את יומי דז'לובסקי בן ה-52 נוהגים לכנות "הלב הפועם של הילדים חולי הסרטן". מ-7 באוקטובר הוא משרת במילואים, עסוק בזיהוי חללים במחנה שורה. הוא נשוי, אב ל-5 וסב ל-4, גדל בבני ברק למשפחה חרדית. עד גיל 21 למד בישיבה, אז התחתן, החליט שהגיע זמנו לתרום, התגייס ושירת בפיקוד העורף. "לא גדלתי בסביבה שמתגייסים בה, אבל מבחינתי זאת הייתה חובה", הוא מספר בראיון ל-mako בריאות. נתיב חייו כולו מתנהל סביב תרומה לחברה - בגיל 16 התחיל להתנדב בעמותת עזר מציון, שבה הוא פועל גם כיום כמנהל מחלקת ילדים חולי סרטן, וגם כנציג של הארגון בבית החולים שניידר.

"המוטו הוא לעזור ולסייע לכל אדם באשר הוא"

עזר מציון זו העמותה הגדולה בישראל בתחום התמיכה הרפואית. היא מונה כיום 30 אלף מתנדבים בכל רחבי המדינה, ומעל 720 אלף איש מכל הגילים והמגזרים נעזרים מדי שנה בשרותיה. בין היתר, היא תומכת בחולי סרטן, בפגועי נפש ובאנשים עם תסמונת דאון. "המוטו הוא לעזור ולסייע לכל אדם באשר הוא, ילד מבוגר או קשיש, ולעמוד לצדו בכל קושי שאליו נקלע במהלך חייו". המרכז של העמותה נקרא בית אורנית והוא ממוקם צמוד לבית החולים שניידר ובין השאר משמש כמקום לינה עבור חולים שמגיעים לטיפולים מרחוק. "זה אי השפיות של כל חולי הסרטן", מתאר יומי. "תחשבו על הרגע שבו הורים מתבשרים שלילד יש סרטן. זו פצצת אטום. באותו מעמד אומרים להם שאסור לו ללכת לבית הספר, לג'ימבורי, ואם יש כלב בבית צריך להוציא אותו. אנחנו פתחנו במרכז מתנ"ס שבו כל מה שאסור בחוץ אצלנו מותר. מובן שהכל נעשה בצורה מקצועית ומבוקרת. יש חדר אומנות וחדר מוסיקה, חדר תרפיה, והכל כמובן חינם. יש פה מערכת תמיכה נהדרת עבור אנשים שחרב עליהם עולמם, ואנחנו נותנים להם את הכתפיים הרחבות להישען עליהם, ואת החיבוק".

יומי משמש גם כסגנה של ד"ר ברכה זיסר שהקימה יחד עם בעלה את מאגר מוח העצם, שהציל כבר 5,500 אנשים. במסגרת התפקיד הוא אחראי גם על ניתוב התרומות למאגר של הארגון.

"האובדן של כל ילד הוא מאד קשה. עם השנים לומדים להתמודד"

יומי דולב

בתפקיד שלו אין ימים ושעות, שבתות או חגים. הורים נכנסים אליו בוכים, כשהם במצב נפשי קשה מאוד.

אתה יוצר קשר אישי עם חולים?

"אני פוגש אותם בשניידר, ממש דקות אחרי שקיבלו את הבשורה המרה. אני עושה להם סדר בתוך כל הבלבול, מלווה אותם נותן להם כלים להתמודדות. באופן טבעי, נוצרת קרבה גדולה בינינו. אני גם הולך לאירועים משפחתיים שלהם, לפעמים עוזר להם גם לארגן אותם. כשחיתנתי את הבת שלי חלקם הוזמנו".

יומי עם ילד המטופל במחלקה האונקולוגית בשניידר (צילום: שניידר)
יומי עם ילד המטופל במחלקה האונקולוגית בשניידר | צילום: שניידר

איך מתמודדים עם אובדן בלי להיות יותר מידי מעורב?

"האובדן של כל ילד הוא מאד קשה. עם השנים לומדים להתמודד. כשהתחלתי את דרכי בתחום, היו לילות שלמים שלא הצלחתי להירדם בהם. עכשיו אני חלק מהצוות אנחנו מדברים אחד עם השני בוכים, תומכים ומתמודדים. תמיד יהיו ילדים נוספים שזקוקים לנו. צריכים לזכור את הרגעים היפים שהיו לנו עם הילדים, את החיוכים. אנחנו לא רופאים אנחנו יכולים רק לשמח את הנפש, וכשהיא שמחה גם הגוף במצב יותר טוב. כבר יצא לנו לסייע לילדים שבמיטה בקושי היו זזים וכשהיינו לוקחים אותם לטיול, הם פתאום רצו והשתוללו. כשהם מחייכים כל המשפחה מחייכת, וזאת זכות גדולה. לא פעם הציעו לי עבודות אחרות משתלמות יותר כלכלית אבל הנפש לא הצליחה".

"פעם אף אחד לא ידע מה זה שורה. היום כולם יודעים לצערי"

יומי דולב

אבל ההתמודדות המורכבת עם ילדים חולי סרטן ומשפחותיהם בשגרה, היא שגרה מבורכת לעומת מה שנדרש ממנו מה-7 לאוקטובר כמילואימניק במחנה שורה. "באותו מוצ"ש נוראי כבר הייתי בבסיס. פעם אף אחד לא ידע מה זה שורה. היום כולם יודעים לצערי. אני קשור ליחידת סריקה וזיהוי ברבנות הצבאית. התפקיד שלנו הוא לזהות ולטפל בחיילים ובחיילות באופן המכובד ביותר. באירוע הקשה ההוא כולם הגיעו לשורה, גם האזרחים. בתוך כל הכאוס הזה העמיסו משאיות, וכשהגעתי לשם התחלתי לנסות לברר מי מבין הנרצחים הוא חייל ומי אזרח. היה מאד קשה לזהות היו אנשים שנלחמו על אזרחי, היה כאוס גדול. נכנסתי למתקן ומולי שכבו כ-500 חללים. אף פעם לא התאמנו על דברים כאלה ואף אחד לא הכין אותנו למספרים כאלה. זאת הייתה טראומה נוראית. בימים הראשונים פשוט הסתכלנו מי לבוש מדים ומי לא. חיפשנו נעלים צבאיות נעלי שוטרים. זה לקח המון זמן. היינו צריכים לדעת בוודאות לפני שמעדכנים את ההורים. יש בתוך היחידה אנשי רפואה, הגיעו לשם אנשי אבו כביר, אנשי זק"א שהעברנו להם את האזרחים, רופאי מעבדה, רופאי שיניים אנשי מז"פ כל אנשי המקצוע היו אתנו במקום".

איך מתמודדים עם הטראומה?

"אלה היו מראות וזוועות שהאנושות לא יכולה להכיל. אי אפשר לתאר את ההתעללויות שהחללים עברו. ראינו חייל בלי ראש, חיילים קטועי גפיים, ילדים עם כדורים בראש, חיילות הגיעו שרופות וחרוכות. ראינו סבתא ונכד קשורים ושרופים, אף אחד לא רגיל לראות מראות כאלה. זיהו את כולם וכל אחד הוא עולם ומלואו. זה מאוד קשה.

"אני עדיין בצו שמונה, נמצא כל יום במתקן וכל החללים עוברים דרכינו. בכל יום מקבלים חללים. לאחרונה קיבלנו את החברה מהפיצוץ של יחידת יהל"ם, זאת הייתה קטסטרופה נוראית. טיל שירו פוצץ את כל המוקשים שלהם, ופירקה אותם לחתיכות, קיבלנו שקית, שקית, ואספנו דגימות כדי לדעת איזה חלק שייך למי, ואז הגיעו החברה שקרסו עליהם הבניינים. עם כל הקושי, זאת זכות גדולה עבורי לחבק אחרון את החללים לפני שאני מחזיר אותם להורים. אני עושה את זה באופן הכי קדוש וטהור".

יומי דולב (צילום: פרטי)
דולב עם הנכד | צילום: פרטי

אתה מקבל טיפול?

"זה קשה ואולי זה יפגע בי בעתיד, אבל לקבל היום טיפול זה לא רלוונטי עבורי. תארי לך שאני יושב יום אחד עם מטפלים מחוסן ושעה אחר כך מגיעים החללים מהקריסה של הבניין. יאמר לזכותה של מנהלת בית החולים שניידר והסגנית שלה, שכולם בקשר רציף איתי ונותנים לי את כל העזרה. מספיק שהם אומרים לי שהם שם בשבילי בכל שעה כדי שהמוח והנפש שלי יירגעו. כולם מכירים אותי שם וזה הבית שלי. כשאני מרגיש שאני צריך להתחזק אני הולך לשם, פוגש את הצוות וחוזר. המקום הזה נותן לי השראה וחוזק. אני מתפלל כמו כולם שהמלחמה הזאת כבר תהיה מאחורינו".

גם משפחתו של יומי תומכת ושותפה לפעילות. בכל יום שישי נפתח בבייתו חמ"ל וכל השכונה מגיעה לבשל מטעמים לחיילים בעזה. אחד מבניו כבר התגייס למודיעין, "יש את הפתגם הזה שאומר חפש עבודה שאתה אוהב ולא תצטרך לעבוד אפילו יום נוסף בחייך. אני בחרתי", הוא אומר לסיום.