״סרטוני החטופים מערערים את בריאות הציבור״

בשבוע שעבר משפחות החטופים והציבור בישראל נחשפו פעם נוספת לסרטונים מזעזעים של החטופים שמוחזקים בעזה. הפעם הופיעו בסרטונים רום ברסלבסקי ואביתר דוד, כשהם מצולמים במצב גופני ונפשי איום שמרמז על גסיסתם. לפני כחצי שנה, בעסקת החטופים השנייה, צולמו אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל כשהם מסתכלים על חבריהם משתחררים ומתחננים להשתחרר בעצמם; ההבדל בין מצבם הגופני אז והיום מדגיש את הצורך הבהול בהחזרתם.

סרטוני התעמולה האכזריים של ארגון הטרור חמאס הם תופעה חוזרת בשנתיים האחרונות. חטופים ששבו ארצה סיפרו כי המחבלים מצלמים אותם לפי הוראות בימוי הדוקות, והחטופים מתבקשים לדקלם טקסטים שהוכתבו להם מראש תוך איום על חייהם. הסרטון הראשון, שהופץ כמה ימים אחרי אסון ה-7 באוקטובר, היה של החטופה מייה שם. אחריו הגיעו שלל סרטונים נוספים, כל אחד יותר כואב ומשפיל מהשני. חמאס פרסם סרטונים של ילדים כמו יגל יעקוב ואלה ודפנה אליקים; נשים כמו דורון שטיינברכר, דניאלה גלבוע וקרינה ארייב; וגם חטופים מבוגרים, כמו חיים פרי, יורם מצגר ועמירם קופר, שנרצחו לבסוף בשבי. בנוסף, פורסם צילום גופתה של נועה מרציאנו, התצפיתנית שנרצחה בשבי; סרטון של לירי אלבג מתחננת על חייה כמה ימים לפני שחרורה; וסרטונים של האחים הורן, יוסף חיים אוחנה, עמרי מירן, בר קופרשטיין, מקסים הרקין, עידן אלכסנדר, מתן אנגרסט, מתן צנגאוקר ועוד.

חייבים להחזיר את החטופים הביתה באופן מיידי - את זה ידענו גם בלי לצפות בסרטונים. ובכל זאת, לפעמים קשה להתיק את המבט. מה סרטונים קשים כאלה עושים לנו לנפש? וכיצד הם פוגעים לנו בבריאות בטווח הרחוק? לפרופ׳ זהבה סולומון, ששירתה בעבר כראש ענף מחקר במחלקה לבריאות הנפש בצה״ל בדרגת סגן-אלוף, יש נקודת מבט מטרידה על הנושא. פרופ׳ סולומון היא חוקרת בתחום האפידמיולוגיה הפסיכיאטרית, בריאות הנפש והעבודה הסוציאלית, פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל באוניברסיטת תל אביב, וכלת פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית לשנת 2009 ופרס ״אמת״ לשנת 2016. אחרי שחקרה במשך שנים את מצבם של שבויי מלחמת יום הכיפורים שחזרו לארץ, היא הסיקה מסקנות בנוגע לטיפול בחטופים - וגם בנוגע להשפעת המצב האיום הזה על הנפש של כולנו.

הטראומה קורית פעם אחת - אבל משודרת בלופים

אחרי ה-7 באוקטובר דובר צה״ל הפיק את ״סרט הזוועות״, המאגד צילומים גולמיים מהטבח הנורא בעוטף עזה. גם אלו מאתנו שלא נחשפו לחומרים גרפיים מזעזעים לא הצליחו להתחמק מהפרטים: אנשים מתחננים על חייהם, שיחות טלפון חרדות של פרידה, הודעות סופיות ממיגוניות המוות - כל אלה נצרבו עמוק בתודעה הלאומית.

פרופ׳ סולומון מסבירה כי לסרטוני זוועות יש פוטנציאל לגרום לנזק פסיכולוגי ארוך טווח: ״בעוד במציאות אירוע טראומטי קורה פעם אחת, בסרטונים הוא חוזר כל הזמן. להצגת הסרטונים ושידורם ללא סוף יש אפקט מזיק - כי אירוע כזה סודק את תפיסת העולם ואת תחושת המוגנות שלנו״.

ה-7 באוקטובר לא היה הפעם הראשונה בה האסון תועד בווידיאו, תיעוד שהמשיך לרדוף אותנו כאומה תקופה ארוכה לאחר מכן. ״זה התחיל עוד באינתיפאדה השנייה״, אומרת פרופ' סולומון. ״צפינו בזוועות נוראיות, הראו בתקשורת תצלומי תקריב של גופות ואנשים שזה עתה נפצעו בחומרה. החשיפה הזו כשלעצמה, וביתר שאת כשהיא חוזרת, מזינה תחושות של חרדה ורצון בנקמה. הציבור הישראלי נעשה עם הזמן יותר ימני ושואף לפתרונות של כוח - וזה קורה בין היתר בגלל החשיפה החוזרת לתמונות כאלה״.

המצב כיום, טוענת פרופ' סולומון, חמור יותר מבעבר: ״בשנתיים האחרונות המראות הקשים חוזרים כל יום. אנחנו חיים בעידן אחר, דיגיטלי יותר, וגם המציאות עצמה הרבה יותר קשה. חשיפה לסרטוני החטופים היא חרב פיפיות: מצד אחד היא משרתת את הצורך ואת החובה של המשפחות ללחוץ לשחרור החטופים, ומצד שני היא פוצעת את הנפש ומערערת את בריאות הציבור״.

האם יש דרך לגונן על הילדים מסרטונים קשים המופצים ברשת?

"הילדים בוודאי נחשפים למראות קשים, כי בעידן הדיגיטלי קשה מאוד לשלוט במידע. ועם כל הרצון לגדל ילדים שמחוברים למציאות, הורים צריכים למנוע מהילדים את הצפייה בסרטונים כאלה ככל שניתן. זה לא נותן לילד כלום, שום כלים או כוח - רק מפחיד, מחליש ומזעזע״.

מצד שני, מזכירה סולומון, ״המציאות אמנם לא בידיים שלנו, אבל הבקרה על איך שהיא מתוארת ומתווכת - דווקא כן. הרי גדלים פה ילדים שנולדו לתוך מציאות של ׳צבע אדום׳ ולא מכירים משהו אחר. חלקם יסבלו קשות, אבל כאמור, זה גם תלוי במשפחה: ההורים צריכים להקל על הילדים ולפרש עבורם את המציאות לפי גילם, כך שהם יבינו אותה אבל גם לא ייפגעו״.

המחיר שנשלם כשהמלחמה תיגמר

קשה לתווך לילדים מציאות מורכבת ועצובה כל כך, אבל הקושי האמיתי הוא של הורי החטופים. צפייה בסרטוני החטופים מהשבי, מסבירה סולומון, משמעותה ״להיות שותף לחוויה טראומטית שהילד שלך עובר בשעה שאתה חסר אונים ולא מסוגל לממש את הדחף הטבעי להצילו. ההורים בטח מזדהים עם הילד, כועסים, זועמים, ואין להם איך להוציא החוצה את הרגשות האלה. חלקם בוודאי מתמודדים עם דיכאון נוראי, או לחלופין נמצאים בפעילות מתמדת: טסים לחו״ל, מפגינים ומפנים את הכעס החוצה. הפעילות נותנת להם תחושה של משמעות וכוח שהם כה זקוקים לה״.

התמודדות עם תחושות של כעס וחרדה היא מנת חלקם לא רק של הורי החטופים - אלא גם של הציבור הישראלי בכללותו. סבב הלחימה האחרון מול איראן רק החמיר את המצב; בעוד ב-7 באוקטובר ובמהלך הלחימה בצפון היו אזורים בארץ שאפשר היה לכנות ״מוגנים יותר״, מבצע ״עם כלביא״ כבר נגע בכל המדינה. ״בתוך שעות מתחילת המבצע נחשפנו לנזקים משמעותיים בלב הארץ״, מזכירה פרופ׳ סולומון. ״מאז מלחמת המפרץ בשנת 1992 לא נראו נזקים כאלה במרכז ובלב האוכלוסייה. מבני ציבור איקוניים כמו בית החולים סורוקה ומכון ויצמן נפגעו קשות. וכל זה הגיע הרי על רקע מעורער מלכתחילה״.

מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם התחושות הקשות שהמצב מעלה?

״באופן כללי, אנשים שמוצאים מקום לתעל אליו את הכעס והחרדה הם פחות דיכאוניים. עם זאת, מרביתנו סובלים מדמורליזציה מאוד גדולה - אנחנו לא רואים שום פתרון באופק, והזעם הגדול הרבה פעמים מופנה פנימה. רמת החרדה עצומה, ובין חרדה לדיכאון קשה להגיד שיש פה שמחה גדולה. המון אנשים נחשפו לטראומות ׳יד ראשונה׳ או ׳יד שנייה׳, והסיכון שלהם לחלות נפשית עולה מאוד״.

התמונה שמציירת פרופ׳ סולומון לעתיד עגומה למדי: ״אנשי מקצוע חושבים כי היקף התחלואה שתיגרם כתוצאה מהמצב יהיה גדול. שיעורי התחלואה הפסיכיאטרית יהיו כנראה גבוהים בקרב חיילים - במלחמת לבנון הראשונה, למשל, 23% מהנפגעים היו מתמודדי נפש, ואחד מכל ארבעה סבל מהלם קרב. בגלל חשיפה חוזרת וממושכת יותר, הנזקים הפעם יהיו לכל הפחות דומים בהיקפם, ואפילו נרחבים יותר״.

״החטופים מזדקנים בטרם עת ומתים בטרם עת״

פרופ׳ סולומון עומדת מאחורי מחקר ארוך שבחן במשך 40 שנה את שבויי מלחמת יום הכיפורים. הממצאים מעלים לא רק צורך דחוף להחזיר את החטופים הביתה - אלא גם דאגה רצינית לשלומם מרגע שישובו. ״השבי לא מסתיים כשחוזרים הביתה״, היא אומרת. ״חלק מהנזקים מתגלים מיידית, אבל חלקם נחשפים רק מאוחר יותר - ובאים לידי ביטוי בפוסט טראומה מורכבת״.

כדוגמה לפגיעה שנמשכת כל החיים, מתארת פרופ׳ סולומון את ההתמודדות הקשה של פדויי מלחמת יום הכיפורים בתקופת הקורונה: ״פדויים שהיו בשנות ה-70 לחייהם בזמן המגפה, שנים רבות אחרי המלחמה, הגיבו בלחץ רב יותר וצרכו יותר אלכוהול וסמים. הזרעים של הטראומה איומים ונוראים, והם מתבטאים בתחלואות נפשיות, התנהגותיות וגם פיזיות. התמותה של הפדויים 35 שנים אחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה גדולה פי ארבעה בהשוואה לזו של לוחמים מהמלחמה שלא נפלו בשבי. הם מזדקנים בטרם עת ומתים בטרם עת״.

זו הסיבה שפרופ' סולומון קוראת למדינת ישראל להקים מנהלות ייעודיות לנושא החטופים ששבו: ״חייב להיות גוף שבודק ועוקב אחרי כל מי שחוזרים מהשבי לאורך שנים, ומספק להם מבנה שיקומי ורשת ביטחון. כנ״ל לגבי בני משפחות החטופים - חלקם יסבלו מטראומה משנית, וגם על זה יש לתת את הדעת״.