"אנשים חוו טראומה. מחפשים למי לפנות ואין לנו תשובות"

ניר (שם בדוי), בן 11, היה בטיסת האימה של פליי-דובאי. היום (ראשון) הוא כבר חזר לבית הספר, אבל בלילות הוא עדיין במטוס, לפחות מבחינתו. "מאז שחזר הוא מתעורר שוב ושוב מסיוטים שבהם הוא נופל מהמטוס או נשרף", מספר אביו ל-mako בריאות. "הוא לא מוכן לישון לבדו יותר, עבר למיטה שלנו וזקוק כמעט כל הזמן למגע. אני מסתכל עליו ולא מפסיק לבכות".

הוא מספר כי בלילות האחרונים ניר התעורר כמה פעמים בתחושה שהוא נחנק ואינו מצליח לנשום. במקרה אחר, כשישב בבית ושיחק בטלפון, החל לסבול מקוצר נשימה מלחיץ. "התקשרנו לעמותה שמסייעת למי ששרוי במצוקה. בשלב מסוים כולנו התחלנו לבכות וכל המשפחה נכנסה להתקף חרדה", הוא מספר. "המתנדב עשה איתנו נשימות בטלפון, לקח פרטים, ומאז אף אחד לא חזר אלינו".

התחושות הקשות מציפות גם אותו. "התעוררתי בבהלה וחשבתי שאולי חלמתי את הכל. ראיתי אותו יושב בסלון והתחלתי לבכות. הגוף לא מעכל. המוח שלי היה בתרחיש שבו איבדתי הכל. אני לא מעכל שהם חזרו בכלל".

גם אמו של ניר מתקשה לשחזר חלקים מאותם רגעים. לדבריה, ניר סיפר לה כי במהלך הצלילה של המטוס, שאל אותה אם הכל יהיה בסדר ולדבריו היא ענתה לו בשלילה. "הוא אומר שאמרתי לו 'לא', אבל אני בכלל לא זוכרת את זה, הייתי באימה".

לדברי האב, לא נעשתה אליהם פנייה יזומה כדי להציע למשפחה ליווי נפשי מסודר. "אם אנחנו לא היינו יוצרים קשר עם השירות הפסיכולוגי הפרטי, אף אחד לא היה מתקשר אלינו", הוא טוען. "שר החינוך יואב קיש התקשר וביקש לשוחח עם ניר, ובית הספר התגייס לסייע, אך לא הוצע גורם טיפולי שילווה אותנו".

סיוטים והקאות: "הן לא מוכנות לישון לבד"

העדות של משפחתו של ניר אינה היחידה. אורן, שהיה על המטוס עם 12 מבני משפחתו, מתאר תגובות דומות אצל שתי ילדותיו בנות ה-11 וה-12. "מאז שחזרנו הביתה הן אינן מוכנות לישון לבדן. הן מביאות מזרן וישנות איתי בחדר. אנחנו כל הזמן קמים באמצע הלילה", הוא מספר. אחת מהבנות, לדבריו, סבלה גם מהקאות מאז הנחיתה בסעודיה ועד אתמול.

"כשמנסים להבין אותי, אני אומר להם: לא תצליחו אפילו לדמיין מה עברנו", הוא אומר. גם במשפחתו נעשים כעת ניסיונות לחזור למסגרות ולקבל סיוע. המשפחה פנתה בעצמה לקופת החולים כללית וקיבלה מענה. "אבל שום גורם מהרווחה לא דיבר איתנו", הוא מציין.

לדברי אורן, כבר בשדה התעופה ניתנו לנוסעים מספרי טלפון של מוקדי סיוע. הוא התקשר משום שרצה לדעת כיצד להתמודד עם בתו. במהלך השיחה, קיבל כלים ותרגילים שנועדו לסייע לה, אולם לקחו פרטים שלו ולא שבו אליו.

"יש כאלה שלא הלכו לעבודה, יש ילדים שלא הולכים לישון ואנשים שחווים טראומה"

לא כל הילדים שהיו על המטוס מגיבים באותה צורה. אלמוג, שהיה בטיסה עם אשתו ושתי בנותיו, מספר כי בביתו לא הופיעו בשלב זה תגובות קשות כפי שמתארות משפחות אחרות. אשתו, עוסקת בטיפול בטראומה, והמשפחה מודעת לחשיבות של השיח והעיבוד. לדבריו, מהרגעים הראשונים ניסו הוא ואשתו לדבר עם הבנות על מה שקרה ולאפשר להן לעבד את החוויה. "אצלנו בבית אנחנו מדברים ומספרים, זה חלק מהטיפול שלנו", הוא אומר.

אלמוג אומר שהוא רואה אצל נוסעים אחרים מצוקה משמעותית. בקבוצות שבהן נמצאים נוסעי הטיסה עולות שוב ושוב שאלות בסיסיות: למי פונים, מי מטפל בילדים, כיצד מקבלים טיפול נפשי ואם הוא ממומן. "בקבוצה אנשים מציינים שהם לא יודעים למי לפנות כדי לקבל עזרה", הוא אומר. "יש כאלה שלא הלכו לעבודה, יש ילדים שלא הולכים לישון ואנשים שחווים טראומה. כל הזמן מחפשים למי לפנות ואין לנו תשובות".

לדבריו, מה שחסר למשפחות הוא לא רק מוקד טלפוני שאליו ניתן להתקשר ברגע של מצוקה, אלא כתובת אחת שתלווה את הנוסעים ותסייע להם לקבל טיפול גם בהמשך. "הייתי מצפה שתהיה רשות חירום שתדע לדבר איתנו. העמותות אומרות שהן לטווח הקצר. נשמח שמשרד הבריאות יהיה באירוע. אין נציג שאומר: פנו אליי ונתפור לכם את הבעיה. לא ביטוח לאומי ולא משרד הבריאות".

"אנשים רוצים לטפל מיד, לעבד את מה שקרה ולא להישאר עם זה לבד", מוסיף אלמוג. "הם רוצים לדעת למי פונים, שהטיפול מכוסה ומה הזכויות שלהם".

עוד שאלה שמטרידה את השורדים היא אם ומתי יוכרו כנפגעי פעולות איבה - הכרה שעשויה להיות משמעותית גם עבור מי שמתמודד כעת עם פגיעה נפשית. התהליך מתחיל במשרד הביטחון, שבוחן אם האירוע עומד בהגדרה הקבועה בחוק, ורק לאחר ההכרה נכנס לתמונה הביטוח הלאומי לצורך מימוש הזכויות. גם פגיעה נפשית עשויה להיות מוכרת כפגיעת איבה ולהקנות, בהתאם למקרה, זכאות לטיפול, שיקום ותגמולים.

"לא בהכרח מעיד על פוסט-טראומה"

ד״ר ליאון נמץ, ראש תחום בריאות הנפש במחוז הדרום במכבי שירותי בריאות, אומר כי "הסיוטים, הצורך בקרבת ההורים והפחד להיפרד, הם תגובה הגיונית למה שאירע בטיסה בעקבות חוויה של סכנת חיים, אך אינם מעידים בהכרח על פוסט-טראומה. חשוב לתת מקום לפחד, להעניק לילדים נוכחות ותחושת ביטחון, ולאפשר להם לשתף בלי ללחוץ לשחזר את האירוע. חזרה לשגרה יכולה לסייע, אך צריכה להיות מותאמת ליכולת הילד ובתיאום עם הצוות החינוכי. גם ההורים שחווים מצוקה זקוקים לתמיכה".

עוד הוא מציין כי כשהסיוטים והחרדה חוזרים, מחמירים או פוגעים בשינה, באכילה ובהגעה לבית הספר או לעבודה, מדובר בנורה אדומה שמצדיקה פנייה מקצועית כבר עכשיו. "ניתן לפנות לרופא הילדים או המשפחה ולשירותי בריאות הנפש בקופת החולים, ולהיעזר בפסיכולוג החינוכי ובמוקדי תמיכה לקבלת מענה ראשוני. לא צריך להמתין לאבחנה כדי לבקש עזרה".

תגובת משרד הרווחה והביטחון החברתי:
עם היוודע האירוע, פנה משרד הרווחה והביטחון החברתי לרשויות ולגורמים הרלוונטיים במטרה לקבל את רשימת נוסעי הטיסה. המשרד ממתין לקבלת הרשימה על מנת לאפשר לצוותים המקצועיים ברשויות המקומיות ליצור עמם קשר יזום ולהציע ליווי ומענה מותאם.

המחלקות לשירותים חברתיים ערוכות להעניק תמיכה, סיוע וייעוץ במיצוי זכויות לנוסעים המתמודדים עם השלכות האירוע. המשרד קורא לכל אדם שחש במצוקה לפנות למוקד 118 הפועל 24/7, או למחלקה לשירותים חברתיים ברשות המקומית במקום מגוריו.

תגובת משרד הביטחון:

הרשות המאשרת במשרד הביטחון נמצאת בקשר רציף עם אגף נפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי והחלטותיה בנושא תתקבלנה לאחר קבלת מידע רלוונטי מגורמי החקירה.

ככלל, הטיפול בנפגעי פעולות האיבה מצוי באחריות הביטוח לאומי. התביעות מוגשות על ידי הנפגעים אל הביטוח הלאומי והוא שמעביר אותן לרשות המאשרת במשרד הביטחון למתן החלטה בדבר הכרה או אי-הכרה. החלטת הרשות המאשרת מועברת אל הביטוח הלאומי, שנמצא בקשר עם הנפגעים, להמשך טיפול.

טרם התקבלה תגובת הביטוח הלאומי.