לא מזמן קראתי ידיעה שדיברה על פיילוט שצפוי להתקיים בקרוב. במסגרתו, לאחר קביעת מוות של אדם שנפטר בביתו אשר היה תחת טיפול של שירותי הוספיס בית, לא יידרש יותר להגיע קצין משטרה למקום. לכאורה, מדובר בידיעה קטנה, אולם עבור משפחות של אלפי אנשים שבחרו לסיים את חייהם בביתם, מדובר באבן דרך נוספת ומשמעותית במיצוב חשיבותו של הטיפול הפליאטיבי בכלל ושירותי הוספיס הבית בפרט.
מהי מטרת הטיפול הפליאטיבי?
באופן כללי, טיפול פליאטיבי אמור להינתן מיום האבחנה במחלה מאיימת חיים, הפוגעת באיכות ובנוחות חיי המטופל, לאורך כל שלבי הטיפול הפעיל בה, וודאי כשהדגש הטיפולי עובר מהארכת חיים לדגש על שמירת הנוחות ומניעת סבל. הוספיס בית הוא שירות המוצע מטעם קופות החולים, והוא יכול להימשך חודשים או שבועות. הטיפול מותאם למצבו של החולה, לבחירותיו ולהעדפותיו. שירות ההוספיס בבית ניתן על ידי צוותים רפואיים רב מקצועיים – רופאים ורופאות, אחים ואחיות ועובדים סוציאליים. אלה מעניקים למטופל ולמשפחתו מענה כולל בפן הרפואי, הטיפולי, הסוציאלי והרגשי. הצוות מגיע לבית המטופל לביקורים קבועים; והוא זמין למטופל ולמשפחתו באופן טלפוני 24 שעות ביממה. מעבר למענה הרפואי, הוא גם מעניק סיוע בהתמודדות הרגשית, בסגירת מעגלים ובמיצוי זכויות מול הרשויות.
במהלך 20 השנה האחרונות חלו תמורות משמעותיות ביותר במיצובה של ישראל כאחת המדינות המובילות בעולם בטיפול פליאטיבי. יש לכך מספר סיבות:
נגישות ומימון: בעבר, הטיפול הפליאטיבי בישראל ניתן אך ורק לחולי סרטן ומבוגרים, ופעל במספר מוגבל מאוד של ישובים בארץ . לפני כ-15 שנה היו בארץ כ-60 מטופלי הוספיס בכל רגע נתון. מאז, ובזכות חוזר מנכ"ל משרד הבריאות משנת 2009, שהנחה את קופות החולים להעניק את השירות בבתי המטופלים בכל הארץ במימון מלא; הוא התרחב וכיום מאושפזים בהוספיס בית ברחבי הארץ כ-3,000 חולים בכל רגע. השירות ניתן לכל אדם, בכל גיל, המתמודד עם מחלה מקצרת חיים בשלבים מתקדמים. כיום, כשליש מהחולים המאושפזים בהוספיס בית מתמודדים עם מחלות מקצרות חיים שאינן סרטן - כגון אלצהיימר ושאר מחלות הדמנציה, מחלות אי ספיקה, ALS, טרשת נפוצה וכל מחלה מקצרת חיים אחרת. גם ילדים המתמודדים עם מחלות מקצרות חיים זכאים לקבל את השירות ובמקרים אלה אשפוז בבית מקל משמעותית על ההתמודדות הרגשית של הילד המטופל ושל כל בני המשפחה.
טיפול תרופתי: ישראל היא אחת המדינות הבודדות בעולם בהן קיימת נגישות לכלל התרופות הנדרשות לשם הקלה על תסמינים קשים הגורמים לסבל אצל האדם הנוטה למות. בפועל, אין מגבלה חוקית על סוג הטיפול, מינון או תצורת המתן של תרופות מקלות.
הכרה מקצועית: מזה כ-6 שנים מוכרת בישראל התמחות ברפואה פליאטיבית והתמחות קלינית בסיעוד פליאטיבי. מטבע הדברים, מסלולי ההתמחות מושכים את כל המקצוע כלפי מעלה בכל האמור להתמקצעות, מחקר והוראה. בשל אופייה המיוחד של ההתמחות, הוכרו כשדה קליני להתמחות גם שתי יחידות הוספיס בית בקהילה - זו של שירותי בריאות כללית בבאר שבע, ומחלקת הוספיס בית של צבר רפואה.
חינוך והכשרה: בכל בתי הספר לרפואה ולסיעוד בישראל מוקדשת כיום יחידות לימוד ייעודיות לנושא הטיפול הפליאטיבי, במסגרתן התלמידים והתלמידות מצטרפים לצוותי יחידות הוספיס הבית וההוספיס האשפוזי, ומקבלים הצצה לעולם המופלא של הטיפול הפליאטיבי כבר בשלב צעיר של הכשרתם המקצועית.
שיח ציבורי רב מגזרי פתוח: בשל אופי הטיפול הפליאטיבי, המכבד בחירות והעדפות אישיות והקפדה על לשון החוק הנכתבת אחרי דיונים רבים עם מובילי דעה מכלל המגזרים החברות והדתות; בשנים האחרונות ישנה פתיחות רבה ושיח מקצועי מכבד בין מובילי דעה במגזרים שונים למובילי דעה בציבור היהודי הדתי. בהקשר זה ראוי לציין את מוקד ה.ר.ב של החברה החרדית ואת ארגוני צהר וכן ארגון עד 120, המאפשרים ליהודים דתיים לקבל תשובות הלכתיות בשאלות של סוף חיים ופליאציה.
על-אף התמורות המשמעותיות שחלו בתחום זה בארץ, חולים רבים ומשפחות רבות אינם מודעים לזכות לקבל את הטיפול הפליאטיבי במימון קופות החולים ובנוחות ביתם, ועדיין קיים פער משמעותי בין מספר הזכאים לשירות זה לבין אלה המקבלים אותו כיום. אבל המגמה היא חיובית ולא ירחק היום שגם פער זה יצטמצם באופן משמעותי.
הכותב ד"ר רוני צבר הוא מייסד ומנהל רפואי בצבר רפואה.