה אני אעשה, אהיה ברחוב?'".

לדברי טלי גבאי חורי, פסיכותרפיסטית ומטפלת באומנות ביחידה הקלינית של נט"ל, האווירה במלונות מאופיינת בעיקר בהלם. "אנשים שאיבדו הכל עדיין לא מצליחים לעבד את המציאות שסביבם, אנחנו פוגשים מציאות קשה של קיפאון וניתוק".

בזירות עצמן, היא מוסיפה, הבלבול גדול אפילו יותר. ״אנשים יוצאים מההריסות בבלבול מוחלט, לעתים חסרי יכולת לעבד את המראות הקשים: הם מביטים בדם על ידיהם ולא יודעים לומר של מי הוא - שלהם או של בני משפחתם. זוהי תגובה הישרדותית של הנפש שנסגרת מול הזוועה״.

לדבריה, גם אלה שמצליחים לחזור לתפקוד עושים זאת לעתים מתוך הכרח. ״יש כאן פער ברור ביכולת התפקוד: בעוד הורים לילדים נאלצים להתגייס מתוך הכרח ואחריות, עבור האנשים שנותרו לבד, הבדידות הופכת לנטל כבד שמעמיק את הקושי לעבד את הארוע״.

הדריכות, לדבריה, נשארת גם בימים שאחרי הפגיעה. "המפונים מאוד קפוצים ורגישים לרעשים. לפעמים אפילו רעש קטן גורם להם להיבהל. באחד המלונות ליצן רפואי פוצץ בלון כשהגיע לשמח את הילדים - ופתאום כולם קפצו בבהלה. במקרה אחר - אחת המפונות הייתה בטוחה שהיא שומעת מטוס מעל המלון, אף שלא היה שם".

גבאי חורי מוסיפה כי במצב כזה יש חשיבות קריטית להתערבות מקצועית מיידית. "כשאנחנו מגיעים אליהם ברגעים הללו, המטרה היא לא רק להקשיב, אלא לארגן מחדש את רצף האירועים המקוטע שלהם ולעודד אקטיביות כדי לצאת מקיפאון. טראומה היא לא גזירת גורל. מענה רגשי מובנה ומהיר הוא הגורם המכריע שמונע מההלם הראשוני להתקבע כפוסט-טראומה כרונית ומאפשר להם, לאט ובזהירות, להתחיל בתהליך השיקום", היא מסכמת.