אני לא כותבת את הטור הזה. כבר שבוע וחצי שאני דוחה את כתיבתו, והוא לא מפסיק להעיק. "זה מה שרצית: לכתוב" הוא מזכיר לי, הטור הפוטנציאלי, "להפיץ את התובנות שלך, את כל מה שלמדת ואספת בדרך לחיים מוגשמים יותר". אבל מישהי אחרת מרימה את הראש. אחת שהולכת איתי מאז שאני ילדה. שזכתה לחיזוקים, להכרה, לתמרוץ. מישהי פרפקציוניסטית. היא מודיעה לי שהטור הזה חייב לפרוט על הרגש בתמצות, להעביר טיעון לוגי, ואולי גם אישוש מחקרי, וחשוב שיהיה גם מצחיק ושנון. קלאס. באפס מאמץ. היא כל כך שאפתנית ומדויקת ויוצרת סטנדרט גבוה, המישהי הזו. מדרבנת אותי לנוע, להתקדם, לדייק. היא משהו. אני -  פחות. כי עובדה, אני לא כותבת.

עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >

בתואר הראשון למדתי על שיטת ניהול שיובאה מיפן בשם zero defects. אפס טעויות. אחרי שארה"ב הפציצה את הירושימה ונגסקי במלחמת העולם השנייה, יפן נכנעה ונותרה תחת כיבוש צבאי של ארה"ב. במסגרת תכנית השיקום, רכשה התעשייה האמריקאית ממפעלי תעשייה יפנים. האמריקאים הזמינו מכולה של 10,000 רכיבים במרווח טעות של עשרה אחוזים (על פי שיטת ניהול דומיננטית אז: חתירה למצוינות). כשהגיעה המכולה האמריקאים נדהמו לגלות ארגז אחד ובו 9000 חלקים תקינים ולצדו ארגז קטן יותר ועליו נכתב: 1000 רכיבים תקולים. לזה לא ציפו. הם הבינו שהיפנים לא עושים טעויות. לא במרווחים ולא בכלל. הם לא שואפים למצוינות - הם עושים במושלמות.

הצלחה (צילום: vitolda klein, unsplash)
בול פגיעה במינימום מאמץ | צילום: vitolda klein, unsplash

המטרה מקדשת את כל האמצעים?

הסיפור הזה נצרב בי. איזו חגיגה! תרבות מופת. איכות ללא פשרות. ללא רבב. הייתי צריכה להיוולד יפנית. כל חיי, הפוקוס שלי נתון היה לדלתא, למרווח. בין המצוי ובין האידאה שאני מחזיקה בראש. איך נראית זוגיות אוהבת ואמיצה. איך ראוי ובריא ונכון לגדל ילדים. איך לחדש כל הזמן בעסק, להביא מנועי צמיחה ולהשתפר. איך עלי להראות. טרילוגיית ספרי חוקים עבי כרס על How life should be. כשרופאת עיניים מאבחנת שהתינוק שלי צריך להרכיב משקפיים, אני מתאבלת כאילו חרב עלי עולמי. וכשאני מניחה על אפו הקטנטן בטרם מלאו לו שנה את משקפיו הראשונים, ופוגמת בשלמותו, מביט בי תינוק מופתע ומחוייך. אולי אמא שלו לא ראתה בדמיונה תינוק עם משקפיים, אבל הוא רואה טוב, סוף סוף!

כולנו נגועים בחתירה למושלמות. אנחנו חיים בחברה שמעודדת אותנו לזה, שמציגה לנו אידאות משל היו הנורמה - בשלטי חוצות, באימג'ים, באינסטגרם. בסיפורי הצלחה ואקזיטים מפוארים. תוצאות, תוצאות, תוצאות. והדרך? רוב הזמן סמויה. הכישלונות, העיגולים השחורים מתחת לעיניים, הצעקה שנפלטת על הילדים, ההתמכרויות הסודיות, המחסור בשינה, הכדורים שאנחנו לוקחים כדי לעמעם את הסימפטומים. כדורי שינה או כדורים מעוררים או כדורים שמפחיתים חרדה.

דנה רגב (צילום: שרון הורוביץ)
אי כישלון לא שווה הצלחה. דנה רגב | צילום: שרון הורוביץ

או הכל או כלום? יש עוד אופציה

פרפקציוניסטיים נוטים לגישת הכל או כלום. או להצטיין או להמנע. או לאכול בבולמוס או לרעוב. או לגשת למבחן עם פוטנציאל למאה או לא לגשת בכלל. או למצוא את האביר ולהרגיש פרפרים בבטן או להשאר לבד. רוב הפרפקציוניסטיים מודעים היטב למחירים שנגבים בחווית חייהם ובאושרם, ובכל זאת הם נושאים ב"חיסרון" פרפקציוניסט בגאון. למה? כי הם מוכנים לשלם את מחירי ההנאה והאושר לטובת צמיחה והגשמה. הם, בניגוד לאחרים, מחזיקים בסטנדרט לחיים, ונמנעים ממה שהם הכי יראים מפניו – נפילה לבינוניות. פרפקציוניסטים שמגיעים אלי לקליניקה מוכנים להתחיל לזוז מההכרח להצטיין, רק כשהם מתוודעים לחדשות הפחות טובות: במו מחשבתם ובחתירתם למושלם – הם שרטטו חיים בינוניים.

אבל יש גם חדשות טובות: לא נולדנו פרפקציוניסטיים. זו אסטרטגיה שבחרנו בה מזמן, וניתן להפרד ממנה בהדרגה, בצעדים.

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה

באופן פרדוקסלי, חלקנו מעדיפים לא לחלום מאשר לחלום ולגלות שלא הגשמנו. אנחנו מעדיפים לא לגלות שנכשלנו מאשר לנסות להצליח. אנחנו פועלים רק במסגרת הצלחה מובטחת. ותוצאה בטוחה היא מראש בינונית. כל סטארטפיסט יספר לכם שאם היה מוציא גרסה מושלמת, היה נכשל בטוח. ש- done is better than perfect. ושהדרך רצופה פיבוטים וחישובי מסלול מחדש. שום דבר ברולרקוסטר היצירתי הזה לא ידוע מראש.

איך זה נראה בחיים, כשאנחנו מתעקשים לדבוק בהצלחות בטוחות? לא ניזום מהלך מול מישהו שעשוי לסייע בהגשמתנו, מפחד שמא הוא ידחה אותנו. לא נגשים את המיזם שבוער בנו – כי מה הסיכוי שזה יקרה. במקום זאת, נעבוד בעבודה מכניסה ונחשבת (אבל עבורנו משמימה). רק השבוע סיפרה לי מתאמנת איך לא ניגשה למבחן GMAT שלמדה לו חודשים, כשרצתה ללמוד בארצות הברית, רק כי חששה לגלות שנכשלה. מתאמן אחר מטפח כל חייו פסאדה של איש עסקים ויזם, אבל החלום שלו הוא בכלל להיות שחקן. הפחד מכישלון חזק מהאמונה בהצלחה. רק שאי כישלון לא שווה הצלחה.

"האומץ להיות בלתי מושלם", כפי שטבע פרופ' רודולף דרייקורס, ממשיכו של אלפרד אדלר, הוא שמאפשר לנו להתפנות ללמידה ולהתפתחות, תוך הסתכנות בכישלון אפשרי, בחוסר אהדה או בסיכון היוקרה. אנחנו זקוקים לאומץ על מנת לנוע למרות הפחדים. תנועה מתוך סקרנות ספונטנית, הקשבה לרצון (ולא לצריך), להנאה (ולא לאיך שזה נראה), לדרך (ולא לתוצאה) - מאפשרת לנו לפרוץ לאזור לא מוכר, חדש,  יצירתי, אזור שמאפשר לנו להתפתח מהותית ולבטא את האנושיות שלנו, הגאונות שלנו, לא את האגו שלנו.

הצלחה (צילום: jungwoo hong, unsplash)
יש הרבה יותר מדרך אחת ליעד | צילום: jungwoo hong, unsplash

"עזבתי את הבינוניות והתחלתי לזרוח"

רודנות פנימית היא אכזרית ולא מעודדת הגשמה. מחקרים מראים את הקשר בין פרפקציוניזם ודיכאון, בין פרפקציוניזם והפרעות אכילה, ובין פרפקציוניזם והמנעות. מוצרים אפשר אולי לייצר במושלמות. מוצרים הם סופיים. להתייחס אלינו כאל מוצרים זה להתעלם מהטבע השלם שלנו – האנושיות המתפתחת, החיה והיצירתית שיש רק במה שאינו סופי ואינו דומם. 

אני בכלל לא פרפקט בלא להיות פרפקט. היא מתגנבת כל הזמן, השאיפה למושלמות. במבט בראי שרואה את העיניים המחורצות ומסתכל לזקנה בלבן של העין. בשיטוט ברשתות שמציף תוצאות זוהרות של אחרים, ולפעמים מכווץ ומציף קול שאומר שאני פחות והוא יותר. כן, אני עדיין פרפקציוניסטית. אבל פחות. ואת זה אני מבקשת לראות. יש לי כלבלב בבית שלא התאפשר בעבר לאסטניסטית כמוני. יצאתי לדרך חדשה שבה ויתרתי על טייטל עסקי יוקרתי, על משרד מעוצב ועל הכנסות. הדרך שלי התחילה בצעדים קטנים, בלי יעד סופי ומוגדר, מה שריצף אותה הייתה התשוקה שלי. כשויתרתי על איך שזה נראה, מה אחרים יחשבו או כמה זה נוח, עזבתי את הבינוניות והתחלתי לזרוח.

דנה רגב חוקרת את האושר והגאונות באתר, ביוטיוב, בפודקאסט ובקהילת "מעלה בטובבפייסבוק