מחלת הקורונה הביאה עימה סוג חדש של טיפול בחולים, טיפול מרחוק. החשש מפני הידבקות יצר מצב בו חולים אושפזו במחלקות אליהם לא הורשו להיכנס בני משפחה וגם הצוות הרפואי ביקר בהם "בלבוש חלל" שמסתיר את כל הגוף והפנים. החולה לא יכול להבחין מי מטפל בו, מה שמו, או איך הוא נראה. בחלק ממחלקות הקורונה החולים שחשו טוב יותר טיפלו באלו שפחות וההנחיות לטיפול ניתנו לחולים דרך מערכות שמע.
אחרי שנתיים של קורונה, כשהבדידות הופעת להיות נפוצה יותר, קשה יותר חייבים לדבר על המבט והמגע הנדרשים כל כך ברפואה מודרנית. הריחוק בין צוות רפואי ומטופלים לא התחיל עכשיו. הוא התחיל כבר לפי 150 שנה עם התחזקות המדע ועידן הנאורות והוא משקף תהליך חברתי עמוק יותר שמתייחס לחולה יותר כאובייקט ופחות כבן אדם.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
מתי הפכו הרופאים מבני משפחה לטכנאים של הגוף?
רפואה היא אחד המקצועות העתיקים ביותר בעולם. בעולם העתיק עסקו בו בעיקר נשים. הן הכירו את עולם הצמחים הכרות קרובה וידעו את סגולות המרפא של כל צמח. נשים שהיו רופאות פעמים רבות לא התחתנו דבר שאישר להן לנדוד ממקום למקום כי לא היו רכוש, לא היו שייכות לאף אחד. הייתה להן אינטואיציה חזקה ויכולת להתחבר לאנשים ונשים, לסבל שלהן ולמכאוב ולהציע מזור.
בימי הביניים התחילו להשתלט על התחום גברים. רופא הכפר היה זה שהוזעק בעת לידה, מחלה או מוות. רופא הכפר היה רופא משפחה, רופא פנימאי. הוא הכיר את הדורות השונים במשפחה, את ההיסטוריה המשפחתית, עיסוקם של כל בני המשפחה היה איתם באירועים משמחים ופחות. הוא ידע עליהם כמעט הכל והרפואה שהציע הייתה בדרך כלל מבוססת הכרות ותרבות ולא מבוססת עובדות מחקריות.
במאה ה-18 עם התבססות המדע הפך מקצוע הרפואה למקצוע המבוסס על תגליות מדעיות. המושג שבו אנו משתמשים היום הוא רפואה מבוססת מחקר או מבוססת עובדות מדעיות. בספרו "הולדת הקליניקה" בוחן מישל פוקו את מקצוע הרפואה. הוא מנתח את התהליך שעברה הרפואה לא רק מהצד הטכנולוגי, אלא בעיקר מהצד החברתי. איך השפיע המעבר של הרופאים מבעלי מקצוע הנודדים מבית אל בית ומחולה אל חולה, לבעלי מקצוע המקבלים חולים בקליניקה המקצועית, הנקייה, המנוכרת, המאובזרת במכשירים שונים. פוקו טוען, בין השאר, כי "הרופא המקצועי" זה שנולד במאה ה-18 כבר לא היה אותו טיפוס חביב הנוגע, ממשש, מסתכל, שואל, מתעניין במטופליו. הרופא בן המאה ה-18 הפך לאיש מקצוע שלא ראה את המטופלים שלו כבני אדם אלא יותר כ"בעיות" שצריך לפתור.
פוקו מתייחס גם אל המבט. המבט המסתכל או הצופה במטופל. גם המבט השתנה מאוד, הוא טוען. פוקו מבחין בשני מרכיבי צפייה שמטרתם פיקוח ושליטה בגוף ללא צורך בשימוש בכוח פיזי. המרכיב הראשון, "התבוננות מדרגית" (hierarchical observation), שהיא תצפית על הגוף ממקום היררכי. המרכיב השני, "שיפוט מנרמל" (normalizing judgment), שהוא האפשרות לייצר נורמות (סטנדרטים) שמטרתן שליטה במי שסוטה מהנורמות. השליטה הוא כותב, אינה מושגת בענישה, כפי שהיה בעבר, אלא דרך תהליכי שיקום ותיקון, למשל: בדיקות רפואיות. הבדיקות הרפואיות מאפשרות קבלת ידע רב על הנבדק. על ידי הבדיקה הרופא יוצר שליטה בנבדק הן דרך "חשיפת האמת" על מצבו בשיטות של ריאיון (intake), "וידוי" בשפתו של פוקו והן דרך תצפית, מכשירנית או טכנולוגית, שאותה מכנה פוקו "התבוננות מדרגית". ידע הוא כוח בידי המחזיק בו, ולכן מאפשר שליטה של המחזיק בידע על מי שהממצאים הופקו ממנו.
כך נוצר המבט הקליני. המבט הממשמע. המגדיר את ה"נורמלי" וה"לא נורמלי". פוקו רואה ברפואה כוח ממשמע, אשר מנחה את החולים לגבי הדרך שבה עליהם להבין ולווסת את גופם.
במחצית השנייה של המאה העשרים החלו סוציולוגים שונים להתבונן באופן ביקורתי על תפקידה של הרפואה בחברה המערבית המודרנית. הביטוי "אובייקטיביזציה" ביטא את המגמה של הרפואה להתמקד בגוף בנפרד מהנפש. המגמה הזו באה לידי ביטוי בהפיכת הגוף ה"חולה" לפסיבי, הפיכתו לכלי קיבול שתכולתו נמדדת, מחולצת ממנו ומנוטרת כשהוא עטוף בבגדי בית חולים ורק מספר מזהה מבדיל אותו מהאחר.
אמילי מרטין, סוציולוגית וחוקרת בתחום הידע, טוענת כי על פי המודל הביו-רפואי, גוף האישה נתפס כמכונה יצרנית. הרופא צריך לפקח על מכונה זו ועל תהליכי עבודתה, ולכן תפקידו להשפיע על יעילות המכונה, על קצב עבודתה ועל צורתה.
מדוע גבהה הג'ירפה? מבט על אדם או מבט על בעיה
לפני כמה עשורים, בהיותי אם צעירה לילדים קטנים נחשפתי לספר ילדים (לכאורה), שפקח את עיני. לספר קוראים "מדוע גבהה הג'ירפה?" הספר מספר על ג'ירף שנולד נמוך קומה והתפתחותו לא תקינה. ההורים המודאגים רצים מרופא לרופא וכולם בוחנים אותו במכשירים שונים ונותנים כדורים ומציעים טיפולים. אבל שום דבר לא עוזר. או אז מגיע רופא מבוגר שאומר להם שעליהם לחבק את הג'ירף ולא להפסיק יום ולילה. ההורים מחבקים מתעוררים וישנים עד שיום אחד הם מגלים שהוא כל כך גדל שהוא כבר עבר אותם בגובהו.
למה נזכרתי בסיפור הזה? כי נדמה לי שהוא מדגים בצורה הטובה ביותר איך המבט הקליני עשוי לעיתים לפספס את המבט במטופל. המבט שרואה את האדם ולא את הבעיה.
זה נכון לגבי כל רופא וכל טיפול אבל כאשר מדובר בנשים בריאות המגיעות לרופא נשים למעקב היריון, לבחירה באמצעי מניעה, לטיפול בתסמינים רבים ושונים הנובעים מהשינויים ההורמונליים המטורפים שעובר גופן במהלך חייהן. כשהן באות עם סיפור על כאב בעת קיום יחסי מין הכוללים חדירה, או עם אי סדירות במחזור או קשיי פריון, או כאבים באגן הן תמיד זקוקות למבט האנושי שיראה אותן ולא את הבעיה שלהן.
התבוננות על אדם, רק דרך תוצאות הבדיקות שלו, תוצאות הדימות, התוצאות הסרולוגיות ועוד מפספס את כלי התקשורת העיקרי שהיה לרופא בימי הביניים והוא המבט באדם.
הטכנולוגיה מאוד חשובה. אך לא פחות היכולת להישאר בני אדם
פעמים מעטות אנו מוצאים עצמנו הולכים במשך עשרות שנים לאותו רופא. זה קורה בעיקר לאנשים שחולים במחלות כרוניות או לנשים. נשים הולכות במשך עשרות שנים לרופא נשים במהלך חייהן. מגיל ההתבגרות ועד זיקנה. במהלך השנים עשויה להיווצר מערכת יחסים קרובה, וודאי אינטימית. נשים עוברות לעיתים ביחד עם הרופאים שלהן את הרגעים הכי משמעותיים מרגשים, חשובים טראומטיים בחיים. זה נכון שיתקיים ביניהם גם מגע פיזי. מגע מותאם לסיטואציה: חיבוק, לחיצת יד, ליטוף. מגע הוא חלק חשוב מאוד בטיפול ובריפוי.
חשוב לא לזרוק את התינוק עם המים. אסור שכל רופא שרואה פעם ראשונה אישה יפרוץ את גבולותיה. אבל גם אסור למנוע את הדבר שהרפואה כה מתקשה היום לתת וזה המבט החומל, ההקשבה, האמונה והמגע המותאם. הטכנולוגיה מאוד חשובה. אך לא פחות חשובה ממנה היא היכולת להישאר בני אדם ולא להפוך למכונות.
*בכל מקום שכתוב רופא או רופאים הכוונה היא גם לרופאה או רופאות. (בכדי לא לסרבל בחרתי כך).
ד"ר טליה גולן, ד"ר למגדר. חוקרת, כותבת ומרצה בנושאים של מגדר וזכויות נשים בזירה הרפואית