קרוב ל-90 שנה שרוב יהודי ברית המועצות לשעבר לא מלו את בניהם. זה היה לא חוקי, זה היה מסוכן, וגם אם רצית, זה לא שהיה מוהל בכל שכונה.
כשהחלה העלייה הגדולה של שנות התשעים הגיעו לכאן מאות אלפי גברים שרצו לבוא בברית אברהם או לפחות להעביר בה את בניהם. וכך החלו רבבות רוסים להגיע לרבנים ולבתי חולים וביקשו להצטרף לעם ישראל – לעבור ברית מילה, מאוחרת. אלה סיפוריהם של שניים מהם.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
אלכס בלינסקי, כלכלן במשרד האוצר
השנה היא 1993. אבא, אמא אני וובה כבר 3 חודשים בארץ. יום אחד אבא שלנו מודיע לנו שאנחנו צריכים "לחתוך". מה לחתוך? למה לחתוך? המילה "אוברזניה" ברוסית מאיימת הרבה יותר מאשר המושג התנכ"י "ברית מילה", שרחוק באופן יחסי ממהות הפרוצדורה. ברוסית זה פשוט לחתוך!
וובה ניסה למחות ולבכות. התיאורים של אבי בדבר צברים שילעגו לנו במלתחות לא הועילו. בהיותו בן 11 וובה עדיין הסתמך על טקטיקה הזאת מול ההורים. הוא השתכנע רק כאשר הבטחתי לו ששלושתנו נעשה זאת, זאת בניגוד למה שהתכוון אבי ככל הנראה.
ביום הדין הגענו לבית חולים. בכניסה חילקו לנו חלוקים שהתבררו כחסרי משמעות עקב חור ענקי שנפער בהם באזור המפשעה. היה זה מראה מצחיק אם כי חששנו לקראת הבאות.
לפתע הגיח רופא ובהחלטת בזק שלח את אחי לניתוח בהרדמה מלאה. אנחנו, כיאה לבוגרים, נעבור את הברית בהרדמה מקומית (בכל זאת עדיף על פני אברהם אבינו).
הרופא התחלף באחות ממורמרת עם מזרק ענקי בידה. בתנועה החלטית היא פישקה את רגליי ותקעה את המזרק ביניהן לתוך האגן תוך שחרור תכולתו. הרגשתי כאב עז ופתאומי, אך לא הספקתי למחות. לא הרגשתי שקורה משהו, עד שלפתע כל אזור המפשעה התחיל "להיעלם". כמו תמיד במצבים כאלה, השלפוחית פתאום התעוררה ודרשה להתרוקן ללא דיחוי. ברגליים רועדות זחלתי לעבר תא שירותים קטן. השתחלתי לתוכו בקושי ושחררתי... אלפי אלפים של זרמים קטנים התפרצו לכל הכיוונים, אף לא טיפה אחת נחתה בתוך האסלה. כל זה נמשך שניות ארוכות ללא כל שליטה מצדי עד שהזרם דעך מעצמו ופסק. אדום מהמבוכה יצאתי במהירות מהתא וחזרתי למיטתי, מקווה שאף אחד לא ישים לב להרס והחורבן שנותרו אחריי.
סניטרים חסונים גררו את מיטתי לחדר הניתוח, ושם פגש אותי הרופא. הניתוח היה מהיר וקצר, אפילו הופתעתי לטובה. כל מה שהרגשתי היו משיכות קטנות. הוחזרתי על ידי אותם שני סניטרים להתאוששות. בחנתי את החייל הפצוע אבל כל מה שראיתי היו תחבושות. המון תחבושות.
בדרכנו הביתה צחקנו שלושתנו ושמחנו שכל זה כבר מאחורינו. כאשר נכנסה המונית לרחוב שלנו פתאום ההרדמה כאילו לפי פקודה התחילה להתפוגג. הכאבים העזים לא הותירו ברירה ובדרכנו למעלה הג'ינסים נשארו על המדרגות. התחתונים עפו בכניסה לבית... חצאיות, איפה החצאיות - חיפשנו בארון של אמא שלי. הבית נכנס למשטר צבאי. הוא חולק על ידי קו הפסקת אש בינינו הפצועים לבין אמא שלי. היה זה חבל עם מצעים עליהם. בלילה הראשון לא עצמתי עין. לקראת בוקר התחלתי לנמנם בישיבה ואז הפציעה ה"עמדת". התפרים נמתחו והאדימו הכאב היה כה בלתי נסבל עד שכל מה שעלה בדעתי לעשות הוא להעמיד שרפרף על כיסא ולדחוף את פלג גופי התחתון עמוק ככל הניתן לתוך המקפיא. בלילה השני הייתי גמור לחלוטין. התבוננתי בקנאה באבי הישן על הצד ובאחי הישן על הגב תוך עיטוף החייל הפצוע במגבת רכה. אני, כמי שישן על הבטן, לא יכולתי לישון.
לפתע עלה במוחי רעיון מבריק. הייתה לנו מיטת נוער בסלון, שהיה אפשר לפתוח לשתי מיטות נפרדות. אילו רק יהיה מרווח קטן אוכל לשלב בין הרצון העז לישון עם דרישותיו הנוקשות של איברי להישאר באוויר. נשכבתי, השארתי אותו בין לבין. בריזת רמתיים טלטלה אותו קלות ותוך שניות שקעתי בחלום עמוק.
אח שלי, יש לו קטע כזה, ללכת לשתות בלילה. דרכו עוברת בסלון. כשעבר בסלון ראה שהמיטות שעליהן ישנתי נפתחו קלות. "מסכן", חשב עליי ובלי לחשוב פעמיים - הצמיד את המיטות בבעיטה חזקה אחת אל השנייה.
דם. אמבולנס. דמעות של אמא. אלונקה. ריח של יוד. תפרים חדשים. כל זה היה שם והתפוגג לתוך זיכרון עמום מכאב. כי אם כבר לחתום על ברית עם אלוהים, אז באופן שייזכר לכל החיים.
עוד ב-mako בריאות:
>> 7 דברים שקורים לכם בגוף כשאתם שותים קפה
>> 1 מכל 4 סובלים מהמחלה - ורבים לא מודעים לכך
אלכס רויטמן, היום מורה לתנ"ך
בשנת תשמ"ט בחודש אדר למניינינו ביום ד'. שזה בשנת 1989 באביב, על פי החשבון הגרגוריאני, באתי גם אני בבריתו של אברהם. בן 9 שנים הייתי. תודו, זה וואחד ניסיון. לקחו אותנו לקליניקה מפוארת ועמוסת ספרים בבני ברק, שהמפלגה הקומוניסטית בקלות הייתה מזהה אותה עם מפקדה סודית של זקני ציון. מפוחדים ומלאי ציפייה ישבו בחדר ההמתנה גברים רבים. כמעט כולנו התהדרנו במיטב מחלצותינו, שכללו עניבה ומכנסי ג'ינס הכי אופנתיים שהיו לנו. ג'ינסים משופשפים ומכובסים שהצליחו להבריח לרוסיה מהמערב הקפיטליסטי הנצלן. חבל שלא קיבלנו הוראות מפורטות יותר. ייסורים רבים היו נחסכים משבי ציון החדשים.
זקנים חכמים ומסבירי פנים רכנו מעלינו ועזרו לנו להפוך ליהודים שלמים. התרגשתי ושמחתי ובאמת הרגשתי שהפכתי לבן ברית. במיוחד שמחתי על הוואפלות בטעם לימון והקוקה-קולה האמיתית שקיבלנו, בימים שבהם יכולנו להרשות לעצמנו רק תרכיז.
קורה שלפעמים אני עוד מתעורר ונדמה לי שגברים מזוקנים לוחשים מעליי. לפעמים זה נשמע כמו לעג, לפעמים כמו התייעצות רפואית לפני שמבשרים שהמצב ממש חמור. כאילו משתתפים בצערי.
בחדר ההתאוששות לכל נימול הוצמד אברך עד שישכך הכאב. אבל אני המשכתי להכות באברך המערסל שלי אחרי שהכאב שכך. כי עיניי לא הפכו למימיות וכחולות. כי רציתי להישאר תחת המאכלת. כי ידעתי שאין לי מקום בין הספרים המוזהבים. כי אבא שלי. כי נפלו ממני קשקשים מביכים על המכנסיים השחורים שלו. כי ידעתי שגם כך איש לא יבוא בברית עם המילים שלי. כי לעולם כבר לא ארגיש שלם יותר מאשר בידיו. נדמה שהוא מבין אותי כי מעליו ריחפו מלאכים וזימרו "מזלטופ, מזלטופ, מזלטופ, מזלטופ".
בשבוע שלאחריו נמלא הבית מבקרים רבים וסקרנים. חברים של ההורים מאולפן ואפילו המחנכת מבית הספר הגיעה. חבל שלא היה הרבה מה להראות.
אחרי שבועיים ערכו לכבוד הנימולים הטריים סעודה חגיגית בבית חב"ד. הרב הראשי של העיר החזיק אותי והרים אותי מהמותניים. הכיפה שלי כל הזמן החליקה וכל האקרובטיקה הייתה די כואבת.
כששבתי לבית הספר לא יכולתי להתאפק ונמלאתי בזעם קדוש. בשבועות הקרובים, ממש ירדתי לנשמתם של שני העולים האחרים שחששו ללכת בדרכו של אברהם. אם הייתי יכול הייתי מגלגל אותם בתוך עורלה ושולח אותם אל הרי אורל. הרגשתי גאווה יהודית, שאם היה אפשר, הייתי מדביק אותה כמו מדליה על המצח ומכה בסנוורים את העם הנבחר.
אבל עד היום כשמזדמנת לידי וואפלה בטעם לימון, אני מרגיש פרימה של תפר גס באזור החזה. כאילו נשכחו מספריים בזמן הניתוח והם ממשיכים להתהפך ולקטום, לגזור ולחתוך כל אפשרות.
* הבריגדה התרבותית מציגה: ערב סיפורי מילה מאוחרת. יום ג' 18.12, 22:00, לבונטין 7, תל אביב.