אנחנו שונים זה מזה כמעט בכל היבט: בתכונות האופי, בהרגלים, במראה וגם באופן שבו הגוף שלנו פועל. הבדלים אלו אינם רק חיצוניים או התנהגותיים, הם קיימים גם ברמה הביולוגית: בגנטיקה, במערכת החיסון, בחילוף החומרים ובאופן שבו הגוף מגיב למחלות ולטיפולים. לכן אין סיבה להניח שטיפול שמשפיע בצורה מסוימת על אדם אחד ישפיע בדיוק באותה צורה על אדם אחר. הרפואה המודרנית מבינה זאת יותר ויותר, ולכן בשנים האחרונות היא מתקדמת במהירות לכיוון של רפואה מותאמת אישית: גישה שמנסה להתאים את הטיפול לא רק למחלה, אלא גם לאדם הספציפי שחולה בה. התחום הזה מתפתח במחלות רבות, ובולט מאוד בטיפול בסרטן, שבו גידולים אמנם עשויים להיראות דומים זה לזה, גם במיקרוסקופ, אך יכולים להיות שונים מאוד ברמה הגנטית והמולקולרית וגם בתגובתם לטיפולים.
אחד הביטויים המעניינים ביותר של הגישה הזו הוא פיתוח חיסונים מותאמים אישית נגד סרטן, לא חיסונים שנועדו למנוע את המחלה מראש, אלא חיסונים טיפוליים שמנסים ללמד את מערכת החיסון לזהות את המאפיינים הייחודיים של הגידול של כל מטופל. מחקר שפורסם בשנת 2023 ב-Nature בחן בדיוק את הרעיון הזה ב-16 מטופלים חולי סרטן הלבלב, אחד מסוגי הסרטן הקשים ביותר לטיפול. לאחרונה דיווחו החוקרים בכנס AACR על תוצאות מעקב ממושך יותר אחר המטופלים: שבעה מהמטופלים שפיתחו תגובה חיסונית לחיסון עדיין היו בחיים לאחר שש שנים מקבלת הטיפול.
סרטן קטלני במיוחד
לפי נתוני האגודה האמריקאית לחקר הסרטן בשנת 2026 צפויים להיות מאובחנים בארצות הברית כ־67,530 חולים חדשים בסרטן הלבלב, וכ־52,740 בני אדם צפויים למות מהמחלה. הנתונים הקשים האלה נובעים לא רק מכך שמדובר לרוב בסרטן אגרסיבי, אלא גם מכך שהוא מתגלה לעיתים קרובות רק בשלב מתקדם. בהתאם לכך, שיעור ההישרדות היחסי לחמש שנים משתנה בצורה חדה לפי שלב המחלה: כ־44 אחוז כאשר המחלה מקומית, לעומת כשלושה אחוז בלבד כאשר היא כבר מפושטת. המחקר הנוכחי התמקד ב־PDAC, אדנוקרצינומה צינורית של הלבלב, שהיא הצורה המרכזית והמוכרת ביותר של המחלה. גם כאשר מצליחים להסיר גידול כזה בניתוח, האתגר אינו מסתיים: במאמר מצוין שאצל כמעט 90 אחוז מהמטופלים המחלה חוזרת, לרוב תוך שבעה עד תשעה חודשים מהניתוח. לכן יש צורך דחוף בגישות חדשות שינסו להתמודד עם תאים סרטניים שנותרו בגוף לאחר הטיפול הראשוני.
כדי שמערכת החיסון תתקוף גידול, היא צריכה קודם לזהות בו משהו חריג. בגידולים רבים, מוטציות בתאי הסרטן יוצרות חלבונים לא תקינים שיכולים לשמש סימני זיהוי עבור תאי T, תאים של מערכת החיסון שתפקידם לזהות תאים חשודים ולהפעיל נגדם תגובה. אלא שבסרטן לבלב מסוג PDAC מספר המוטציות לרוב נמוך יחסית, ולכן יש פחות סימנים שמבדילים את תאי הגידול מתאים בריאים. בנוסף, גם כאשר מתעוררת תגובה חיסונית, הגידול עלול לנצל מנגנוני בלימה טבעיים של מערכת החיסון כדי להחליש את פעילות תאי T נגדו. לכן מערכת החיסון מתקשה לתקוף את הגידול בעוצמה מספקת, וזו אחת הסיבות לכך שטיפולים שמנסים להפעיל אותה נגד הסרטן לרוב אינם יעילים בסוג סרטן זה.
על הרקע הזה ניסו החוקרים גישה אחרת: לא לחכות שמערכת החיסון תזהה את הגידול בעצמה, אלא ללמד אותה מראש מה לחפש. במחקר המקורי, שהיה מחקר ראשוני וקטן, החוקרים הסירו את הגידול בניתוח, והשוו את הרצף הגנטי בתאים שלו לרקמה תקינה מאותו מטופל, כדי לזהות את טביעת האצבע הגנטית הייחודית של הגידול אצל כל מטופל. באמצעות ההשוואה הזו הם זיהו חלבונים חריגים שעשויים לשמש מטרות עבור מערכת החיסון. מתוך מטרות אלה נבחרו עד 20, כדי לייצר לכל מטופל חיסון mRNA אישי. החיסון ניתן כחלק מטיפול משולב שכלל גם תרופה שנועדה להפחית את מנגנוני הבלימה של מערכת החיסון, ובהמשך כימותרפיה.
חיסון מבוסס mRNA מוכר לרבים בעיקר בזכות חיסוני הקורונה, אך כאן הרעיון שונה: לא מדובר בחיסון שנועד למנוע הדבקה בנגיף, אלא בחיסון טיפולי שמטרתו ללמד את מערכת החיסון לזהות סימנים ייחודיים של הגידול. בשני המקרים mRNA משמש כהוראה זמנית לתאי הגוף לייצר חלבון מסוים, כדי שמערכת החיסון תלמד לזהות אותו. הוא אינו משנה את החומר הגנטי של האדם, ובהמשך מתפרק.
דלתות נפתחות
במחקר המקורי השתתפו 16 מטופלים שקיבלו את החיסון. אצל שמונה, כלומר מחצית מהנבדקים, נמצאה תגובה של תאי T נגד סימני הזיהוי של הגידול, ואצל שמונה לא נראתה תגובה כזו. המחקר כלל מעקב של שנה וחצי אחר המטופלים וכבר אז ראו החוקרים כי אצל מי שפיתחו תגובה חיסונית, המחלה נטתה לחזור מאוחר יותר. העדכון החדש מוסיף נדבך חשוב: מעקב ארוך יותר אחר אותם מטופלים. לאחר שש שנות מעקב, שבעה מתוך שמונת המטופלים שהגיבו לחיסון עדיין היו בחיים, לעומת שניים בלבד מתוך שמונת המטופלים שלא פיתחו תגובה חיסונית.
מאחורי הנתונים האלה עומדים גם אנשים אמיתיים. אחת המטופלות שתוארו בדיווח אובחנה בגיל 66, קיבלה תשע מנות של החיסון, וכיום, שש שנים מאוחר יותר, היא בת 72 וחיה ללא מגבלות משמעותיות. מטופל אחר סיפר כי הוא מרגיש בריא כל כך, שלפעמים הוא כמעט שוכח את מה שעבר. הסיפורים האלה אינם הוכחה מדעית בפני עצמם, אך הם ממחישים את המשמעות האפשרית של הנתונים עבור מטופלים שחיים עם אחת המחלות הקשות ביותר לטיפול.
בעקבות הממצאים הראשוניים, החיסון כבר נבדק בניסוי קליני מתקדם יותר. כיום מתנהל גיוס מטופלים לניסוי קליני בשלב 2 , שצפוי לכלול כ־260 משתתפים עם PDAC לאחר ניתוח. הניסוי יבחן אם הוספת החיסון המותאם אישית לפרוטוקול טיפולי הכולל גם תרופה שמפחיתה את מנגנוני הבלימה של מערכת החיסון ובהמשך כימותרפיה, יכולה לעכב את חזרת המחלה ולשפר את תוצאות הטיפול בסרטן הלבלב, בהשוואה לכימותרפיה בלבד.
אף שהחוקרים עצמם אופטימיים והתוצאות מעוררות עניין, חשוב לזכור כי מדובר עדיין במחקר ראשוני וקטן מאוד. רק 16 מטופלים קיבלו את החיסון האישי, ולא הייתה קבוצת ביקורת אקראית להשוואה. בנוסף, המטופלים קיבלו שילוב של כמה טיפולים, שכלל ניתוח, טיפול שנועד להשפיע על מערכת החיסון, חיסון וכימותרפיה, ולכן קשה לדעת מה הייתה התרומה המדויקת של החיסון לעומת שאר רכיבי הטיפול. מגבלה חשובה נוספת היא שהמחקר כלל מטופלים שיכלו לעבור ניתוח להסרת הגידול, כלומר לא בהכרח את כלל חולי סרטן הלבלב, שרבים מהם מאובחנים בשלב מתקדם יותר שבו ניתוח כבר אינו אפשרי. גם העובדה שרק מחצית מהמטופלים פיתחו תגובה חיסונית משמעותית מעלה שאלה חשובה: מי צפוי להרוויח מגישה כזו, ומדוע אחרים אינם מגיבים לה. לכן תוצאות אלו תומכות בהמשך בדיקה בניסויים קליניים גדולים יותר, כדי להבין אם חיסוני mRNA מותאמים אישית יכולים לעכב את חזרת המחלה ולשפר את תוצאות הטיפול בסרטן הלבלב.
במילים אחרות, זה עדיין לא סיפור על חיסון שמרפא סרטן לבלב, אלא על האפשרות ללמד את מערכת החיסון לזהות טוב יותר את הגידול הייחודי שאיתו היא מתמודדת. עבור מחלה שבה החזרה לאחר ניתוח שכיחה כל כך ואפשרויות הטיפול עדיין מוגבלות, גם צעד כזה הוא משמעותי. המחקר הזה לא סוגר את הסיפור, אבל פותח דלת לעתיד שבו הטיפול בסרטן יהיה אישי יותר, מדויק יותר, ואולי גם יעיל יותר.
