היינו אמורים להיות בשיאנו: אזרחי העולם הראשון שנהנים מחיי נוחות, שפע של מזון, קורת גג ששומרת עלינו בטוחים בכל מזג אוויר, מוגנים מפני פולשים וטורפים. מה עוד יכולנו לבקש?
רק שהמציאות הפוכה בתכלית. האנושות מעולם לא הייתה חרדתית או מדוכאת יותר, והסטרס הוא מגפה לכל דבר שגובה כל העת קורבנות. איך זה יכול להיות שדווקא עידן של שפע, משאבים והזדמנויות, פוגש אותנו מפוחדים וחרדים?
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
חופש בחירה ואפס וודאות
דמיינו שנולדנו במאה השבע עשרה. לא כל כך מזמן. כבר מגיל צעיר חיינו העתידיים היו פרושים לפנינו באופן בהיר: הנישואים לבן או לבת הכפר בשידוכן של המשפחות, העיסוק במשלח היד של אבינו בהיותנו גברים, או אם אנחנו נשים - ההריונות וגידול הילדים (אלה ששרדו). היינו משכימים עם הזריחה והולכים לישון בחסות החשיכה. חיים בקרב קהילה מצומצמת יחסית, שמרנית מאד. מעט מאד חופש בחירה, הרבה מאד וודאות.
אבל נולדנו במאה העשרים (או עשרים ואחת) ולשמחתנו בחרנו מה ללמוד ובמה לעסוק. גם את בני הזוג בחרנו מתוך לא מעט מפגשים אקראיים ונבחרים, או בדפדוף לימין ולשמאל, מתוך פוטנציאל אינסופי באתרי הסחר האלקטרוני וסל הקניות של האהבות. בחרנו אם ומתי להביא ילדים וגם כמה (והם שרדו, טפו טפו טפו).
אנחנו מבינים שעוד בימינו הירח ייושב ויהפוך ליבשת השמינית. שמכוניות ינהגו את עצמם, שרובוטים יחיו ביננו (הם כבר) ושאת הבית העתידי שלנו נדפיס במדפסת תלת מימד.
אבל רוב הזמן אין לנו מושג. אין לנו מושג איפה נעבוד בעוד עשור, אנחנו לא יודעים אם הילדים שלנו יחזיקו ברישיון נהיגה. אנחנו לוקחים בחשבון שאולי בזמנם כבר לא ילמדו באוניברסיטה. אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים במה הם יעסקו. אם להיות כנים, אפילו את חווית המגדר של התינוקות שלנו אנחנו עוד לא יכולים לחרוץ. הכל הכל משתנה. בקצב אקספוננציאלי.
העולם המודרני עשה טרייד אוף. הוא שמט את הקרקע מתחת לערכים כמו וודאות וביטחון והעלה את רמות החופש והבחירה. בעולם המודרני הקבוע היחיד הוא השינוי. המוח שלנו הוא הדבר היחיד שלא השתנה. האבולוציה שלנו איטית, ואנחנו דומים ממש לסבי סבינו מהמאות הקודמות ואפילו לאבות אבותינו מלפני אלפי שנים. המוח שלנו לא חובב גדול של שינויים, הוא מתעדף יציבות ויכולת התנבאות. איפה זה משאיר אותנו?
המחיר הכבד שפרפקציוניסטים משלמים
אמיגדלה vs קורטקס קדמי. סיפור מחשמל
האמיגדלה היא החלק הפרימיטיבי במוח, העתיק, שמשותף לנו ולבעלי חיים מפותחים אחרים. בזכותה שרדנו. כשהאמיגדלה מקבלת התראה לסכנה (מהתלמוס שמופקד על איסוף מידע חושי), היא מייצרת בגוף סטרס, ובכך מסנכרנת את המצב הגופני עם אסטרטגיית ההישרדות הנבחרת. שלוש אסטרטגיות הישרדות יש לה לאמיגדלה לבחירה זריזה: בריחה, לחימה, המנעות (fly, fight, freeze).
נניח שנתקלת בנמר, האמיגדלה שלך מקבלת איתות סכנה ופועלת לטובתך ללא שהות או מחשבה. היא תסיח את בריחתך המיידית, והיא תדאג להפריש אדרנלין, גלוקוז לשרירים, להגביר את לחץ הדם ואת קצב פעימות הלב ולרדד את הנשימה. במקביל, היא מאטה מערכות אחרות שנחשבות פריבילגיות בעת מלחמה. אין זמן למותרות. אחר כך נחזור למצב רגיעה, עכשיו צריך לוודא שהגוף ישרוד.
אז רצת עשרים דקות, רצת חצי שעה. הכי חזק שלך, הכי מהיר. ועשית את זה - הגעת למקום מבטחים. אנחת רווחה! ניצלת, אפשר לנשום חזרה. להסדיר דופק, לחץ דם, לחזור לעכל בנחת. תכלס, גאוני לא? אבל מה קורה אם בורחים מנמר שלושים שנה?
אבל למה שנברח שלושים שנה, למה שנברח בכלל? אין נמרים פה!
אז זהו, שהאדם המודרני, אנחנו, נתקלים ביותר נמרים מאלה שפגשו אבותינו הקדמונים. מבחינת המוח שלנו- אם אין לנו יכולת להתנבא ולזהות את הצעד הבא - אנחנו בסכנה. וכל סכנה היא בבחינת נמר. הטלפון מהגננת, הבוס הכועס, המשימות שנערמות וגודשות את מיכל הזמן, המינוס בבנק, ההמתנה לטלפון מהדייט האחרון.
פרופ׳ רוברט ספולסקי, חוקר מוח ואבולוציה התנהגותית באוניברסיטת סטנפורד, ומי שכתב את הספר ״למה לזברות אין אולקוס״, מסביר שגם המפגש התכוף עם זרים הוא גורם סטרס מוגבר. בעוד שבעבר חיינו בקהילות של 150 פריטים לכל היותר, השתייכנו לשבט והכרנו את כולם בו, היום אנחנו חיים בערים ענקיות ומדי יום נתקלים באינספור זרים, אויבים או ידידים. מאחורי הקלעים, המוח שלנו דרוך לשיפוט מהיר: מה המוטיבציה של הזר שמולי? בא בשלום או קם להורגי?
במילים אחרות, המערכת שלנו דרוכה כל העת לסכנות, היא מחפשת אותן, היא סוקרת את השטח לוודא שהוא נקי, שאין פרצה בגדרות עכשיו, כדי שנזכה להתקיים אחר כך.
איך מכבים את השלטר של הסטרס ומדליקים את נורות היצירתיות והדמיון?
הנמרים שהאמיגדלה שלנו מזהה הם פיקציה, תעתוע, חיווט קדמון, הם לא באמת נמרים. רוב הזמן הקיום שלנו לא באמת בסכנה. גם אם לא נספיק את המשימה בעבודה, גם אם הדייט לא יתקשר, גם אם יכתבו טוקבק מבאס - אנחנו עדיין כאן להישאר! לא חייבים לברוח גם לא להילחם ואפילו לא לקפוא ולהימנע.
בעולם שבו הקבוע היחיד הוא השינוי, יש קבוע נוסף שאנחנו מצווים להכיר – אני. מי אנחנו? מהם דפוסי החשיבה שלנו? מה מחווט אצלנו כסכנה? מה אנחנו רוצים? חולמים? מה מסקרן אותנו? מה עושה לנו טוב ממש?
אפליה מתקנת למוח
תחושת האושר שלנו מושפעת ב-50 אחוז מהגנטיקה שלנו (כן, יש אנשים שנולדו עם פוטנציאל גבוה יותר לחוש שביעות רצון מאחרים). נסיבות חיינו, הקלפים שחולקו לנו (מעמדנו החברתי או הכלכלי, צבע עורנו, מצבנו הבריאותי ועוד) משפיעים על תחושת אושרנו בעשרה אחוזים בלבד. וארבעים אחוזים, מיוחסים לגישה שלנו. תחשבו על זה, ארבעים אחוזים (!!) בשליטתנו.
לא משנים גישה ביום. ואין קסמים. כמו שלא משפרים כושר גופני בביקור חד פעמי בחדר כושר. אבל אפשר להתחיל בשלושה תרגולים פשוטים, שמכבים את השלטר לאמיגדלה ומדליקים את הקורטקס הקדם מצחי. כמו חדר כושר מנטאלי.
1. הכרת תודה
ככל שאנחנו נכונים להתבונן ברגעים הטובים והמיטיבים שקרו לנו במהלך היום – אנחנו מחווטים מחדש את המוח שלנו, מבקשים ממנו להרחיב פריזמת הסתכלות, וללקט דובדבנים מתוקים. מחקר שבדק אנשים במצב דיכאוני, חילק אותם לשתי קבוצות. האחת, עברה תהליך פרטני פסיכולוגי, ואילו הקבוצה השנייה התבקשה לתרגל הכרת תודה בכל יום. לאחר מספר שבועות, נמצא שמשתתפי הקבוצה השנייה העידו על שיפור משמעותי ביחס למקביליהם מהקבוצה הראשונה.
כל מה שנדרש הוא לכתוב מדי ערב (בהכתמת דיו במחברת או בהקלדה בטלפון הנייד) שלושה דברים שקרו לך היום שהיו טובים עבורך, ששווה להתגאות בהם. דברים קטנים, קונקרטיים: שיר מרגש ששמעת ברדיו, שיחה טובה עם חבר או חברה, חיבוק עוטף מהילד, משימה שהצלחת לסיים. הקפידו לכתוב (תיעוד ממשי אפקטיבי מלחשוב את זה בראש), שימו לב, לסמן דברים קונקרטיים שאירעו היום (ולא תודות כלליות על בריאות הילדים או על הלב שפועם, כפרה עליו).
2. מדיטציות
לא פלא שהמערב ייבא את הטכניקה העתיקה הזו מעולמות המזרח. עולם מהיר תובע מאיתנו כלי האטה. אלפי מחקרים נאספו בשנים האחרונות, ומצאו קשר מובהק בין תרגול מדיטציה ובין הפחתת סטרס, הגברת מיקוד, יצירתיות ופרודוקטיביות, ושיפור מדדים בריאותיים. ההגדרה של ג'ון קבט זין, פרופ' לרפואה ומי שטבע את שפת הקשב (מיינדפולנס) מגדיר מדיטציה בנוסחה פשוטה ומתומצתת: תשומת לב בלתי שיפוטית למה שקורה עכשיו.
כדי להפסיק את הקקופניה הדיסהרמונית שמכוננת האמיגדלה עם כל תסריטי האימה שהיא מנכיחה, אנחנו נדרשים לעצור ולהתבונן – מה באמת קורה עכשיו? אנחנו נעזרים בעוגן, כזה שמצוי איתנו תמיד כמו צל – הנשימה. כשאנחנו מתמקדים בנשימה, צפות מחשבות ויש לנו אפשרות להכיר בהן, לשים לב אליהן. כשאנחנו שמים לב למחשבותינו, נוצר מרחק ביננו ובין מחשבותינו. הפער הזה מייצר שינוי לאורך זמן: אני לא מחשבותיי.
3. משחקי דמיון
היכולת שלנו לדמיין טבועה בנו. כשהיינו פעוטות, שיחקנו במשחקי דמיון, והנכחנו את הרצונות הכמוסים שלנו. עם הזמן, נשחקה המיומנות הזו עם הדרישה החיצונית להפסיק לחלום בהקיץ, להתקרקע, לא לפנטז. אנחנו מדמיינים אוטומטית. ואם האמיגדלה לוקחת פיקוד– נדמיין את מה שיגורנו, את מה שאנחנו לא רוצים שיקרה, את מה שמפחיד, שמסוכן, שעלול להתרגש עלינו. כשאנחנו, מדמיינים מציאות מיטבית, של מה שאנחנו רוצים שיקרה בפירוט – אנחנו ממגנטים לעצמנו את הגשמתה.
פעם האמיגדלה שלי משלה בי, הייתי פסימית, דמיינתי את הרע מכל, הנכחתי אותו והאמנתי שכך אני נשמרת מפניו. בפועל, הרחקתי מעלי חווית חיים נעימה, חיובית, שקטה. היום, יש רגעים שבהם הסטרס מכריע, אבל רוב הזמן אני אופטימית. הגישה שלי השתנתה. בכל ערב אני כותבת הכרת תודה, כשאני מזהה חוסר שקט, פחד, לחץ, אני עוצרת את הליבוי הפנימי ונושמת. אחת לכמה זמן אני מדמיינת, משרטטת חזון, מזמינה לחיי את מושאי הרצון. אימצתי לחיי הגדרה מפוכחת של אופטימיות. אני לא מאמינה שכל מה שיקרה לי יהיה לטובה, חיובי ומשמח, אלא שלא משנה מה צופן לי העתיד – יש לי את החוסן והכלים להתמודד איתו.
דנה רגב חוקרת את האושר והגאונות באתר, ביוטיוב, בפודקאסט ובקהילת "מעלה בטוב" בפייסבוק