המצב הבטחוני ביישובי עוטף עזה אינו פשוט כבר שנים רבות. למרות זאת, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתחילת שנת 2022 עד סוף חודש אפריל 2023, אוכלוסיית המועצה האזורית שער הנגב גדלה ב-4.3%, והמועצה האזורית אשכול גדלה ב-1.5%. ביישובי שער הנגב נבנו בשנתיים האחרונות כשמונה שכונות במקביל. מדובר על בערך 250 בתי אב חדשים שנמצאים בבניה ואכלוס. למועצה האזורית אשכול הצטרפו בשנתיים האם מאורעות ה-7.10 ישנו את המפה? שוחחנו עם בנות ובני ארבע משפחות שעברו ליישובי העוטף במהלך השנתיים האחרונות: איך הם מרגישים שלושה חודשים לאחר הטבח, האם יש להם תחושת חרטה והאם הם מתכוונים לשוב חזרה?
"כל הדרך הייתה גיהנום של גופות"
איתי שאבי, בארי
איתי שאבי, בן 41, נשוי למורן ויש להם זוג תאומים בני ארבע, בן ובת. איתי עובד כנהג ב"דפוס בארי". במקור הוא מהוד השרון, אשתו מורן היא ילידת בארי, והיא עזבה את הקיבוץ לתל אביב. כשהתחתנו החליטו לעבור לקיבוץ, והתחילו תהליכי קליטה לא פשוטים. לפני שנה עברו לביתם בבארי עם התאומים.
למה בארי?
"האמת היא שבהתחלה לא רציתי, אבל הבנתי כמה זה טוב לילדים קהילה. לאט-לאט אתה מתחיל להתרגל לכל ה'צבע אדום', ואתה מבין שזה לא כל כך נורא. אתה רץ לממ"ד, ומביקור לביקור ראיתי את הכיף ששם. זה קיבוץ שיתופי על מלא. קהילה מאוד מגובשת. הכל משתנה. לילדים זה מושלם".
ה-7.10
"היינו בממ"ד וכשנכנסו אלינו הביתה דבר ראשון רצחו את הכלבה. הם ניסו לפתוח את דלת הממ"ד, והתחילו לדפוק על הידית של הדלת כשאני אוחז בה. ארבע שעות היינו בממד. בשלב מסוים כנראה נמאס להם, והם הכניסו צמיד בוער לתעלה של המזגן. מהר מאוד התחלנו להיחנק מהעשן השחור, ואני חסר אונים עם אשתי והילדים. בשלב ראשון חשבנו פשוט להסגיר את עצמנו בתקווה שלא יעשו לנו שום דבר. לא הצלחנו לפתוח את הממ"ד, כי שברו את הידית, וזה כנראה מה שהציל אותנו. פתחתי את החלון, ולמזלי באותו הרגע הם לא היו שם. קפצנו לגינה והתחבאנו מתחת לענפים של הדקל הננסי.
"עשר שעות היינו בשיחים. הבית שלנו נשרף כליל, שמענו את השכנים נרצחים - אמא ושתי בנות. האבא נחטף ושמענו אותן צורחות המון זמן. מישהו מהם התקרב והנעלים שלו היו ממש מול הפנים שלי. אין לי מושג איך הוא לא ראה אותי. נאלצנו להפחיד את התאומים כדי שיהיו בשקט. לא הייתה ברירה. בשלב מסוים הצעקות בערבית הפסיקו ונשמעו רק יריות, התחילו ליפול עלינו גיצים של אש שהתחילה לשרוף את הגינה. ברחנו לחורשה בריצה. בתוך הבהלה אשתי רצה לכיוון אחד ואני לכיוון אחר כל אחד עם ילד. צעקתי לה לבוא והיא קפאה במקום. על הגג היו מחבלים, רצתי אליה, דחפתי אותה, וכל זה כשיורים עלינו מהגגות.
"הצלחנו להגיע לחורשה, בנינו הר מענפים יבשים והתחבאנו תחתיו. כדורים מעל הראש, נפילות מאוד קרובות של קסאמים. יצאתי לכמה דקות ובין המטעים היו אורות של ג'יפים ולחשושים בעברית. אלה היו חיילים משייטת 13. הצלחנו לעבור לכיוון היציאה מהקיבוץ ובדרך המון גופות של חברים ומחבלים. בכניסה לקיבוץ ראינו את אחותה של מורן, מההורים שלה לא הייתה תשובה. אחרי עשרה ימים קיבלנו הודעה שהוריה של אשתי נרצחו. אזרח שהגיע מרחובות, כששמע מה קרה ופשוט חילץ אנשים, חילץ גם אותנו. וכל הדרך גהינום של גופות. הוא אמר לנו לא להסתכל לצדדים אבל לא יכולתי. לשמחתי הילדים נמוכים מהחלון ולא ראו כלום. ב11 בלילה הגענו לאח שלי בפתח תקווה. מאוחר יותר עברנו למלון בים המלח".
איך אתם עכשיו?
"בימים האחרונים עברנו מהמלון לרשפון, שזה נפלא. היה לי מאוד קשה במלון. היו אמנם הופעות, ויחס נהדר לילדים, אבל אתה מוקף באנשים שעברו את אותו אירוע קשה, מוקף בעצב. נוסף לעצב האישי שלך. ברשפון סוף סוף ראיתי את אשתי מחייכת. חזרתי לנגן, חזרנו לחוות בית עם ארוחות ערב ובישולים. אני נוסע כל יום לדפוס בארי. באמצע עברתי משבר קטן ולקחתי חופשה, אבל עכשיו אני שוב שם. כל יום אני מגיע למה שנשאר מהבית השרוף, הגופה של הכלב עדין בסלון, ואני מחפש את החתולה שלי. היא איתי כבר עשר שנים. ראיתי אותה אבל היא חמקה לי".
תחזרו לבארי?
"אנחנו בקושי יודעים מה ילד יום. אני לא חושב קדימה. יש ימים שאני רוצה להיות ציוני ולהישאר שם דווקא אחרי מה שקרה. בבארי זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בבית. יש ימים שאני לא רוצה לזכור את המקום הזה ואני רק רוצה לשבת על שפת הכנרת. אין לי תשובות. הכל מתחלף כל יום, אנחנו תלושים באוויר רוב הזמן. מנסים לשמור על שפיות. כשיש ילדים אין ברירה אלא לתפקד. הילדה ממש זוכרת הכל. מצמרר כמה שהיא זוכרת. הם יודעים שהיו אנשים רעים בבית, הם יודעים שאי אפשר לחזור לבארי, הם יודעים שסבא וסבתא מתים. עד אותו יום הם לא שמעו את המילה 'חיילים', עכשיו הם יודעים שהחיילים הצילו אותנו. אני מטופל. התחלתי לפני חודש אחרי איזה משבר. דחפו אותי לזה וזה מאוד עוזר לי".
"הלב שלי מרוסק. הילדים שלי מתחרטים שעברנו"
מיכל פינטו, שדרות
מיכל פינטו היא אמא לשלושה. היא עובדת בעמותת "יחדיו" בבאר שבע והדרום כרכזת שותפויות. לפני כשנתיים, לאחר סיום לימודיו של בנה בתיכון בגבעתיים, היא עברה מהמרכז לשדרות.
למה שדרות?
דמי השכירות הגבוהים במרכז והפחד הכלכלי גמלו בי את ההחלטה לעבור למקום בו אוכל להקטין את הוצאות המחייה, ואת החשש הכלכלי שמלווה אותי מאז גירושיי. בחיפושים אחרי מגורים הגעתי לשדרות והתאהבתי באנשים החמים, בקהילה, באיכות חיים ללא פקקים, ללא צפיפות, במרחבים פתוחים ובחוף זיקים המקסים. בתחילה עברתי לבדי. ילדיי חששו מאוד לעבור איתי בגלל האזור המאיים, הקירוב לעזה והפחד מטילים. אך לאחר חודשיים שהם הגיעו אלי בשבתות הם התרצו והצטרפו. בני התגייס בקיץ, בתי האמצעית החלה ללמוד בספיר ולחנוך בתכנית 'פרח' ילדה שגרה קרוב אלינו. בתי הבכורה למדה באוניברסיטה הפתוחה. בסבב הראשון של הטילים הייתי לבד, לא חששתי. יש לי בבית ממ״ד שממוקם במיקום טוב. אני גרה בסמוך למכבי האש ולמד״א, כיפת הברזל עבדה בצורה מושלמת. הסבב השני הטריד הרבה יותר. בנותיי היו איתי והן נבהלו מאוד. כמות הטילים והסמיכות ביניהן גרמה לנו להיות כל הזמן בממ״ד. המתח והחרדה הכריעו אז החלטתי שנברח ספונטנית וניסע לים המלח להירגע".
7.10
"בלילה שלפני, התרגשנו לקראת ההופעה של ברונו מארס במוצאי שבת. תכננו לקום בנחת, ללכת לים בזיקים ובערב לנסוע להופעה. לחמאס היו תכניות אחרות. ב-6:30 בבוקר החל ירי מאסיבי מטורף. בתי ואני נכנסנו לממ"ד, והבת הגדולה שלי לא הייתה בארץ. ב-7:00 פתאום שמענו רעש מצמרר, הבת שלי הייתה בטוחה שאלה יריות, אני עוד חשבתי שאולי זה רעש מתחנת הכבאים. בוואטסאפ של הבניין כבר כולם התעדכנו וידעו שיש מחבלים בשדרות ושעלינו לנעול, להתרחק מהחלונות ולא לפתוח את הדלת. שאלו מי יכול ומוכן לתת מחסה ללוחמי האש שבאו לבניין שלנו לוודא שאנחנו בסדר. הצעתי שיעלו אלי. בני חשש שיש איתם מחבלים וטען שאני לא אחראית. גם בתי חששה. אמרתי 'תחזיקו פטיש ואני סכין ואם צריך נתקוף'. הכבאים עלו ולמזלנו ללא מחבלים. הם היו איתנו כל הבוקר ונוכחותם נסכה בנו בטחון. מהם שמענו על הטבח במסיבה בנובה ובקיבוצי העוטף. לא האמנתי שזה קורה לנו. סבטה השכנה כתבה שבעלה רפ״ק מרטין מרטין קוזמיצקס ז״ל נרצח. הוא חזר ממשמרת לילה והצטרף לכוח בתחנת המשטרה שעליה השתלטו המחבלים. היינו בשוק ובחרדה. נודע לי שבת של קרובת משפחה רחוקה נרצחה. גם בני משפחה של קולגות בעבודה שלי נחטפו ונרצחו באופקים ובעוטף".
איך את עכשיו?
"למחרת הטבח, טיל ששוגר מעזה פגע ברשת חשמל ונותרנו ללא חשמל. החלטתי שכדאי לברוח מהעיר. האבא של בנותיי הציע שנתפנה לאשדוד. הכנו תרמיל עם מעט בגדים, ירדנו לאוטו ונסנו על נפשנו. גם שם חווינו טילים. מצב הרוח שלי ירוד, הלב מרוסק מהכאב הגדול של הנרצחים, החטופים ושל החיים שהתהפכו על כולנו. מרגיש לי שהכל סוגר עלינו והנשמה פצועה. בתעצומות נפש מכריחה את עצמי לקום. לעבוד. להתעמל. לנשום. להיות. לא קל לי. חווה מצוקה נפשית בעקבות הטראומה. חווה מצבי רוח, חרדות, דכדוך, רגזנות, אובדן עניין ודימוי עצמי נמוך. מרגישה עצובה ומוטרדת. אולי כמו כולם בתקופה המטלטלת הזו. אני רוצה את הבית שלי. אני ממש צמצמתי את עצמי פה. אני גם חווה קושי בהשתתפות בפעילויות שונות, קשיים במעורבות חברתית ותחושת בדידות. בכללי מסתגרת ברוב שעות היום בחדר".
תחזרי לשדרות?
"אני לא מתחרטת שעברתי לשדרות. לא ירו בי, לא חטפו אותי ולא פגע בי טיל, דיינו. לגבי הילדים שלי אני חושבת שהם מתחרטים. כולנו נפגענו. המשפחה שלי דואגת לי מאוד וחוששים שאחזור לשדרות. אני אשאר בשדרות. התאהבתי בעיר, באנשים ובראש העיר שעושה עבודת קודש. אומרים שמשנה מקום משנה מזל. אז אולי אמצא בשדרות אהבה חדשה".
"חיפשתי נייר דבק לשים על הפה של התינוק"
מישל ברייטר, כרם שלום
מישל ברייטר, 28, עובדת כסייעת בגן ילדים. בעלה יבגני עובד כמהנדס בניין. יש להם ארבעה ילדים - הקטן שבהם בן שלושה חודשים. תעשו את החישוב בעצמכם: ב-7.10 הוא היה בן עשרה ימים בלבד. מישל נולדה באשדוד, ובעלה עלה לארץ בגן חובה והגיע לאשדוד שם הם הכירו, התחתנו וקנו דירה. לפני שנה וחצי הם עברו לכרם שלום.
למה כרם שלום?
"בתקופת הקורונה החלטנו שאנחנו רוצים בית עם חצר, אנחנו חילוניים אבל מאוד ימניים בדעותינו, מאמינים בהתיישבות. רצינו משמעות ציונית, פרסמנו בפייסבוק שאנחנו מחפשים, הציעו לנו כל מיני סיורים, הגענו לכרם שלום והתאהבנו. אהבנו מאוד את האנשים, אהבנו את זה שאנחנו צמודי גדר. אם כבר אז עד הסוף. עברנו באמצע מבצע עלות השחר. היה לנו בטחון שהצבא כאן ולא יקרה כלום. פצמ"ר פה פצמ"ר שם. היה לנו בטחון מלא שכלום לא יכול לקרות. אנחנו יושבים בגינה בשקט כי לכאן לא יכנסו".
7.10
"זה היה כמו 'אפוקליפסה עכשיו'. התחילו שמועות בטלגרם ולא האמנתי שזה קורה. התעוררתי לצבע אדום, נכנסתי עם הילדים לממ"ד. אמרתי 'הכל בסדר'. ואז שומעים יריות. בעלי היה בכיתת כוננות, אבל לא היה נשק בבית, הנשקים היו בנשקיה. למזלנו היו אנשים שהיו להם נשקים בבית. הרבש"צ חשב שמדובר בחטיפה של חייל אבל הוציא את כל כיתת הכוננות וזה מה שמנע חדירה לקיבוץ. חדרו לבית אחד. מצאו 150 מחבלים שנהרגו ולא נכנסו לקיבוץ שלנו. היינו בממ"ד 38 שעות. הכנסתי לשם סימילאק ומים בשביל התינוק. היו ממתקים ובעיקר חיינו מסוכריות גומי ושוקולד. ביום השני נכנסנו מהר למטבח והבאנו עוד אוכל.
"אני אדם מאוד מאוד חרדתי, אבל לא ידעתי שקיימת רמת פחד כזאת. אני רואה באייפון מה קורה בקיבוצים אחרים. מישהי סיפרה שאבא שלה חטוף והתחלתי לחשוב אם עדיף להיחטף או להיהרג. התחלתי לחשוב איפה אני מסתירה את הילדים, חיפשתי נייר דבק שאוכל לשים על הפה של התינוק. בשלב מסוים ביום ראשון נפל החשמל, פוצצו לנו את הגנרטורים, ואז נפלה התקשורת ולא היה לנו שום קשר לעולם החיצון. הייתי בפחד שישכחו מאתנו.
"הצבא הגיע כמה פעמים לחלץ אותנו אבל כל פעם קרה משהו. בסופו של דבר יצאנו. היציאה הייתה מאוד מפחידה. עשן, אוויר סמיך, רכבים שרופים, גופות של מחבלים. הבת שלי שואלת מה זה ואני עונה לה זה חייל הוא שוכב על הדשא לנוח. מראה נוראי. נשמתי לרווחה רק כשהגענו לצאלים".
איך אתם עכשיו?
"עכשיו אנחנו באשדוד אצל ההורים ונוסעים בקרוב לתאילנד כל המשפחה. רוצים קצת לנוח. ברגע שעלה הרעיון של שלב ביניים להעביר אותנו לקראווילות ביישוב אשלים, ושם להיות עד שנחזור, לא רציתי. החלטנו פשוט לטוס לתאילנד ולהגשים חלום".
תחזרו לכרם שלום?
"בימים הראשונים אמרתי שלכרם שלום אני חוזרת רק כדי לארוז, היום אני חושבת אחרת. אני לא רוצה כרגע לגור בשום מקום אחר. כשיגידו לנו שאפשר לחזור לקיבוץ אני באה. אין לי שום ספק בכלל. יש משהו מאוד רגשי בבית. אני מאוד מחוברת לאנשים. אם אני לא חוזרת ניצחו אותי. לבעלי לא היה ספק שחוזרים כבר מהתחלת האירוע. חוסן ליוו אותנו, אנחנו במקום של עשיה. להראות לילדים שלנו שאנחנו לא פוחדים. בהתחלה היו הרבה מחשבות של 'מה היה קורה אם', אבל הן חלפו. ברור שאני אחזור, אחרת אני אהיה פחות רגועה, אז אני מתארת לעצמי שבעיקר בהתחלה הנסיעות הראשונות בלילה יהיו מפחידות אבל זה לא ימנע מאתנו לחזור. היינו במלון עם אנשים מניר עוז וגם שם דיברו על חזרה".
"אני מ"פ במילואים, וכל בום מקפיץ אותי"
קובי גיל-און, אור הנר
קובי גיל-און, מנהל פרוייקטים בן 43, נשוי ואב לשלוש בנות. קובי ומשפחתו עברו לפני שנה וחצי לאור הנר מאשקלון. קובי מנהל פרויקטים, אשתו סגנית מנהלת מחלקת שכר בבית חולים ברזילי.
למה אור הנר?
"עברנו לעוטף מתוך אידיאולוגיה שצריך להתיישב. חיפשנו קיבוץ שיש הרחבה קהילתית. לא להיות חברי קיבוץ על מלא, אבל כן להנות מהקהילתיות. חיפשנו בית קרקע גדול, גינה גדולה, חינוך טוב לילדים. אחרי שנתיים של חיפושים מצאנו".
7.10
"אני טריאתלט ובאותה שבת היינו באימון רכיבה מאשקלון לקיבוץ בארי. האזעקות תפסו אותנו בדרך. בשלב זה עוד היו יירוטים, ואני מצלם תוך כדי רכיבה. ברגע מסוים הבנו שזה לא טפטוף, והתחילו להישמע אזעקות אחת אחרי השנייה באשקלון. הסתובבנו ודהרנו לכיוון הרכבים תוך כדי נפילת טילים על הכביש שרכבנו עליו. אני דוהר לקיבוץ, הרשת נפלה ואני לא מצליח לתפוס את אשתי. אני דוהר על כביש 4 ועדין לא יודע כלום. מגיע לאור הנר רואה את כל כיתת הכוננות בחוץ. הרבש"ץ, שולח אותנו לארז לעזור, אנחנו יוצאים כמה חבר'ה עם נשקים, עדין לא יודעים הרבה. מבחינתנו זה היה אירוע יחיד של הסתננות בארז. אחרי שלוש שעות וחצי של לחימה קיבלתי הדף לאוזן ימין ונפצעתי. אשתי עם הילדים בממ"ד, ללא תקשורת, ואנחנו בפחד - מה קורה באור הנר?
כשהגעתי הביתה אשתי בבכי, כבר ראתה את אחד הסרטונים, הילדות בטראומה, השכנה אצלנו בבית עם שלושת הילדים שלה כי הממ"ד שלה לא נסגר. ב-14:00 אני כבר מבין שהמצב גרוע, מפנה את המשפחה מהיישוב וחוזר לכיתת הכוננות. באותו יום כבר גויסתי למילואים.
איך אתם עכשיו?
אני מ"פ במילואים ביו"ש כבר מתחילת המלחמה. בחודש וחצי ראשונים המשפחה הייתה בטבריה, אחר כך עברו למלון בירושלים. כולנו בריאים. הילדים זה נושא רגיש, הגדולה בת 10, האמצעית בת ,8 הקטנה בת 3, בוכה כל יום ראשון כשאני עולה על מדים. עם הגדולה אני יכול לדבר ולהסביר לה, האמצעית לקחה את זה מאוד קשה, ההתנהגות שלה מאוד השתנתה. היא חרדה לי מאוד. כולנו חרדים. כל בום מקפיץ אותנו, גם אותי, גם כשאני בירושלים. איבדתי חמישה חברים באותו יום, אחד מהם הוא החבר הכי קרוב שלי, קובי פריאנטה ז"ל, שנרצח כשיצא בקבוצת הריצה. המוות שלו טלטל אותי לגמרי. זה היה אחד הימים הכי קשים שלי בחיים, אני חולם עליו המון. אני מקבל עזרה למרות שמאוד קשה לי לחשוף את עצמי. כבר היו לי שני מפגשים. אנחנו כבר לא נהיה אותו דבר, אבל חייבים להישאר אופטימיים".
תחזרו לאור הנר?
"חד משמעית. אין בכלל שאלה. יש שיחות כאלה ביני לבין אשתי. היא לא בטוחה, אנחנו חלוקים, אבל אני כמפקד בצבא מאמין ויודע שמקרה כזה לא יחזור לעולם. כאיש משפחה אידיאולוגית אנחנו צריכים להישאר ולחזק. אבל אנחנו כמפונים לא נחזור עד שלא נדע שזה בטוח לגמרי. אני לא אחזיר את המשפחה שלי עד שיהיה טוב. איך נדע? נדע".