למה לי פוליטיקה: פסיכולוגית מסבירה מה עושים כשיש עמדות מנוגדות בלי להתווכח לחינם

אנחנו מעדיפים אנשים שדומים לנו. כבר בגן, ובהמשך בכיתה ובאוניברסיטה, נעדיף בדרך כלל את חברתם של אנשים שחולקים איתנו ערכים ותכונות. מחקרים מצאו שלחברים טובים יש דפוסי פעילות מוחית כמעט זהים בתגובה לאותו סרטון או תמונה. גם זוגות נשואים נוטים להיות דומים מבחינה גנטית, וככל שההרגלים ותפיסות העולם שלהם דומים יותר, גדל הסיכוי שהזוגיות תשרוד את תהפוכות החיים.

קל לנו יותר לתקשר עם מי שרוצה את אותם דברים וחושב בדרך דומה לשלנו. אנחנו מעדיפים שלא להתאמץ, ולכן מקיפים את עצמנו באנשים שדומים לנו בגיל, במעמד, ברמת ההשכלה ובהשקפות על נושאים שונים - מעישון ועד טבעונות.

העניין הוא שנטייה הזאת גם מזינה את עצמה. אנחנו נחשפים לאותה התרבות וצורכים תכנים שמציעים לנו אלגוריתמים דומים. כך, כמו שברור לשכנים ולחברים שלנו, גם אנחנו עשויים לחשוב שכלב הוא חיית מחמד מקסימה, יצור משוקץ או אפילו מאכל פוטנציאלי, בהתאם לתרבות שבה גדלנו ולנורמות המקובלות בה. עם הזמן נוצרת אשליה שלפיה ההשקפה שלנו אינה רק מובנת מאליה, אלא המציאות עצמה.

אלא שאנשים אינם רק חושבים אחרת, הם גם חווים את העולם בדרכים שונות. בקורסים לפסיכולוגיה לומדים הסטודנטים על מושגים כמו "סף תפיסתי" ו"פרופיל סנסורי", המתארים הבדלים באופן שבו בני אדם קולטים גירויים. שני אנשים יכולים לראות, לשמוע או לגעת באותו דבר ולחוות אותו אחרת לגמרי. כך למשל, אדם עיוור צבעים או בעל רגישות חושית שונה חי בעולם שמרגיש אחרת מזה שלנו. לכך מצטרפים גם הבדלים גנטיים הקשורים לנטייה לאמפתיה או לתוקפנות.

למה דעה פוליטית שונה מרגישה לפעמים כמו בגידה?

להבדלים האלה יש השלכה ישירה על מה שקורה כשאנחנו מגלים פער בדעות הפוליטיות בינינו לבין אדם קרוב. לעתים קרובות אנחנו מופתעים, כמעט כאילו בגדו בנו, כשמישהו מהמשפחה, מהחברים או מהעבודה משמיע עמדה מהצד השני של המתרס האידיאולוגי. ההנחה שהוא מרגיש כמונו, ושהעמדה שלנו היא הצודקת והמתבקשת, סופגת מכה. פתאום נדמה לנו שקרה משהו שאינו כדרך הטבע.

אנחנו עשויים לחשוב שכלב הוא חיית מחמד מקסימה, יצור משוקץ או אפילו מאכל פוטנציאלי, בהתאם לתרבות שבה גדלנו ולנורמות המקובלות בה. עם הזמן נוצרת אשליה שלפיה ההשקפה שלנו אינה רק מובנת מאליה, אלא המציאות עצמה

דעות פוליטיות מבוססות על ערכים, אמונות והשקפות עולם, ופחות על ניתוח רציונלי של עלות מול תועלת. רובנו גיבשנו עמדה פוליטית בלי לקרוא את מצעי כל המפלגות או להתעמק בביוגרפיה ובהתבטאויות של מספר חמש ברשימה. תחושת המוסר שמנחה אותנו היא במידה רבה רגשית: אנחנו מרגישים מה ראוי, מה פסול ומה מעורר בנו גועל. בדומה ליופי, נדמה לנו שאנחנו פשוט יודעים לזהות את הדרך המוסרית ולהיפגע רגשית לנוכח עוולות או רשעות.

הפסיכולוג החברתי פרופ' ג'ונתן היידט טוען שבני אדם שונים זה מזה גם ברגישות שלהם לערכים מוסריים שונים, ממש כפי שחלקנו רגישים יותר לטעם של כוסברה ואחרים מוצאים את ריח הגויאבה מענג. רוב האנושות מכירה בכמה ערכי יסוד המשותפים לתרבויות שונות, אבל אנשים נבדלים במידת החשיבות שהם מייחסים לכל אחד מהם.

כך למשל, יש מי שרגישים במיוחד לערך של הגנה על חסרי ישע, בעוד שאחרים מייחסים משקל רב יותר לשמירה על היררכיה וסמכות. בדומה לאנשים ששוקולד חלב מתוק מדי לטעמם, גם הרגישות שלנו לערכים אינה זהה.

במילים אחרות, היידט מציע להתבונן בהבדלי הדעות בינינו גם כעניין של טעם - אדם שעמדתו הערכית שונה משלנו אינו אוטומטית רשע או מטומטם. וכמו שלא נפתח שנאה כלפי מישהו רק מפני שהוא אוהב במיה או שונא אבוקדו, לא בהכרח נחרים אדם שמאמין בפוליטיקאי שמתועב בעינינו.

למה הוויכוח בדרך כלל לא עוזר?

סביר להניח שלא ננסה לשכנע אדם לאהוב צהוב במקום סגול. באותה המידה, ניסיון לשכנע אוהד כדורגל לעבור לקבוצה היריבה משום שהיא מנצחת לעתים קרובות יותר, או להסביר לחובב ראפ שג'אז היא מוזיקה מתוחכמת יותר ולכן עליו להעדיף אותה, כנראה לא יוביל לתוצאה הרצויה.

כך גם בוויכוחים פוליטיים. אין הרבה תועלת בניסיון להסביר ליריבים הפוליטיים שלנו מדוע הם טועים. אנשים אינם נוטים לשנות בקלות את האידיאולוגיה שלהם, ולעתים הוויכוח אף משיג את התוצאה ההפוכה.

הפסיכולוג החברתי פרופ' ג'ונתן היידט טוען שבני אדם שונים זה מזה גם ברגישות שלהם לערכים מוסריים שונים, ממש כפי שחלקנו רגישים יותר לטעם של כוסברה ואחרים מוצאים את ריח הגויאבה מענג

אחד ההסברים לכך הוא מנגנון הדיסוננס הקוגניטיבי. אדם שכבר ביטא במפורש עמדה מסוימת עשוי להרגיש מחויב אליה עוד יותר, גם לנוכח ראיות סותרות או תוצאות שליליות הנובעות מהדבקות בה. מוסר, כמו טעם, אינו רק עניין של היגיון.

לא כל מחלוקת חייבים לפתור

אז מה עושים כשחילוקי הדעות הפוליטיים מאיימים על קשרים קרובים? פרופ' מרדכי גוטמן ממליץ להפסיק לריב על נושאים שמובילים שוב ושוב למבוי סתום. לא כל דבר צריך ללבן, משום שלא כל פער ניתן לגישור.

אבל העובדה שלא הצלחנו להגיע להסכמה אינה אומרת שהקשר נידון לכישלון. יש באנשים הרבה יותר מאשר הדעה הפוליטית שלהם, ואת החלקים האחרים אפשר להמשיך להעריך ואפילו לאהוב.

היכולת להכיל פערים מוסריים אינה מובנת מאליה, בייחוד כשהם נוגעים לערכים החשובים לנו ביותר. אבל לפעמים דווקא ההחלטה להפסיק לנסות לשכנע, ולהכיר בכך שאדם קרוב יכול לראות את העולם אחרת מאיתנו, עשויה להציל מערכת יחסים מקרע בלתי ניתן לאיחוי.

ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית מאוניברסיטת תל אביב