כבר כמה ימים אני מקבלת מקשישים, רופאים, עובדות סוציאליות ומארגוני נכים הודעות כואבות ומזועזעות מההחלטה לקצץ בקצבאות הקשישים. במה מדובר?

משרד האוצר החליט להכניס לחוק ההסדרים סעיף המבקש לקצץ בגמלת הסיעוד שמעניק ביטוח לאומי לקשישים הסובלים ממוגבלות בעקבות מחלה או נכות. הקיצוץ מיועד לשתי הרמות הנמוכות של הגמלה - 1 ו-2, כלומר לקשישים שרמת המוגבלות שלהם יחסית קטנה.

במסגרת גמלת הסיעוד, הקשיש זכאי לקבל רק נתח קטן מגמלת הסיעוד בכסף ישיר לחשבונו. חברות הסיעוד הובילו לובי שגרם לכך שרוב הגמלה תועבר אליהם, והם יספקו לקשיש מטפלת למספר השעות שלה הוא זכאי. בפועל, הסידור הזה הוא אסון מתמשך: חברות הסיעוד גוזרות את חלקן בתהליך ההעברה הכספית, ולמטפלות נותר שכר מעליב של 30 ₪ לשעה. מעטות הנשים שמסכימות לעבוד בשביל הגרושים האלה, ולכן המחסור במטפלות גדול. אלו שכן עובדות לעתים תכופות נוקטות בשיטת מצליח: הן עובדות רק חלק מהשעות שנקצבו להן ומחתימות את הקשיש כאילו עבדו את מלוא השעות.

בגמלאות הסיעוד 1 ו-2 כמות שעות העבודה של המטפלות קטנה יחסית: 10-5 שעות בשבוע. מאחר שמדובר בקשישים עם מוגבלות קטנה, הם לא זקוקים לכל השעות ביום אחד, אלא מבקשים לפרוס אותן לאורך השבוע, משהו כמו שעתיים-שלוש ביום. אלא ששום מטפלת לא תטריח את עצמה בנסיעה ממושכת עבור 90-60 ₪. התוצאה: או שמקבלי גמלאות הסיעוד ברמות האלה לא ישיגו בכלל מטפלת או שהיא תגיע ליום או יומיים בשבוע, תשהה במשך זמן קצר בלבד, ותחתים את הקשיש כאילו עבדה את מלוא השעות. שני הצדדים יוצאים מופסדים: הקשישים לא מקבלים את מלוא הסיוע המגיע להם, המטפלות מרוויחות שכר עלוב וגם מוצאות את עצמן נאלצות לרמות את המדינה ואת הקשיש כדי להרוויח את השכר הדל.

_OBJ

מה עדיף היה לעשות? ובכן, ניתן היה למשל להעביר את מלוא הכסף ישירות לקשיש ולאפשר לו ולבני משפחתו למצוא מטפלת. הסידור שנעשה דרך חברות הסיעוד לא רלוונטי למאה העשרים ואחת שבה כבר לא צריך מתווכים כדי להשיג מטפלות - הן מפרסמות את עצמן באתרי אינטרנט ייעודיים, בקבוצות פייסבוק וברשתות חברתיות נוספות. כך תוכל המטפלת להרוויח שכר טוב יותר (70-60 ₪ לשעה) והמוטיבציה שלה להונות ולחפף - תפחת. אני רואה כבר היום את ההבדל בין איכות הטיפול שמקבלים לקוחותיי ששכרו מטפלת באופן פרטי, לעומת אלה שנעזרים במטפלות המגיעות דרך חברות הסיעוד.

אבל לא הסידור הנוכחי, שאף אחד לא מרוצה ממנו, הוא שגרם למשרד האוצר להניף את החרב על קצבאות הסיעוד. לפני כמה חודשים פורסם דוח של ועדה בין משרדית (של משרדי הבריאות והרווחה), לפיו עדיף היה להעביר את הכספים לקופות-החולים והרשויות המקומיות כדי שאלה יבצעו פעולות למניעת ההידרדרות הקשישים. הדוח מסביר היטב למה עדיף לרכז את מאמצי הטיפול בגורמים האלה במקום לתת פרוטות לכל קשיש בנפרד. ראה האוצר כי טוב וקודם כל הניף את הגרזן: קודם נקצץ, אחר כך נעביר לקופות החולים את הכסף שנחסך (אבל לא לרשויות המקומיות) ובסוף נבדוק אם זה עבד. האם הקופות ערוכות לזה? לא ברור. אפילו לא ברור מה היערכות כזו כוללת ואילו שירותים הן מתכוונות לספק בעזרת הכספים שיועברו אליהן. למה לא להעביר את הכסף גם לרשויות המקומיות שמכירות את האוכלוסייה המקומית ויכולות לנהל היטב את צרכיהן? גם לא ברור.

אבל הנה מה שכן ברור: המדינה מוטרדת מכמות הקשישים נתמכי הקצבאות שהולכת וגדלה ואיתה גדלות ההוצאות על איכות חייהם. היא מחפשת איך לייעל את הטיפול בהם כדי לחסוך בהוצאות. התייעלות היא דבר טוב, אבל רק כשהיא מתוכננת היטב ומבוצעת תוך סנכרון כל הגופים המעורבים – ואלה בדיוק שני הדברים שבהם אנחנו הכי גרועים.

לחמ"ל בר גפן