בימים אלו אנו חשופים למתקפה רצחנית על אזרחינו, אשר כוללת מספר רב של אירועים מזוויעים ומעוררי חרדה, בנוסף לפעילות המבצעית של כוחות הביטחון. לאירועים אלו ישנו תיעוד באמצעי המדיה השונים, דיווחים מאנשים ששרדו את התופת, ועדויות מכוחות החילוץ וההצלה. כל אלו מעלים באופן משמעותי את הסיכון לתגובה פוסט-טראומטית בקרב רבים באוכלוסייה, ולפנייה לשימוש בחומרים כתוצאה מכך, או הישנות של שימוש בחומרים. רבים משווים אירועים אלו לאסונות היסטוריים כדוגמת מלחמת יום כיפור, מתקפת פרל הארבור, ואסון התאומים בארצות הברית.
המילה "טראומה" מקורה בשפה היוונית, ומשמעותה "פצע". בשנים האחרונות השימוש במילה טראומה מתייחס ברוב המקרים לפצע ריגשי ולא פיזי.
אנו יודעים כיום כי למרות שרוב האנשים אשר נחשפו לאירוע טראומטי לא יפתחו הפרעת דחק פוסט-טראומטית, הידועה בשם PTSD - כלומר פוסט טראומה, לפי ה-DSM (ספר האבחנות האמריקאי)- טראומה מוגדרת כסכנה ממשית או מאיימת במוות, פגיעה משמעותית, או אלימות מינית על ידי חשיפה ישירה לאירוע או בעקבות עדות לפגיעה באדם אחר. לפעמים היא גם עלולה להיגרם כתוצאה מלמידה על כך שהאירוע קרה לאדם קרוב.
מה קורה לאנשים שנחשפו ליותר מאירוע טראומטי אחד לאורך ילדותם?
בין השנים 1995 ל-1997 נערך במרכז לבקרת מחלות (CDC) בארצות הברית מחקר אשר בדק את הקשר בין חשיפה לאירועים טראומטיים בילדות כגון: אלימות פיזית, ריגשית, נפשית, אובדן של הורה, הזנחה ועוד, לבין שימוש בחומרים מסוכנים בבגרות. המחקר מצא כי ככל שהפרט נחשף ליותר אירועים טראומטיים בילדות, כך גדל הסיכון לשימוש בחומרים כמו סמים ואלכוהול, ואף להתפתחותה של התמכרות.
על מנת להבין את הקשר בין טראומה להתמכרות, חשוב קודם להבין כיצד גופנו מגיב למצבי סטרס (דחק), ואיך זה קשור לסמים או אלכוהול
חלק ממערכת העצבים של הגוף מכונה "מערכת סימפתית" ותפקידה לעזור לנו להגיב באופן אפקטיבי כאשר אנו נמצאים במצב סכנה, דבר הידוע כתגובת Fight or Flight. המערכת מגבירה את קצב הלב, אספקת הדם לשרירים והפרשת אדרנלין על מנת שנוכל להגן על עצמנו, עד שהסכנה חולפת.
למרבה הצער, יש לא מעט בקרבנו אשר חיים עם האיום בביתם, מתמודדים עמו באופן יומיומי ולאורך שנים. אז, המערכת הסימפתית מופעלת באופן קבוע, ולצד החוויות הטראומטיות, עשויים להופיע סימפטומים שונים כמו: דריכות יתר, חרדה, מחשבות טורדניות, קושי בתפקוד, דיסוציאציה, קושי בוויסות ואף פגיעה במערכת החיסונית ובהתפתחות הקוגניטיבית.
הדגש אינו על מה קרה לי, אלא מה קרה בתוכי בעקבות מה שקרה לי
בקרב אוכלוסייה פוסט טראומתית צריכת אלכוהול או סמים נובעת מהצורך לחוש את האפקט הפיזיולוגי והפסיכולוגי המיידי כי ביכולתם של אלכוהול וסמים להגביר הנאה ולהפחית כאב, לפחות בהתחלה.
עבור פרטים עם קושי בוויסות כתוצאה מטראומה, השימוש בחומרים מציע הקלה רגעית ממצב תמידי של עוררות וחרדה. אלכוהול, תרופות מסוג בנזודיאדפינים, אופיאטים וקנאביס על צורותיו בעלי השפעה מרגיעה ומווסתת. גם התנהגויות ממכרות, כמו למשל הימורים ו/או משחקי מחשב, מאפשרות כניסה למרחב בו לא קיים שום דבר אחר מלבד הריגוש שבהימור או במשחק המחשב.
מהצד השני, אלו שחשים חוסר תחושה ואפאטיות, עשויים לפנות לחומרים כמו קוקאין, אמפטמינים וסטימולנטים נוספים, אשר בעלי השפעה מעוררת, ויוצרים תחושת אופוריה ואנרגטיות, או לכל הפחות מייצרים תחושה כלשהי. לכן, אנשים עם היסטוריה של טראומה מועדים יותר להתפתחותה של התמכרות כאמצעי לטיפול בכאבם, מה שמכונה "ריפוי עצמי" (Self (Medication. עובדה זו מלמדת כי מרכזים אשר רוצים לתת מענה לטיפול בפרטים הסובלים מהתמכרויות, יש צורך במענה מיודע טראומה (Trauma informed).
מה קורה כאשר אירועים הטראומטיים קורים לאוכלוסייה שלמה כמו במקרים של אסונות טבע או פיגועי טרור?
באירועי 11 בספטמבר, 2001, היינו עדים למתקפת טרור קשה בליבה של ארצות הברית, אשר הביאה למותם של אלפים, פצועים רבים, ונזק רב לרכוש ופגיעות בנפש. תמונות המטוסים אשר פגעו במגדלים שודרו שוב ושוב במשך שבועות. הראשונים שנפגעו הם כמובן האנשים שהיו במקום (השורדים) אך גם כוחות החילוץ וההצלה שהגיעו, האנשים שעבדו והתנדבו לסייע באזורי ההרס (המגיבים), בני משפחותיהם של הקורבנות, ואף אלו שנחשפו לאירועים על ידי צפייה במדיה.
מחקרים שנעשו לאחר אירועי 11 בספטמבר מצאו עלייה בשימוש בחומרים (החל משימוש לא מזיק ועד להתמכרות) בקרב פרטים אשר היו חשופים לפיגועים, גם לאחר שעברו שנים מיום הפיגוע. כלומר, שחשיפה לאירועים טראומטיים מהווה גורם סיכון להתפתחותה של הפרעת שימוש בחומרים. דרך אחת להבין ממצא זה היא הפנייה לחומרים על מנת להפחית ולשכך את הטראומה.
לא פחות חשוב מכך, יש לזכור כי רוב האנשים אשר נחשפו לטראומה לא יפתחו הפרעה פוסט טראומטית וכי ישנם גורמים נוספים אשר קשורים למידת החוסן או הסיכון, ביניהם גורמים אישיותיים, היסטוריה של אירועים טראומטיים, מידת הסיוע והמענה לנפגעים, עוצמת האירוע ומידת ההכרה החברתית (לדוגמה, נמצא כי שיעור הלומי הקרב עולה במלחמות שנויות במחלוקת לעומת לחימה הנמצאת בקונצנזוס).
כיצד מתמודדים?
המענה הניתן בימים אלו כולל התייחסות עיקרית לטראומה, אך כדאי גם לבחון האם קיימת פנייה לשימוש בחומרים או התנהגויות כאמצעי התמודדות. כחלק מהניסיון לתת מענה לאנשים הרבים המתמודדים עם מצוקה וחוסר וודאות בימים אלו, יש פנייה לתרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים לטובת הרגעה. חשוב לדעת כי תרופות אלו אמורות לשמש לזמן קצר וכי יש להן פוטנציאל ממכר. שימוש בתרופות מצריך מעקב רפואי והמלצת רופא/ה למענה התרופתי המתאים.
"בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים לכודה נפש אחת, חסרת מילים"
על מנת להתמודד עם המצב הקיים יש להכיר בכך שקשת הרגשות שאנו חווים היא תגובה נורמלית למצב לא נורמלי, לשמור על שגרה ככל שניתן, לנסות לייצר אקטיביות בחיי היומיום, לעשות פעולות מרגיעות, לעסוק בפעילויות ספורט, להיתמך במשפחה ובחברים, ולהימנע כמה שניתן מצפייה בתמונות וסרטונים המתעדים את האירועים הקשים. כמו כן, ניתן לפנות לגורמים מקצועיים לסיוע וטיפול במידת הצורך.
בתקווה לימים שקטים יותר.
כותבת המאמר: עינת קרקו אברהם, MSW, עובדת סוציאלית, מטפלת ומרצה במרכז הישראלי להתמכרויות.
ביבליוגרפיה:
De Bellis, M. D., & Zisk, A. (2014). The biological effects of childhood trauma. Child and Adolescent Psychiatric Clinics of North America, 23, 185-222.
Dowling, F. G., & Lowe, S. M. (2023). Substance use and related disorders among persons exposed to the 9/11 terrorist attacks: Essentials for screening and intervention. Archives of Environmental & Occupational Health, 1-6.
Dube, S. R., Anda, R. F., Felitti, V. J., Edwards, V. J., & Croft, J. B. (2002). Adverse childhood experiences and personal alcohol abuse as an adult. Addictive Behaviors, 27, 713-725.