"לבני הנוער בישראל אין חיים נורמליים"

שלוש שנים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר, היום השחור ביותר בתולדות המדינה. עבור רבים בחברה הישראלית הטראומה לא הסתיימה - היא הפכה לחלק משגרת החיים. המלחמה המתמשכת, האובדן, מאות החטופים, סבבי מילואים שלא מסתיימים והחיים תחת אזעקות וחוסר ודאות הותירו חותם עמוק על בריאות הנפש.

מעטים מכירים את התמונה הזאת מקרוב כמו פרופ' גיל זלצמן, ראש חטיבת ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת כללית, מבכירי הפסיכיאטרים בישראל. בשנים האחרונות הוא נמצא בכמה מהצמתים הרגישים ביותר של משבר בריאות הנפש הישראלי - מטיפול בילדים ובני נוער, דרך עיסוק במניעת אובדנות ועד מעורבות בטיפול בחטופים ששבו משבי חמאס. שלוש שנים אחרי הטבח, בשיחה עם mako בריאות, הוא עושה זום-אאוט ומנסה לאבחן את החברה הישראלית כולה.

"חלקים שלמים באוכלוסייה חשים ייאוש ואובדן תקווה, חוסר יציבות ודכדוך"

"מה שנורא בולט אצלנו הוא שחלקים שלמים באוכלוסייה חשים ייאוש ואובדן תקווה, חוסר יציבות ודכדוך", הוא מתאר. "יש קהות שאתה רואה אצל אנשים שחטפו הרבה 'מכות'. כל צרה נוספת כבר לא מזיזה, הכוס מלאה מדי". לדבריו, אחרי שלוש שנים של מלחמה ואיום מתמשך, כבר קשה לדבר על תגובה זמנית לאירוע טראומטי. "המצב הנפשי נהיה כרוני. אנחנו עדיין במלחמה. יכולה פתאום להיות אזעקה בזמן שאנחנו מדברים ולא ניפול מהכיסא, לא נופתע. אין הרבה עמים שהיו במצב כזה שלוש שנים".

משבר בריאות הנפש הישראלי, מדגיש זלצמן, החל עוד בתקופת הקורונה, אך 7 באוקטובר והמלחמה הביאו אותו לנקודת שבר. "זה התחיל בקורונה והלך התדרדר. השבעה באוקטובר היה נוק-אאוט".

זלצמן אמנם מדבר על משבר הנפש, אבל מסרב לעשות שימוש במונח שהפך לשגור בישראל – פוסט טראומה. לדבריו, חשוב להבחין בין תסמינים שמופיעים בעקבות אירוע טראומטי לבין הפרעת דחק פוסט-טראומטית מלאה וכרונית. לאורך זמן רבים מתאוששים ואינם מפתחים בהכרח PTSD.

הוא מתאר את תפיסת העולם שמאפיינת את ההפרעה: "אנשים מרגישים שהעולם מסוכן והם חסרי אונים". אבל לדבריו, לא כל אדם שחווה חרדה או דכדוך בעקבות המלחמה סובל מפוסט-טראומה.

"7 באוקטובר גרם להחמרה במצב הנפשי של האוכלוסייה הרבה מעבר לפוסט-טראומה", אומר פרופ' זלצמן. "אנחנו רואים דיכאון, הפרעות שינה, פגיעה בתפקוד, ירידה בלימודים ואפילו אלימות בתוך המשפחה. אדם יכול לא לקבל לעולם אבחנה של פוסט-טראומה, ובכל זאת לחיות במשך שנים עם השלכות נפשיות ותפקודיות של המלחמה".

האם חיים ממושכים ברמות של סטרס גבוהות הן נזק מתמשך לבריאות?
"אף אחד לא בדק מדינה שלמה שנמצאת בסטרס שלוש או ארבע שנים. יש עדויות לנזק גופני, להחמרה של מחלות כרוניות, לקיצור תוחלת החיים ולקשר הדוק בין סטרס כרוני לתחלואה נפשית. מצד שני, יש אנשים שעברו סטרס כרוני והוא דווקא חיזק וחישל אותם. היו ניצולי שואה שעברו חיים קשים ביותר וחיו עד גיל 98. לכן זה לא חד-ערכי. אני מציע צניעות ולא להסיק מסקנות מהר מדי".

"נער בן 15-17 בישראל - מגיל 10 אין לו חיים נורמליים"
אם יש אוכלוסייה אחת שמטרידה במיוחד את הפרופ', אלה הילדים ובני הנוער. "בני נוער בני 16 היו בני 10 כאשר פרצה מגפת הקורונה. מאז הם עברו סגרים, חוסר יציבות, הפיכה משטרית, את טבח 7 באוקטובר ושלוש שנות מלחמה. למעשה, אין להם מגיל 10 חיים נורמליים".

דווקא בגילים האלה, מסביר הפרופ', המצוקה של המבוגרים מחלחלת גם לילדים. "נער בגיל כזה הכי רוצה יציבות וביטחון ומבוגר שיחזיק עבורו את התקווה. המבוגרים סביבו רק רואים חדשות ונמצאים במצוקה, וזה משפיע עליו לרעה". הוא מוסיף: "עוד שנתיים הם יתגייסו ואנחנו נשלם את המחיר. הם יותר חולים והם סובלים מיותר חרדות ובעיות נפשיות".

המספרים ממחישים את עומק הבעיה. לפי דוח כללית, בשנה השנייה למלחמה נרשמה עלייה של 78.3% בפניות ילדים ובני נוער למיון פסיכיאטרי לעומת התקופה שקדמה למלחמה. בשנה השלישית העלייה כבר הגיעה ל-121.3%. במקביל נרשמה עלייה של 52.1% בהפניות של רופאי ילדים למערך בריאות הנפש ועלייה של כ-40%-70% באבחנות חרדה בקרב ילדים ברחבי הארץ.

בקרב ילדי מפוני הדרום נרשמה בשנה השלישית גם עלייה של 47.8% בהנפקת תרופות לטיפול בהרטבת לילה לעומת התקופה שלפני המלחמה - ביטוי נוסף למצוקה שעלולה לקבל גם ביטוי גופני.

האם ישראל סובלת ממגפת אובדנות?
אחת השאלות הקשות ביותר מאז 7 באוקטובר נוגעת לאובדנות. כאן זלצמן חובש כובע נוסף: הוא יו"ר המועצה הלאומית למניעת אובדנות וראש בית הספר ללימודי המשך בפקולטה למדעי הבריאות והרפואה ע"ש גריי באוניברסיטת תל אביב.

"אנשים אומרים: הייתה קטסטרופה כזאת, ברור שיותר אנשים יתאבדו. אבל זה לא בדיוק מה שאנחנו רואים", הוא אומר. "דווקא בזמן מלחמות ואיומים חיצוניים שיעורי האובדנות אינם בהכרח עולים ולעתים אף יורדים. גם חלק מהחיילים שהתאבדו מאז 7 באוקטובר היו עורפיים ולא נחשפו לפעילות קרבית או לזוועות המלחמה", הוא מסביר. "זה קרה גם בקורונה. כשיש אויב חיצוני, הבעיות הפנימיות קצת נדחקות הצדה. אנשים גם נמצאים יותר עם המשפחה, עם חברים, יש יותר לכידות ותחושה שכולנו בתוך אותו הדבר - ואלה גורמים שיכולים להגן מפני אובדנות".

גם את העלייה במספר מקרי ההתאבדות בקרב אנשי מילואים הוא מבקש לבחון ביחס למספר העצום של המשרתים מאז פרוץ המלחמה. "בשנה רגילה יש בערך 40 אלף אנשי מילואים, ובמלחמה הגענו לסדר גודל של 400 אלף. לכן אי אפשר להסתכל רק על מספר המתאבדים ולהגיד שיש עלייה באובדנות. המכנה גדל בערך פי עשרה", הוא מסביר. "ייתכן שחלקם היו מתאבדים בכל מקרה".

ומה קורה בקרב האזרחים?
כאן, הוא מדגיש, עדיין אין נתונים מלאים. "נתוני ההתאבדות בישראל מגיעים באיחור של בערך שנתיים. אני יודע מה קרה עד 2024, אבל אין לי עדיין נתונים מלאים ל-2025 ו-2026 ולכן אנחנו מסתכלים גם על מדדים אחרים".
אחד מהם הוא פניות לער"ן. "יחד עם דר ג׳וי בנטוב מאוניברסיטת חיפה וד"ר שירי דניאלס מער״ן, בדקנו שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר ושלושה חודשים אחרי. היו בערך 20 אלף יותר שיחות אחרי 7 באוקטובר, אבל כשבדקנו כמה מהשיחות נעשו בגלל אובדנות - השיעור דווקא ירד", הוא מסביר. "נכון לעכשיו אנחנו לא רואים עלייה אמתית באובדנות".

אלא שהשאלה שמטרידה אותו היא מה יקרה דווקא כשהמלחמה תסתיים. "אם זה כמו במחקרים בעולם, צפויה עלייה. כשנגמרת המלחמה חוזרים המתאבדים". שלוש שנות המלחמה יצרו גם מעגל רחב של נפגעים שאינם נמצאים בהכרח במרכז השיח הציבורי. זלצמן מדבר על אנשי מקצוע שנחשפו שוב ושוב לזוועות כחלק מעבודתם - נהגי אמבולנס שפינו גופות, כבאים שפעלו בזירות קשות, מוקדנים ששמעו בזמן אמת אנשים שמספרים שמחבלים חדרו לבתיהם ואנשי הצלה שנחשפו למראות קשים פעם אחר פעם. "רבים ממי שהיו במגע עם פצועים משפחות חטופים נושא עמו טראומה מסוימת".

בקבוצה הזאת נמצאים גם מי שנחשפו לזוועות במסגרת עבודתם. זלצמן מתייחס לאנשי המקצוע שערכו את "סרטון הזוועות" בן 47 הדקות, שהורכב מתיעוד הטבח והוצג בהמשך בפני קהלים בארץ ובעולם. חלקם, לדבריו, הגיעו לטיפול וסובלים מפוסט-טראומה קשה. "אם אתה תראה את הסרט הזה, אתה לעולם לא תחזור להיות אותו בן אדם. האנשים שעבדו על הסרט והם מסתובבים בינינו. חלק במצב נפשי קשה".

הפציעה של המילואימניקים שלא תמיד רואים
מה שמטריד אותו דווקא בקרב מילואימניקים, היא דווקא תופעה המכונה "פציעה מוסרית". לא מדובר בהכרח בפוסט-טראומה במובנה הקלאסי", הוא מסביר. "הכוונה היא שהם חוזרים מהלחימה עם תחושות עמוקות של אשמה ובושה בעקבות דברים שראו או עשו. הם מרגישים מלוכלכים ונגועים. האנשים האלה לא בטיפול כי הם לא אומרים שיש להם פוסט-טראומה. אבל הבן אדם נפגע".

המלחמה נכנסה גם לחדר המיטות

המחיר של שלוש שנות סטרס אינו מסתיים בבריאות הנפש. פרופ' זלצמן מדבר גם על ההשלכות הגופניות, המשפחתיות והזוגיות של חיים ממושכים תחת לחץ - מהשמנה ומחלות כרוניות ועד פגיעה בתפקוד בעבודה ובמערכות יחסים.

לדבריו, האירועים שחווינו ברמה הלאומית משפיעים גם על המיניות של כולנו. "הבעיה בתפקוד המיני של מדינת ישראל נפגע", לדבריו. "דיכאון וחרדה הם האויבים של התפקוד המיני". ורבים מדווחים על ירידה בחשק ובפעילות במינית.

למרות התמונה הקשה שהוא מתאר, פרופ' זלצמן אינו מסיים את האבחנה שלו בתחזית של חברה שבורה. להפך. לצד המצוקה, הוא אומר, השנים האחרונות חשפו שוב ושוב גם את יכולתם של בני אדם להתאושש מאירועים קיצוניים.

הוא ראה זאת אצל חלק מהשבים, והוא אומר שהוא רואה זאת גם ברבים מהישראלים. "העם הזה מדהים כל פעם מחדש, בעמידות שלו ובחוסן שלו", הוא אומר. "יש יכולת עמידות, וזה מפתיע ומדהים שאנשים שעברו דברים נוראיים מצליחים להשתקם".