אם עברתם לאחרונה ליד איכילוב, אולי הבחנתם במסוק שעשה את דרכו מעזה ונחת על גג בית החולים. בימים שגרתיים די רגוע במנחת. ד"ר אייל חשבייה, מ"מ מנהל יחידת טראומה באיכילוב מציין שעד המלחמה הנוכחית, הונחת שם בערך מסוק אחד בכל שנה בממוצע. אבל מ-7 באוקטובר הונחתו שם כבר כ-100 חיילים פצועים שטופלו במסירות על ידי אנשי הצוות. "במהלך השנים הגיעו לפה פצועים שונים, ביניהם פועלי בניין שחתכו איברים למשל, ואיבדו כמות רבה של דם; אנשים שנזקקו לצנתור דחוף, אבל כזאת מסה של פצועים לא זכורה לי".
ההחלטה לפנות חייל באמצעות מסוק מתקבלת, לדבריו, ע"י אנשי רפואה שנמצאים בשטח. "בתוך הרצועה ישנם מספר מנחתים. באופן כללי, ככל שהפצוע מוגדר במצב קשה יותר, החילוץ מתבצע קרוב יותר לנקודת הפציעה בעומק השטח. עד כה קיבלנו פצועים בדרגות חומרה שונות – מקל עד קריטי. לפעמים מגיעים לפה חיילים שמוגדרים במצב קל, אבל לא ברור לחלוטין מהן השלכות הפגיעה שלהם ולכן הם מובהלים במסוק".
זמן ממוצע של טיסה מהרצועה לתל אביב הוא כ-15 דקות. זה אומנם טווח זמנים קצר לכל הדעות, אך כשמדובר בהצלת חיי אדם אין אף פעם מספיק זמן. אולי בשל כך, החליטו באיכילוב לפעול לפי מנגנוני חירום קשיחים וייחודיים למלחמה, שאמורים לייעל את לוחות הזמנים ואת הטיפול שניתן לפצועים הרבים. וכך זה עובד: ברגע שמתקבלת הודעה על מסוק שעושה את דרכו מעזה לבית החולים, הבקרה של איכילוב מעבירה את הידיעה לסמנכ"לית לענייני תפעול, רותי סספורטס, והיא מפעילה את כל הצוותים שאמורים לטפל בפצועים. ד"ר חשבייה, שמקבל את המידע, מפעיל מיד את כל כוחות הרפואה בחדר הטראומה: מרדימים, כירורגים, אנשי בנק הדם ואנשי צוות נוספים. "כשמתקבלת הודעה כזאת, כולם מגיעים מיד ומתייצבים בחדר הטראומה. כשמגיע הפצוע הצוות כבר עומד מוכן ליד מיטת הטיפול", הוא מציין. לדבריו, בסיטואציה כזאת לא מקבלים לחדר הטראומה חולים חדשים, אבל מצבים מסוימים דורשים הפגנת יצירתיות, כמו למשל במקרה שבו הגיע לבית החולים פצוע קשה מתאונת אופנוע. "בבוקר שבו הודיעו לנו על 3 פצועים מעזה שאמורים לנחות אצלנו, הכנו את חדר הטראומה ואז בדיוק קיבלנו הודעה על אופנוען שהתרסק ונזקק לטיפול מציל חיים. זו סיטואציה לא צפויה אבל אנחנו מוכנים לכל תרחיש. בסופו של דבר הגיע רק פצוע אחד מעזה וטיפלנו בשניהם במקביל באותו חדר טראומה".
לדבריו, ההחלטות על נהלי העברת הפצועים מתקבלות בתיאום מלא עם הצבא. "היו אצלנו בכירים מחיל אוויר ומפיקוד העורף, וערכנו גם ישיבות עם אנשי יחידת החילוץ 669. בעקבותיהן, הבנו למשל שעדיף שהצוות הרפואי ימתין לפצוע כבר בחדר הטראומה ולא במנחת. הסבירו לנו שעדיף שרק אלונקאים יהיו למעלה כי פשוט אין צורך באנשי צוות באותם רגעים. כשהפצועים יוצאים מהמעלית אני ממיין אותם לפי המקום שמתאים להם בחדר הטראומה – לכל פצוע מתאים טיפול אחר ע"י מומחה שונה".
מלחיץ, לא?
"אנחנו תמיד מוכנים לבלת"מים. אם אני צריך להביא בשבת 4 רופאים מומחים זו לא בעיה כי כולם בכוננות. גם אני וגם מנהל מערך הטראומה, ד"ר דרור סופר, לא יצאנו מהרדיוס של תל אביב כבר מ-7 באוקטובר. אין אישורים לחופשות ואין טיסות, כל מומחי היחידה זמינים לקבל פצועים. בכל הטראומות שאני מנהל אני אמנם פועל 'על אוטומט', אך גם עם רגש בעוצמה נמוכה, שמתלווה לטיפול ותורם לאנושיות אותנטית שחיונית כל כל לפצועים. מקרים מסוימים משאירים עליי חותם רגשי חזק שמלווה אותי שבועות, חודשים ולעיתים אף לתמיד".
"המומחים למדו היטב לתפעל את מכשיר האקמו בתקופת הקורונה, וזה משמש אותנו כיום להצלת חיים"
ד"ר אייל חשבייה
"לפני כחודש נחתו באיכילוב שני פצועים שנפגעו מפיצוץ רב-עוצמה בעזה. שניהם הגיעו במצב קשה מאוד כשהם מונשמים וסובלים מפציעת הדף קשה בריאות. "מדובר בפציעה קטלנית הכרוכה באחוזי תמותה משמעותיים", מציין חשבייה. הם ירדו לטראומה כשאחד מהם הגיע ללא סימני חיים. הריאות שלו היו קרועות לחלוטין והוא סבל מדימום משמעותי. "לצערי איבדנו אותו תוך זמן קצר. הפצוע השני סבל מפציעה דומה אך הוא דימם פחות. הבאנו מרדים שטיפל במדדי ההנשמה והצליח לדאוג שהריאות שלו יקבלו יותר חמצן. במקביל, הגיעה מנהלת ה-CT שביצעה לו את הבדיקה ופענחה אותה ממש באותם רגעים בה בוצעה. זה חסך זמן משמעותי ואפשר לנו להבהיל אותו לחדר טיפול נמרץ". כיוון שהיה מדובר בפציעה משמעותית שהלכה והחמירה מדקה לדקה, אנשי הצוות נדרשו לחשוב באופן יצירתי, והחליטו לחבר את הפצוע למכשיר האקמו, ששימש את החולים בתקופת הקורונה. "הוא חובר מיד אחרי שעלה לטיפול נמרץ. למרבה המזל, רבים מהמומחים למדו היטב את המכשיר עוד בתקופת הקורונה ולכן הם ידעו לתפעל אותה באופן יצירתי גם במצב קריטי כזה. זו מכונה שלמעשה מחליפה את תפקיד הריאות הטבעי – היא לוקחת דם, מחמצנת אותו ומחזירה אותו לגוף. אין הרבה ניסיון בעולם לשימוש באקמו במקרים כאלה, אבל לשמחתי זה עבד – הריאות שלו היו הרוסות, ובזכות המכשיר הוא שרד את הפציעה וחזר לנשום בכוחות עצמו. היום, כ-3 שבועות לאחר המקרה, הוא כבר עובר שיקום ונמצא במצב טוב. החייל פשוט חזר ממות, אין תיאור אחר. מובן שמקרים כאלה מרגשים אותי במיוחד".
ד"ר חשבייה מסביר שהמקרה הזה תרם גם להצלתו של פצוע נוסף שהוגדר במצב קריטי. "אחרי שהבנו שאפשר להשתמש באקמו לטובת טיפול בפצועים כאלה, אותו הצוות שטיפל בפצוע שניצל נסע לאסותא אשדוד. הם חיברו אותו לאקמו והביאו אותו להמשך טיפול באיכילוב. אני חושב שהכלל בטראומה הוא אף פעם לא להתייאש, תמיד לעשות כל מה שאפשר כדי להציל חיים, גם כשהמצב נראה אבוד".
אחרי כל כך הרבה שנים בטיפול בפצועים, יש עדיין משהו שמצליח להפתיע אותך?
"יש תופעה ייחודית למלחמה הנוכחית שמדהימה אותי ומכמירה לי את הלב בכל פעם מחדש - חיילים שמגיעים אלינו, חלקם במצב מורכב, לפעמים מתנצלים שאנחנו נאלצים לחלוץ להם את הנעליים. הם מזהירים אותנו מפני הריח העז שהצטבר בהן אחרי שבועות שלמים שלא חלצו אותן. זה פשוט בלתי נתפס בעיניי שזה מה שמטריד אותם. לפני כמה ימים היה פה חייל שהביט לצוות בעיניים והתנצל מעומק לבו על כך שהוא לא נקי. אני לא מפסיק לתהות מניין תעצומות הנפש האלה של חיילים שמסכימים לתת את החיים שלהם למדינה וטורחים לדאוג לעניין כל כך שולי. הם פשוט אנשים אציליים וזו זכות לטפל בהם".
מה אתם עונים להם?
"האחיות פה תמיד אומרות להם שהריח שלהם הוא בושם עבורן, אני חושב שזו תשובה טובה".