לא תמיד אנחנו שמים לב ועם השנים כנראה שגם השתכללנו לעצור את הלשון מלהשתרבב ככה סתם החוצה, אבל לא פעם בעוד אנחנו מתרכזים בפעילות ספציפית או מנסים לבצע איזו תנועה מדויקת עם היד, אנחנו גם מוציאים את הלשון. מה בדיוק הקשר בין תנועות הידיים לפה שלנו?

המשמעות החברתית של הוצאת לשון בכוונה עשויה להשתנות בהתאם לתרבות ולמצב. בטיבט, הוצאת לשון היא סימן של כבוד או ברכה. בתרבויות עתיקות אחרות היא מסמלת אכזריות והתרסה וביום יום היא משמשת אותנו להביע מגוון של תחושות כמו סלידה, מבוכה או זלזול. יש גם כאלו שעשו מזה קריירה, ע"ע מיילי סיירוס שהסבירה שהיא התחילה עם האקט כדי להתמודד עם חוסר הביטחון שלה. אבל מה המשמעות של הפעולה הלא תמיד נימוסית הזאת כשהיא מתרחשת במצבים אחרים ולא בכוונה?  

 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Lili Sherazki (@lili.sherazki)

 

אחד בפה, אחד ביד

תנועות הלשון והיד שלנו קשורות זו בזו ברמה לא מודעת, והאינטראקציה המוזרה ביניהן מתרחשת למרות שהשתיים נשלטות על ידי עצבים שונים לחלוטין. אדם שסובל מפגיעה בחוט השדרה וידיים משותקות לא מאבד את יכולת הדיבור. אחד ההסברים הבסיסיים להוצאת הלשון במקביל לתנועות הידיים נקרא הצפה מוטורית. כלומר, להשחיל מחט או לבצע מיומנויות מוטוריות עדינות אחרות, זו פעולה שדורשת מאמץ קוגניטיבי והוא מציף את מעגלי המוח שפוגעים במעגלים סמוכים, ומפעילים גם אותם.

על פי מחקר משנת 2015 של ד"ר ג'יליאן פורסטר, מדענית מוח, ההצפה המוטורית יכולה להתרחש במהלך פעילויות מורכבות הכרוכות בשימוש בידיים שלנו, מה שגורם לחלק מאיתנו להוציא את הלשון. פורסטר והצוות שלה עקבו אחרי קבוצה של ילדים בני ארבע שביצעו משימות מוטוריות עדינות. בכולן, הילדים הוציאו את הלשון בעיקר ברגעים שדרשו ריכוז גבוה. החוקרים מציינים שהוצאת לשון החוצה היא לא רק עניין של ילדים, וגם מבוגרים מבצעים תנועות פה לא מודעות בזמן ביצוע משימות ידניות. הממצא המעניין היה שהלשון ברוב המקרים הייתה מוטית לכיוון ימין, מה שמעיד על כך שהיא נשלטת על ידי ההמיספרה השמאלית של המוח, הצד האחראי על עיבוד השפה.

אלברט איינשטיין (צילום: history-lists.com)
צילום: history-lists.com

איך כישורים מוטוריים קשורים ליכולת שלנו לדבר?

אבל, מסתבר שהקשר יד-פה הוא מעט יותר מורכב. על פי דאגלס פילדס, פרופסור למדעי המוח, כשמסתכלים על החיווט העצבי של המוח, אפשר לראות שהאזורים ששולטים בלשון לא כל כך סמוכים לאזור השולט באצבעות. הקשר בין הלשון והידיים חייב להיות אם כן במקום אחר במוח, ככל הנראה באזור שבו מעגלים עצביים מורכבים מבצעים פונקציות מתוחכמות יותר, כמו למשל יכולת הדיבור שלנו.

הקשר האוטומטי בין היד לפה הוא כל כך מולד, שבדרך כלל אנחנו לא מודעים אליו, אבל אנחנו עושים זאת כל הזמן. פילדס טוען שהתיאום בין הלשון והיד מושרש עמוק במעגלים העצבים הלא מודעים במוח, ומקורו ככל הנראה בתנועות האכילה של אבותינו הקדמונים מהיד לפה לצד תהליך פיתוח השפה. אפשר להניח שזה התחיל במחוות ידיים, והן השתלבו בהדרגה עם צלילים ואמירות מתאימות. 

לשון בחוץ (צילום: boredpanda.com)
לשון בחוץ | צילום: boredpanda.com

על פי פילדס, ישנה חפיפה חלקית ברשתות העצבים שלנו בין שפה לכישורים מוטוריים ומיומנות גבוהה במוטוריקה עדינה מנבאת יכולת לשונית טובה. ואכן, מספר מחקרים העלו כי אזורים במוח ששולטים בפונקציות שפה מסוימות כמו עיבוד המשמעות של מילים, מעורבים גם בשליטה במוטוריקה עדינה. מחקר שפורסם ב-2019 חשף מתאם בין יכולת תחבירית טובה לבין מיומנות מוטורית ויש גם עדויות לכך שמיומנויות מוטוריות מוקדמות עשויות להשפיע על התפתחות השפה ועיכובים התפתחותיים במוטוריקה יכולים לחזות בעיות שפה מאוחרות יותר.