אנשי ארגון זק"א, המתנדבים שמורגלים לעסוק באיתור, חילוץ והבאת גופות לקבר ישראל, עובדים מסביב לשעון בימים אלה. "אני לא מאמין שזה אמתי. זה ייקח לי המון זמן להאמין שזה לא היה חלום", אומר שימי גרוסמן, 39, מירושלים, נשוי ואבא לילדים, מנהל פרויקטים ביזמות שמתנדב בזק"א כבר כ-20 שנה. הוא כבר ראה דבריו קשים בחייו: רעידות אדמה עולמיות, פיגועי ענק בירושלים, אבל ליום כזה הוא לא התכונן. "לא העליתי בדעתי שאראה שואה, כל כך קרוב אליי הביתה. אני לא מספיק להתאבל כי עדיין לא סיימנו את איסוף הגופות. זו עבודה תחת אש ויש כל הזמן חשש ממחבלים. פשוט אי אפשר להבין שזה קורה בבית שלי", הוא אומר בכאב שמחלחל לנשמה.
"אני מרגיש שאני מכיר כל חלל וחלל ברגע שעזרתי לו להגיע לקבר ישראל"
שימי גרוסמן, זק"א
"אני מקבל טלפונים מאנשים שמבקשים שאמצא את יקיריהם. אבל הגופות במצב לא פשוט. הן הושחתו באכזריות - לא ראיתי זוועות כאלה. יש לי כרגע בראש משפחה שלמה שנשרפה יחד עם הכלב, פשוט חיסלו את כולם. אתמול (9.10) אספנו בקיבוץ בארי 108 גופות. הגופה האחרונה שאספתי הייתה של הפארמדיקית עמית מן, שהייתה נצורה 6 שעות במרפאה בבארי, הצילה חיים ונהרגה. רק אתמול בשעות האחרונות אחרי שהצבא טיהר את המקום מרימונים ולקחנו אותה למכון זיהוי. לא הכרתי אותה באופן אישי, אבל אני מרגיש שאני מכיר כל חלל וחלל ברגע שעזרתי לו להגיע לקבר ישראל. לכל אחד יש סיפור, מעשה גבורה".
"אפילו הנאצים לקחו חלק מהילדים לעבודה. הם לא. פשוט טבחו בהם"
שימי גרוסמן, זק"א
גרוסמן מתקשה לדבר כשהוא מציין את האכזריות הבלתי נתפסת של המחבלים. "הם לא ירו ירייה אחת והמשיכו. הם פשוט התעללו בכל אחד ואחת, שרפו ילדים, תינוקות - כל תיאור במילים יעשה עוול למה שבאמת נעשה בפועל. אפילו הנאצים לקחו חלק מהילדים לעבודה. הם לא. פשוט טבחו בהם. אם זה ברימון או באר.פי.ג', סכינים או הצתה - גופות חרוכות, זה מה שרואים שם. אני לא מאמין שזה קורה פה במדינת ישראל של 2023. את הישובים יצטרכו להרוס ולבנות מחדש. אין משפחה שאין לה הרוג או חטוף. אנחנו עדין לא מבינים את גודל הזוועה. בדרך כלל אנחנו לא מפרסמים תמונות של גופות אבל אני אומר תפיצו, תראו איך נראית שואה".
"אף אחד לא דמיין שיגיע היום שבו נוציא בכל יום 5-4 משאיות של גופות"
ראובן ראובן, זק"א
ראובן ראובן, 40, מביתר עלית, נשוי עם ארבעה ילדים, עובד בזק"א כ-20 שנה כאחראי רכב ולוגיסטיקה. הוא היה בדרך להביא ציוד חדש כששוחחנו איתו. "אף אחד לא חשב שנגיע לכזה מספר של גופות", הוא אומר. "ראיתי זוועות, פיגועים, אבל שום דבר לא דומה למה שאנחנו רואים כאן. אף אחד לא דמיין שיגיע היום שבו נוציא בכל יום 5-4 משאיות של גופות. כולם אחים שלנו. משפחות שלמות נלקחו מאתנו, כולל ילדים ותינוקות שנשארו בלי ההורים שלהם, יש הורים שהילדים שלהם נחטפו או נרצחו. משפחות שלמות עוברות איימה בזמן שהן ממתינות שיגידו להן אם הילד שלהן נחטף או נהרג. יש ערמת גופות שלא יודעים למי הן שייכות, אנחנו עובדים כמו מכונה". ואם תשאלו אותו איך הם עומדים בזה, זה ההסבר שלו: "מנתקים את הרגש, עובדים עם השכל ובעיקר מנסים להדחיק כדי להתקיים. ילדים זה דבר הכי מטלטל, שיכול להיות מבחינתי. בבארי היו המון ילדים".
יוסי לנדאו, 55, נשוי ואבא לעשרה מאשדוד, בעל חברה בין-לאומית לשילוח, מתנדב בזק"א כבר 33 שנה. אנחנו תופסים אותו בדיוק כשהגיע לכפר עזה. "חשבתי שכבר ראיתי את הכל, אבל עכשיו אני מבין שיש משהו רע יותר מהנאצים. מה שהם עשו לאחים שלנו, למשפחה שלנו, זה משהו שאי אפשר לתאר. הגענו בשבת לשדרות. עבדנו שם וראינו זוועות. לא הספקתי להתחיל לעכל והמשכנו לרעים ועכשיו לכפר עזה. קשה להבין שאנחנו גרים סמוך לחיות שמסוגלות לעשות דברים כאלה לא אנושיים. הם פשוט הושיבו הורים מול הילדים שלהם והתעללו בהם. אכלו וראו טלוויזיה בזמן שהתעללו באנשים, ואז רצחו ושרפו אותם, זה פשוט נורא".
"יש תמונות שלעולם יישארו בנפשי: תינוקות קטנים, ילדים בני שלוש שהגיעו כולם בשקית אחת כי הם משפחה אחת וביקשו שלא יפרידו ביניהם"
ליאור ועקנין, ידידים
מי שפועל כתף אל כתף עם מתנדבי זק"א הם אנשי עמותת ידידים. מדובר בעמותה שבד"כ מעניקה סיוע בדרכים וכל עזרה ראשונה שאינה רפואית, לרבות תיקון ממ"דים וסיוע לקשישים, ובימים אלה מתנדביה מצטרפים לאנשי זק"א כדי לעזור בפינוי הגופות.
ליאור ועקנין, 44 מאשקלון, נשוי, ואבא לשישה ילדים, אברך בכולל, מתנדב בעמותת ידידים וחובש מתנדב באיחוד והצלה, מספר: "בשבת בבוקר, הייתי כונן באיחוד והצלה. התעוררתי מהאזעקות, הפעלתי מכשיר ושמעתי 'כל מי שיש לו אפוד מוזמן להתמגן ולהיות מוכן לקריאות' וזה מה שעשיתי. בצוהריים קיבלתי טלפון מקב"ט בגזרה שלנו, שאמר שיש כמה גופות בשטח, וביקש רכבים לפינוי. התחלתי להבין שיש פה משהו שהוא יותר מהסלמה. יצאתי עם אמבולנס של חבר בזק"א, והתחלנו לשנע גופות ופצועים לבית החולים ברזילי". רק כשהגיעו לבית החולים הם הבינו את גודל האסון. "מצאתי את עצמי עד חמש אחר הצוהריים משנע גופות עם רכבים של עמותת 'ידידים' שלא בנויים להובלת גופות, אבל הצלחנו. ואז הגענו גם לבארי ולשדרות. פשוט פעלנו על אוטומט ובצאת השבת כבר גייסנו אנשים לשינוע מכל האזור. אנחנו מסייעים עד כמה שאפשר כדי להביא את הנרצחים לזיהוי כמה שיותר מהר, ושלא יהיו טרף לחיות השדה. בסיום כל יום עשינו שיחות עם יועצות לחוסן נפשי. יש תמונות שלעולם יישארו בנפשי: תינוקות קטנים, ילדים בני שלוש שהגיעו כולם בשקית אחת כי הם משפחה אחת וביקשו שלא יפרידו ביניהם".
אם תהיתם מניין המוטיבציה הרבה - "רצון אדיר להדדיות לדאוג לאחר", זו התשובה של גרוסמן. "הייתי גם פרמדיק ורציתי להשלים את התמונה. זו ההבנה שבאמבולנס אנחנו מצילים חיי אדם ודקה אחרי שהצלנו אותו הוא הולך לעולמו ואני מלווה אותו לקבר ישראל. אני ירושלמי. עברתי את כל הפיגועים הנוראים, זאת שליחות".
"ההתנדבות היא כל החיים שלי", מוסיף ראובן. "אם יש לי קושי בחיים שלי אני לוקח אותו למקום להתנדבות ומקבל פרופורציות לחיים".