מגפות היו לנו תמיד, גם שנים רבות לפני הקורונה. מה שלא היה לנו בימים ההם היו חיסונים – הם מלווים אותנו רק קצת יותר ממאתיים שנה, וגם לא אנטיביוטיקה (קצת יותר משמונים שנה) ובטח לא תרופות אנטי-נגיפיות. אבל בכל מקום שהיו בו מחלות היו כללים לשמירה על בריאות הציבור, וחלקם דומים מאוד לאלה שאנחנו מכירים מהמגפה העולמית הנוכחית. כן, אפילו בתקופת התנ"ך הבינו שמניעת ההתפשטות של מחלה עדיפה על הטיפול בה, בלי קשר ליעילות הטיפולים הזמינים.

מהצרעת התנ"כית לאבעבועות השחורות

מה זה: כשמדברים על צרעת בימינו מתכוונים למחלת הנסן, מחלת עור חיידקית שאפשר לרפא בטיפול אנטיביוטי רגיל. הצרעת התנ"כית הייתה דבר שונה לגמרי, או למעשה הרבה דברים. כי בפועל השם "צרעת" התייחס לשלל מחלות עור ומחלות שגורמות פריחה. הן אומנם תויגו כמחלה אחת, אבל פרק י"ג בספר ויקרא כלל לא רק הוראות מדוקדקות לטיפול בהן ולמניעתן, אלא גם עשה הבחנה מעניינת בין מחלות מידבקות לאלה שאינן מידבקות. מהחלוקה הזאת נגזרה הבחנה ברורה בין מחלות שמחייבות בידוד של החולים והרחקתם מהציבור כדי לשמור על הרוב הבריא, לבין מחלות שאין בעיה לאפשר לחולה לחיות לצד אנשים בריאים כיוון שאין סיבה לחשוש מהדבקה.

פסוק י"ב, למשל, מתאר מחלה שגורמת לפריחה המכסה את כל העור: "וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו לְכָל-מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן".

זה בפירוש לא תיאור של מחלת הנסן. מה כן? קשה לקבוע בוודאות, אבל אחת המחלות שגורמות לנגעים בכל הגוף היא האבעבועות השחורות – אחת המחלות הקטלניות בהיסטוריה האנושית, שהוכחדה מהעולם בשנת 1980 בזכות מבצע חיסונים עולמי. מחולל המחלה היה נגיף שהועבר בשיעול או בדיבור. לאחר ההדבקה סבלו החולים מחום גבוה ומפריחה על כל הגוף. הפריחה נבעה משלפוחיות מוגלתיות, שהכילו נגיפים רבים והיו מדבקות גם הן. אבל הבעיה הגדולה לא הייתה הפריחה, אלא העובדה שמחלת האבעבועות השחורות תוקפת את כל איברי הגוף, ושיעור התמותה ממנה עמד על כ-30 אחוז.

מודעת מתנגדי חיסונים במאה ה-19 (צילום: MyHeritage)
מודעת מתנגדי חיסונים במאה ה-19 | צילום: MyHeritage

כך התמודדו פעם: טרם גילוי החיסון נגד אבעבועות שחורות בידי הרופא אדוארד ג'נר (Jenner) במאה ה-18, נאלצו למנוע את ההידבקות במחלה בדרכים אחרות. בספר ויקרא תואר איך חולי הסוג הזה של ה"צרעת" הוכרחו להישאר במשכנם עד שכל הפריחה תיעלם והעור ישוב להיות לבן. רק אז האדם יכול לחזור לחיות כרגיל ולהיות שוב במגע עם אנשים בריאים, כמובן בהנחה ששרד את המחלה. כדי לקבל את האישור לצאת מהבידוד הרפואי הזה נדרש אישורו של כהן מיומן, שהוא היחיד שיכול לפסוק שהאדם באמת החלים.

זוהי דרך מעניינת לבידוד חולים, שעלולה לסכן את בריאותו של הכהן שאמור להחליט אם האדם חולה במחלה מסוכנת או לא. עם זאת, מאחר שאיש זולת הכהן אינו רשאי לבוא במגע עם החולה, החולה נשאר בבידוד לבדו ולא בחברת "מצורעים" אחרים עם מחלות אחרות, שעלולים להידבק ממנו וחלילה להפיץ את המחלה הקטלנית.

הכתבה פורסמה במקור באתר דוידסון

עוצרים את "המוות השחור"

מה זה: מגפת הדֶבֶר של המאה ה-14 היא כנראה המגפה המפורסמת בהיסטוריה, ובצדק. מעבר לנזקיה הישירים היא מילאה תפקיד מרכזי בהנעת שינויים רחבי היקף במבנים החברתיים והכלכליים באירופה. היא גם זכורה כמגפה קטלנית במיוחד, גם מכיוון שהיא באמת הייתה כזאת, אבל גם כי היא היכתה בעוצמה רבה במרכזי ערים מיושבות בצפיפות ותמונות הגופות הנערמות הפכו לסיוט תרבותי קולקטיבי עד ימינו.

השאלה איפה בדיוק היא התחילה עדיין לא נפתרה בוודאות. יש טענות שהיא התפרצה במקור בסיביר, ויש מי שטוענים שהיא החלה בסין. מה שברור הוא שההתפרצות שלה באירופה החלה בעיר קאפה בחצי האי האיטלקי, לשם הגיעה כנראה באוניית סוחר, התפשטה עד מהרה לכל רחבי איטליה, ומשם המשיכה לשאר אירופה.

דֶבֶר היא מחלה שנגרמת על ידי חיידק המועבר באמצעות פרעושים מבעל חיים חולה, כמו חולדה או סנאי, לבעל חיים אחר – לרבות בני אדם. אדם שנדבק יסבול מחום גבוה, קשריות לימפה נפוחות והרגשה כללית גרועה. זה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב החיידק יגיע לריאות ויחולל דלקת ריאות קשה. במקרה הממש-גרוע הוא יגרום אלח דם ומוות. עד גילוי האנטיביוטיקה שיעור התמותה מדֶבֶר היה בין 30 ל-100 אחוז, תלוי בסוג המחלה שהאדם פיתח.

הנחיות לציבור בתקופת השפעת הספרדית (צילום: myheritage‎)
צילום: myheritage‎

כך התמודדו פעם: היום הטיפול בדֶבֶר נעשה באנטיביוטיקה והמחלה חולפת בדרך כלל במהירות ובקלות. אולם בעבר לא הייתה שום דרך מעשית לטפל בחולים פרט להורדת החום, שיכוך הכאבים ובעיקר מניעת הדבקות נוספות.

בשנת 1377 העיר דוברובניק, כיום בקרואטיה, הייתה הראשונה שהכניסה את עצמה להסגר ואסרה על סוחרים ומי שאינם תושבי העיר להיכנס אליה, על מנת לעצור את התפשטות המחלה. תקופת ההסגר נקבעה בתחילה על שלושים יום והוארכה בהמשך לארבעים. המילה הלועזית להסגר, קרנטינה, באה במקור מהמילה האיטלקית quarantena, שפירושה הוא "ארבעים ימים".

השיטה החדשה הזאת התפשטה למקומות נוספים באירופה. היא כללה בידוד של חולים וגם של מי שהגיעו מאזורי תחלואה, כדי לוודא שאינם חולים. אנשי המאה ה-14 לא ידעו דבר על חיידקים או על נגיפים וחסר להם הידע הרפואי שיש לנו היום, אבל הם בהחלט לא היו טיפשים. הם הבינו היטב שאדם חולה עלול להדביק בריאים, והסיקו בצדק שאם ימנעו מאדם חולה, או מחולה פוטנציאלי, לבוא במגע עם אנשים בריאים, יוכלו להפחית כך את הסיכון להתפשטות המחלה בעיר.

ההסגר נולד אומנם במאה ה-14, והוא רחוק מלהיות שיטה מושלמת לבלימת מחלות, אבל הוא יעיל מאוד בהפחתת תחלואה ותמותה. גם בימינו זו עדיין נחשבת שיטה טובה להתמודדות עם מחלה חדשה שמתפשטת במהירות והיא נמצאת בשימוש במקומות רבים בעולם, כולל ישראל, גם נגד מגפת הקורונה.

השפעת הספרדית (צילום:  Everett Collection, shutterstock)
צילום: Everett Collection, shutterstock

השפעת שבאה אחרי המלחמה

מה זה: הדֶבֶר של המאה ה-14 היה הרסני לאירופה של ימי הביניים. בצורה מאוד אחרת, מגפת השפעת הספרדית של 1918 עשתה שמות בארצות הברית שלפני מאה שנה. שני דברים בה היו הרסניים במיוחד: העיתוי וזהות הקורבנות שלה. היא היכתה ממש בסוף מלחמת העולם הראשונה ופגעה קשה דווקא בצעירים, שהיו אמורים להיות בריאים וחסונים.

שפעת היא מחלה נגיפית, אך בעשור השני של המאה ה-20 המדע עדיין לא ידע על קיומם של נגיפים. היא מועברת בשיעול, התעטשויות ודיבור, וגורמת חום גבוה, כאבים, וכמובן נזלת ושיעול. הבעיה היא כמובן לא הנזלת, אלא שיעור הסיבוכים הגבוה של המחלה והתמותה ממנה. במקרה של השפעת של 1918 מעריכים שהתמותה נעה בין חמישה לעשרים אחוזים מהחולים. 

כמו מחלות רבות אחרות, התמותה משפעת יכולה לנבוע מפעילות הנגיף עצמו או מסיבוכי המחלה, ובראשם דלקת ריאות. בנתיחות של קורבנות השפעת הספרדית מצאו לא פעם שהמחלה גרמה נזק ישיר לריאה, ושבניגות לרוב זני השפעת החולים לא מתו מסיבוכים כמו דלקת ריאות חיידקית.

כפי שאנו רואים כיום במגפת הקורונה, גם השפעת הספרדית התפרצה בכמה גלים. כולם היו קטלניים וכולם גרמו למערכת הרפואית לקרוס תחת העומס, אחרי שהייתה גם כך על סף מיצוי משאביה עקב כלכלת המלחמה והטיפול בחיילים הפצועים שהגיעו משדות הקרב של אירופה.

כך התמודדו פעם: אחת הערים הראשונות שפעלה באופן שיטתי נגד המגפה הייתה סנט לואיס במדינת מיזורי. ראשית חייבו הרשויות בעיר רישום מדויק של כל מקרי השפעת בשטחה, כדי ליצור בסיס מידע שעל פיו יוכלו לקבל החלטות מושכלות. בשלב הבא סגרו את התיאטראות, בתי הספר ומבני הציבור, במטרה להפריע למגפה להתפשט. במקביל אסרו על התקהלויות שאינן חיוניות.

השלב האחרון היה בידוד החולים, בדיוק כפי שעשו כבר בימי המקרא, במטרה לצמצם את המגע של החולים עם אנשים בריאים שעלולים להידבק גם הם. כל אלו שהתעורר החשש כי חלו חויבו להישאר בבית עד שיקבלו אישור רפואי על החלמתם המלאה. אחרי שהצעדים האלה הצליחו לצמצם את מספר החולים, הוחלט להפסיק את האיסור על התקהלויות. כצפוי, התוצאה הייתה התפרצות של גל תחלואה חדש, וחידוש כל האמצעים הקודמים בעקבותיו.

_OBJ

המפתח: מניעת הדבקה

האדם הוא יצור חברתי שמקיים קשרים בלתי פוסקים עם בני מינו, ולאורך ההיסטוריה חיידקים ונגיפים "ידעו" לנצל היטב את התכונה הזאת כדי לחולל מגפות ולהפיץ את עצמם מאדם לאדם. על כן אין פלא שבמשך אלפי שנות התרבות האנושית המתועדת, הרבה לפני שלמדו לזהות את מחוללי המחלות עצמם, בני אדם הבינו שהבסיס למניעת התפשטות של מחלות הוא לקטוע את מעגלי ההדבקה ולמנוע מאנשים חולים לבוא במגע עם אנשים בריאים. העיקרון הזה משמש אותנו עד היום בהתמודדות עם כל מגפה שהיא, ותהייה זו התפרצות מקומית של כיני ראש או פנדמיה עולמית.

ד"ר קרן לנדסמן היא רופאה מומחית באפידימיולוגיה, וכותבת הבלוג "סוף העולם, מבט מהיציע"

מכון דוידסון