אתמול (שלישי), דווח על מותה המצער של קארין באומן, בתה של יהודית באומן, שנלחמה במשך תקופה ארוכה במחלת האנורקסיה. העובדה שמדובר בדמות מוכרת, השפיעה על בני ובנות נוער שמתמודדים עם הפרעות אכילה.
לירון אופק, מנהלת היחידה לתזונה בקופ"ח כללית מחוז דרום המתמחה בהפרעות אכילה, מציינת כי מתוך כלל הסובלים מהפרעות אכילה, 50% מחלימים לחלוטין, 40% חלקית ואצל 20% מחולי האנורקסיה, המצב הופך לקריטי ויש סכנה לחייהם. כדי לסבר את האוזן, היא מציינת כי במרפאות שבהן היו 4-3 ממתינים לטיפול לפני הקורונה, היום ממתינים כ-150.
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין, פסיכולוגית קלינית, יו"ר העמותה הישראלית למניעה טיפול ומחקר בהפרעות אכילה; אומרת שסיפור המוות של קארין מעורר רגשות רבים בקרב המטופלות שלה. "רוב המטופלות שפגשתי עד עכשיו, אמרו 'לי לא יקרה מה שקרה לה', הן בעצם הרחיקו המקרה הזה מעצמן. מדובר בנערות שנתקלות בחייהן באנורקטיות שמתות, אבל אין ספק שהעובדה שמדובר באישיות מוכרת השפיעה יותר. עבור אלה שמצויות במצב קיצוני, לעיתים רבות קארין ז"ל מהווה מודל מסוים, כזה שירצו להזדהות אתו. למרבה הצער, יש מטופלות שהפנטזיה שלהן היא להיות רזות ומחוברות לעירוי, ובד"כ מדובר בנערות עם נטיות אובדניות".
מגפה של הפרעות אכילה
אופק מחזקת את הדברים. "זה משפיע על התודעה הקולקטיבית של החולים אבל גם על בני נוער. היחס למקרה של קארין באומן משתנה בין מטופלת למטופלת. יש כאלה שזה יהווה עבורן מומנטום לשינוי, והן יגידו למשל 'אני לא רוצה להגיע למקומות טרגיים כאלה', אבל כשהתחלואה עמוקה ומפושטת זה יכול בהחלט לעודד 'תחרות' ולעודד מחשבות ורצון להידמות לה.
לדבריה, מדובר במגפה אמתית. "זו ללא ספק מגיפה של הפרעות אכילה. ישנם 9 מרכזים בכל הארץ, וזה ממש לא מספיק. לצערי, אין מרכזים לטיפול ארוך וממושך. אגב, סיפור כמו של קארין ז"ל מטלטל גם אותנו המטפלים אבל אסור לנו להיבהל מזה. אנחנו נעים בין שני צירים – מצד אחד עובדים עם פצצות מתקתקות - חולי אנורקסיה שמדברים על חיקוי, ומצד שני הורים שלא מצליחים לתפקד מרוב חרדה".
מה אומרים לחולים אחרי מקרה כזה?
"ההנחיה היא קודם כל לנרמל מחשבות ורגשות. אלה שמעזים לחשוב שהם רוצים להיות כמו קארין, הרבה פעמים נכנסים למלכוד עצמי. הם אומרים לעצמם שהם רוצים את זה, ויחד עם זאת שואלים את עצמם איך הם מעזים לחשוב כך. המטרה שלנו היא קודם כל לגרום להם לדבר על זה, להביט לרגשות האלה בעיניים. צריך להבין שחולים מתמודדים עם הקולות המנוגדים האלה בתוכם והם מבינים שזה לא מקום טוב להיות בו. בשלב הבא, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מחזקים את הקולות הבריאים ולהעצים אותם. אנחנו פועלים למשל בשיטת 'הדלת המסתובבת' – מדברים על החיים שיכלו להיות לקארין ז"ל ומדמיינים אותם. אנחנו מנסים להפגיש כל אחד מהחולים עם נקודה כואבת שלו ולעזור לו לא להיות שם. עבור חולי וחולות אנורקסיה הצוות המטפל הוא כמו מגדל פיקוח, שומר עליו שלא יתרסק".
"אסור להעיר על המשקל"
אופק מסבירה שכיום יש בעיה משמעותית בהתייחסות הציבורית לעניין המשקל. "ברגע שנערה מעלה תמונה שלה לרשת ורואים שהיא ירדה או עלתה במשקל – היא מיד זוכה לתגובות. יש נערות שממש נכנסות מזה לטראומה. אסור לנו להעיר לאף אחד ולאף אחת על המשקל. הלחצים סביב המראה החיצוני הם בלתי נסבלים כיום".
לדבריה, גם הורים יכולים לעשות כמה דברים חשובים כדי למנוע הפרעות אכילה וגם כדי לזהות אותן בשלב מוקדם. "ככל שנזהה את הפרעות האכילה בשלב מוקדם, כך נוכל לטפל טוב יותר. אם הורה חושד שילדיו מתחילים לפתח הפרעת אכילה, הוא צריך לפנות מיד לרופא ילדים או לדיאטניות ילדים, שיוכלו להציע עזרה ראשונה. מעבר לכך, הורים נדרשים להתאפק. אם הבת שלנו עלתה מעט במשקל, לא צריך להעיר לה. לפעמים זה בכלל לא מפריע לה ועצם ההערה מעוררת משהו שלא קיים. אפשר לדבר על בריאות כוללת, על תזונה נכונה. לפעמים ילדות מסתגרות בחדר מול המראה שעות כל גבי שעות, וההורים לא מודעים לזה – צריך לפקוח עיניים".
כמו כן, היא מציעה לדבר עם בני הנוער על הסיפור של באומן ז"ל באופן פתוח. "לא צריך לחשוש משיח. חשוב לשמוע מה זה עושה לנערים ולנערות. להסביר שכהורים אנחנו שמחים שהילד שלנו מתעניין ומדבר על זה. מעבר לכך, חשוב לעודד לחשיבה עצמאית ולא 'מרצה'. ילדה או ילדה צריכים לדעת ללכת נגד הזרם, ולפתח הסתכלות ביקורתית כלפי נורמות חברתיות אם הן לא ערכיות. חשוב לחזק את הערך העצמי, וגם להשגיח על התכנים שאליהם נחשפים הילדים ובני הנוער ברשת".