"סקס והעיר הגדולה" חזרה לאחרונה לסדרת המשך בשם "פשוט ככה". הסדרה שבמהלך 6 עונותיה הצליחה לקדם את השיח על המיניות הנשית על המסך ומחוץ לו חזרה הפעם בלי הצלע הרביעית "סמנתה" אבל גם בלי עיסוק ב"גיל המעבר" ובאתגרים החדשים שהגיל הזה מציב לגיבורות הסדרה.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
הגעתי לגיל
לפני מספר שנים הגעתי לגיל בו ההורמונים האחראים על הפוריות יורדים, הווסת מפסיקה, ומופיעים מגוון של תסמינים. שמעתי מחברותי על גלי החום הנוראיים, על היובש בנרתיק שמציק, קראתי על נשים שחוות דיכאון ועוד ועוד, קראתי על הסבל הנוראי של הגיל ובפנים הרגשתי משהו שונה לחלוטין. הרגשתי פרץ של חופש, יצירתיות, שמחה רצון לטרוף את העולם ולעשות את כל מה שלא הספקתי כשילדי היו קטנים ובבית ודרשו המון תשומת לב. הרגשתי שעכשיו הגיע הזמן שלי לגלות בנחת מי אני ומה רצונותיי. העיסוק שלי במגדר הוביל אותי לחפש ולחקור את שורשיה התרבותיים והסוציולוגיים של "תסמונת גיל המעבר" או בלועזית "מנופאוזה" - הפסקה, עצירה.
לאן בדיוק אנחנו עוברות והאם זה באמת כואב?
בנייר עמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה העוסק בגישה ובטיפול באישה בגיל המעבר, שפורסם ב 2008, מצאתי הגדרה מעניינת לתסמונת "גיל המעבר". בהגדרה קשרו הרופאים בין התקופה בה ישנו שינוי הורמונלי אצל הנשים ובין סבל: "לנשים הסובלות מתסמונת חסר אנדרוגנים (שמתבטאת בירידה בליבידו, ירידה בהרגשת "אנרגיה", עייפות לא מוסברת וירידה בהרגשה הכללית) General well being למרות טיפול באסטרוגן ובפרוגסטרון, ניתן לשקול תוספת תכשירי טיפול אנדרוגנים כגון טסטוסטרון".
התפיסה הרפואית המתייחסת למנופאוזה כמחלה הגורמת סבל, התפתחה כבר בשנות השישים של המאה הקודמת. בשנים אלו הומצאו ההורמונים הסינתטיים, דבר שהביא לשינוי בהשקפה הרפואית. השיח הרפואי החל להגדיר את סיום המחזור (ובעיקר את התופעות הנלוות אליו) כ"מחלת חסר הורמונלי", ולתופעה זו יועד טיפול תרופתי בדמות הורמונים חליפיים או תחליפי הורמונים. דמות מפתח בהבניית סיום המחזור כמחלת חסר הורמונלי היה הגינקולוג האמריקאי רוברט וילסון שהתייחס לרמות האסטרוגן כאל "אינדקס הנשיות" של האישה, שהמניפולציות שעושים בו הרופאים נועדו למנוע את אובדן הנשיות.
לאורך כל ההיסטוריה המערבית תואר גיל המעבר במונחים שליליים, כמו מחלה וריקבון של הנשיות המחייבים תרופה. גישה זו הובילה לפיתוח טיפולים שנויים במחלוקת בהורמונים חלופיים. אף שהנשים עצמן היו שותפות למחקר ולהגדרת המכלול התסמינים המאפיינים את המנופאוזה, יש הטוענים שסיבות פוליטיות וחברתיות הם אלו שכרכו את התסמינים עם סבל, ולא הנשים עצמן. לכן, לפי הביקורת הזו, הטיפולים שפותחו לטיפול בתסמינים אינם מעצימים נשים אלא ההיפך מעמידים דרישה של נשיות ההופכת את אלו שלא עומדות בה ל"לא נשיות".
סופרת "סקס והעיר הגדולה": "הסדרה לא מאוד פמיניסטית"
מהו מקור המושג "גיל הבלות"?
בישראל, כמו בכל העולם המערבי, השיח הרפואי הוא דומיננטי והוא מופיע בטקסטים שונים, וכן בטקסטים המיועדים לספק מידע לנשים ולחנך מטופלים. באתר הרופאים הפופולרי (doctors.co.il ) נכתב: "מנופאוזה היא תקופה בחיי האישה שבה השחלות מפסיקות לתפקד באופן תקין... היכולת להרות נעלמת בהדרגה... והגוף מפסיק את ייצור ההורמונים הנשיים החשובים אסטרוגן ופרוגסטרון... הסיבה לסימפטומים הרבים הנגרמים בגיל הבלות הינה הירידה ברמת ההורמון הנשי העיקרי, האסטרוגן."
השימוש במונח "בלות" שמשמעו היא "דבר שנשחת, פגום ומרופט מרוב שימוש" וכן "נובל, שנתיישן מרוב ימים" (מילון אבן שושן), מנכיח בעוצמה את התפיסה הרפואית הישראלית לגבי הגיל של חידלון הווסת. הוא מבנה אותו כפתולוגי על ידי שימוש בדימויים של מערכת כושלת הנתונה בתהליך דעיכה.
בכנס שערכה שדולת הנשים בישראל בשנת 1991 בנושא "בריאות נשים בישראל", טען פרופ' צבי פלחי כי נשים בגיל המעבר סובלות מגלי חום. חלק מהנשים עוברות מהלך דפרסיבי, אך אינן מוכנות לקבל טיפול הורמונלי. התמריץ הנרחב שניתן לשימוש באסטרוגן כדי לשחזר נשיות ולהתגבר על "תסמונת חסר ההורמונים", מעיד על חוסר רצון לראות את הפסקת הווסת כחלק נורמלי ממעגל החיים של יותר ממחצית האוכלוסייה. יש טענה לפיה גישה זו היא תוצר נוסף של המודל הרפואי הגברי המכאני, המתייחס לגוף הנשי כאל אובייקט הדורש טיפול, שליטה והשגחה ואל הנשיות כמשהו שמגיע באריזה ונתון למניפולציות. תסמינים שונים כמו דיכאון, נדודי שינה, חרדה ואיבוד תיאבון מיוחסים לגיל המעבר.
זה הזמן לעשות Relocation למזרח
בספר "בין תרבות לתפיסה מגדרית: מטפורות זכריות בעולמן של מספרות סיפורים יהודיות מאפגניסטן" - מתארת הכותבת את מספרת הסיפורים: ..רק אחרי שאישה מתייבשת, שאין לה עוד דם ברחם, אומרים שהיא יכולה לספר סיפורים, יש לה כבר חכמה של אישה בעלת ניסיון שיכולה לתת 'סימנים' לנשים אחרות במשפחה או בעיר שלה.. רק כשנגמרת בגוף שלה הפוריות, כל הכוח שהיה לה בגוף עובר לראש שלה ורק אז היא יכולה לתת את הסימנים.
הפסיכולוגית איילת וידר-כהן כתבה לאחרונה על התרבות היפנית בה מצוין גיל 60 במסיבה גדולה וחגיגית המסמלת לידה מחדש. כלת השמחה יושבת על כרית גדולה בצבע אדום כיוון שהצבע האדום מסמל ביפן חיים וילדות. ההתייחסות ליום ההולדת 60 היא כאל אמצע החיים וכאל זכיה בילדות שניה, בהתחדשות, בשחרור מסוים ממחויבויות, מוסכמות וציפיות, מהיכולת להתבונן ולהנות מתבונת הגיל, מהחוכמה שמעמיקה ומשתבחת, מניסיון החיים המצטבר ומהאפשרות לחוות את שרשרת הדורות שאת חלק ממנה. רוב הקישוטים במסיבה היפנית עשויים מבמבוק ואורן, כאשר הבמבוק מסמל גמישות וחוזק הנדרשים כדי לחוות באופן מיטבי את מחצית החיים השנייה והאורן מסמל חיי נצח ומזכיר לחוגגים את הרובד הרוחני של הקיום האנושי.
תהליכי הדה-פתולוגיזציה שאפיינו את השיח הפמיניסטי המערבי ביחס לסיום הווסת, מתעוררים בשנים האחרונות בישראל. השיח הפמיניסטי מופיע, בין השאר, בתנועה 'נשים לגופן', עמותה הפועלת כהגדרתה למען נשים, איכות חייהן ובריאותן על ידי העלאת מודעות לזכויות בריאות ומתוך אמונה בנשים כמקור סמכות ביחס לגופן. בספר נשים לגופן שפרסמה העמותה מופיע הביטוי "אמצע החיים" להגדרת תקופת האל-ווסת. הביטוי מצביע על המשכיות התהליך שהוא חלק טבעי מרצף חיינו. וכך מתוארת בספר תקופת תום הווסת: "המנופאוזה (Menopause) מהווה נושא מרכזי בחיי החברה האנושית בתקופתנו. מספר הנשים בגילאים אלה גדל והולך. תקופה זו מהווה שיא בתפקוד, בניסיון, ובקריירה של האישה המודרנית; אך זו גם תקופה שבה מתחוללים שינויים משפחתיים וחברתיים משמעותיים, כמו גם שינויים בדימוי גוף".
את מה מטאטאים מחוץ למסך?
אני בטוחה שנשים רבות כמוני פעילות, כותבות ויוצרות חשות שהן רק באמצע החיים. נכון, יש לנו קמטים רבים בפנים בשל מיליוני הפעמים בהן צחקנו, בכינו, התעצבנו, חשבנו, התאכזבנו. וכן העור של כפות הידיים שלנו לא מתוח וצעיר, כי ידינו רחצו ושטפו וניקו ויצרו וליטפו וחיבקו ואהבו.
למדנו כל כך הרבה ונתנו כל כך הרבה ואנו גאות במה שעשינו ובמה שעוד נעשה. להעלים את סימני הזמן מהמסך יוצר אשליה של חוסר גיל, אבל גם מטאטא אל מאחורי המסך את כל מה שאסור לדבר עליו.
הלוואי שסקס והעיר הגדולה יכלה היתה לחזור עם מסרים של אהבה וקבלה של מי שאנחנו באמת - לא סובלות וגם לא מוחקות את מי שאנחנו.