אלן דלון, אחד מכוכבי הקולנוע הצרפתים הגדולים בכל הזמנים ביקש לסיים את חייו בהמתת חסד. על פי דברים שאמר בנו, דלון הבהיר לבני משפחתו, כשהוא בן 86 ואחרי שבץ מוחי כפול, כי הוא מעוניין בסיוע להתאבדות. דלון חי בשווייץ, שם המתת חסד היא פרקטיקה חוקית ומקובלת.
דלון ביטא בעבר את כוונותיו לעבור הליך של סיוע בהתאבדות. "המתת חסד היא הדבר הכי הגיוני וטבעי שאפשר לעשות", אמר בראיון מהשנה שעברה למגזין Paris Match, "החל מגיל מסוים וזמן מסוים, יש לנו את הזכות ללכת בשלום, ללא סיוע חיצוני של בתי חולים או מכשירי החייאה".
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
שיעור גבוה של ישראלים טסים לשוויץ לסיים את חייהם
בישראל כמו בלא מעט מדינות הליך המתת החסד אינו מעוגן בחוק. יש מדינות בעולם כמו אורגון, וושינגטון וורמונט בארצות הברית, בלגיה והולנד, שמאפשרות את ההליך, אבל רק לאזרחי מדינתם. שוויץ היא המדינה היחידה, שמאפשרת לאנשים שאינם אזרחי המדינה להגיע ולסיים את חייהם, בעזרת ארגון דיגניטאס (Dignitas) שהוקם בשנת 1998 על ידי עורך הדין השוויצרי לודוויג מינלי.
לא מעט ישראלים מגיעים לשוויץ מידי שנה לסיים את חייהם. בשנת 2021 הגיעו 212 איש מכל העולם לדיגניטס בשוויץ לסיים את חייהם, מתוכם שיעור יחסי גבוה מאוד של כ-30 ישראלים. לעתים שומעים גם על מפורסמים שבחרו לסיים כך את חייהם. עדי טלמור ז"ל, העורך והמגיש הוותיק של גלי צה"ל, בחר לסיים את חייו באוגוסט 2011, לאחר שסבל מסרטן סופני. גם הבמאי רוני פינקוביץ' ז"ל בחר גם הוא לסיים את חייו בשוויץ בדצמבר 2020, לאחר שסבל במשך 30 שנה מטרשת נפוצה.
ההלכה היהודית אוסרת כידוע באופן גורף המתת חסד. ב-2010 הועלתה בישראל הצעת חוק שביקשה לאפשר לחולים סופניים לקבל מהרופא מרשם לתרופה קטלנית שתאפשר להם לסיים את חייהם בעצמם, ללא כאבים, אבל היא לא אושרה. ב-2016 הועלתה הצעת החוק שוב ונדחתה.
בשנת 2006 נכנס לתוקפו "חוק החולה הנוטה למות", שמסדיר את הטיפול בחולים סופניים, ומאפשר לחולה שסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא, שמשך חייו הצפוי אינו עולה על חצי שנה, לסרב לטיפול רפואי שיאריך את חייו. החוק קובע שניתן יהיה להימנע מלבצע טיפולים כמו חיבור למכונת הנשמה, ניתוחים או דיאליזה אם החולה ביקש זאת.
"הסיפור העיקרי הוא הסיפור האנושי של ליווי המשפחות"
ההליך הבירוקרטי איננו פשוט, כמעט סיזיפי. אפשר לעשות את זה לבד, או לפנות לאתר "משאלה אחרונה". שלומי (שם המשפחה שמור במערכת), מייסד האתר, מלווה לא מעט אנשים ומשפחות, מההליך הבירוקרטי ועד הנסיעה לשוויץ. הוא למעשה משמש כמתווך בין העמותה למשפחות בישראל, תפקיד שדיגניטאס התקשתה לקבל בהתחלה. "היום אנחנו כבר ביחסים מצוינים", הוא אומר.
לא היה לו קל להיענות לראיון הזה. הוא בוחר בדרך כלל להישאר מאחורי הקלעים, בעיקר מטעמי צניעות ומוסר. לא פשוט לעשות יחסי ציבור להליך כזה. "אין אף אחד בארץ שעוסק בזה, אין ארגון בעולם שמתווך את ההליך של סיום חיים", הוא אומר ומבקש להדגיש שלא מדובר בהמתת חסד, "בשוויץ משתמשים במינוח סיוע התאבדות. האנשים עצמם צריכים להיות מסוגלים לשתות בעצמם או לפחות להיות מסוגלים ללחוץ על כפתור. הם צריכים להיות ברמת קוגניציה מספקת על מנת לקבל את ההחלטה לסיים את חייהם".
שלומי שהיה בעל עסק עצמאי בהייטק, הגיע לתחום לפני שלוש שנים, ולא בגלל סיפור אישי של בן משפחה, אלא מסיבה פרוזאית אחרת. הוא תיקן בהתנדבות מחשב לזוג קשישים, והם סיפרו לו שניסו במשך זמן רב ללא הצלחה לסיים את הליך הרישום להמתת החסד בשוויץ עבור הקשיש. הוא עזר להם ומשם הכול היסטוריה. "הרגשתי שמצאתי את היעוד שלי" הוא אומר, "ההכנה למסע היא לא רק בירוקרטית, הסיפור העיקרי הוא הסיפור האנושי של ליווי המשפחות. לעיתים קרובות אני גם נוסע יחד איתם. הקושי האמיתי הוא של המשפחה והתפקיד שלי זה להקל כמה שאפשר ולשמש משענת. בהתחלה היה מאד קשה, אבל לאט לאט הבנתי יותר ויותר את התפקיד שלי. להפוך את חווית המוות מטראומטית לנסבלת, הופך את המסע למשמעותי".
מדובר בהליך של כמה חודשים, שלושה ארבעה מינימום, שעולה לא מעט כסף. העלות המוערכת נעה בין 100 – 200 אלף שקל, תלוי אם עשיתם את זה בעצמכם או נעזרתם ב"משאלה אחרונה" ובעלויות נוספות בדמות הטסת ארון חזרה לישראל. בשלב ראשון נרשמים לעמותת דיגניטס ואז מתחיל ההליך. מגישים בקשה רשמית לסיום חיים הכוללת דו"חות רפואיים, וחוות דעת פסיכיאטרית, שמאשרת שהאדם לא רק צלול, אלא יש לו אפשרות להפעיל שיקול דעת לגבי המשך חייו. "מגיעים גם אנשים עם דמנציה", מספר שלומי, "אבל הם צריכים להביע את רצונם בצורה ברורה. הם יכולים לומר שהם רוצים למות כי הם לא זוכרים את שמות הילדים שלהם למשל, והפכו ללא עצמאיים".
מה הקריטריונים?
"יש סט של קריטריונים. המטופל צריך להיות במצב שבו הוא מסוגל לטוס לשוויץ ולשתות את החומר בעצמו, ישנם מקרים שבהם המשקה ניתן באינפוזיה, בתנאי שהמטופל יכול ללחוץ בעצמו על הכפתור. במקרה של חולים במחלה סופנית כמו סרטן או מחלות נוירולוגיות של ניוון שרירים, כמו ALS טרשת נפוצה, פרקינסון. ברגע שקיבלת אבחנה לאחת מהמחלות האלה אפשר להגיע גם אם המצב עוד סביר. בנוסף, חולים שסובלים מכאבים כרוניים שהרפואה לא יכולה לעזור להם ופוגעת באיכות חייהם, סיעודיים שצריכים עזרה בפעולות בסיסיות, כל אלו יכולים להוות סיבה מוצדקת לבקשה לסיום החיים".
"רואים אדם ישן, ללא כאבים, ללא חלומות"
לצד המסמכים הרפואיים, יש לכתוב סיפור חיים המפרט את תולדות חייו של האדם, מי ילווה אותו והאם המשפחה תומכת בהחלטה. לוקח לעמותה כחודש להגיע לבקשה ולנתח אותה, זמן ההמתנה ארוך בגלל מספר רב של פונים מכל העולם. אם הבקשה מאושרת מתקבלת בקשת תשלום בסך 4,000 פרנק שוויצרי שזה כ-14,000 שקלים ומקבלים אור ירוק להמשיך, כלומר אישור לסיים את החיים בשוויץ במועד שהאדם יבחר. ישנם כאלו שיבחרו להשתמש במיידי באור הירוק ואחרים ישתמשו בזה כתכנית מגירה לכשמצבם יחמיר.
"הכול חייב להיות מתורגם לאנגלית או גרמנית", אומר שלומי. "את תעודות המקור בנוסף למסמכים נוספים צריך להעביר לדיגניטאס בדואר לפני הגעת החולה לשוויץ. לפני ההגעה צריך להסדיר תשלום של 7,000 פרנק, עבור ביצוע ההליך ופגישות עם הרופא המקומי.
מגיע הרגע, איך זה קורה?
"מגיעים יום לפני, עם המשפחה או חברים. בדרך כלל לא מגיעים לבד. רופא מטעם הארגון מגיע לפגוש את האדם ולנהל אתו שיחה על רצונו לסיים את חייו. השאלה המרכזית היא 'האם הגעת לשוויץ כדי לסיים את חייך?''. בתום השיחה האדם משוחרר, ובדרך כלל הוא יוצא עם משפחתו לארוחת ערב, הסעודה האחרונה אם תרצו. בבוקר נפגשים שוב עם הרופא ששואל שוב את החולה אם שינה את דעתו. אם הכול בסדר, הרופא שולח את המרשם לבית מרקחת, אוכלים ארוחת בוקר ונוסעים לבית הכחול, שם הכול קורה".
הבית הכחול?
"דמיינו צימר אירופאי חמים עם פינת אוכל, מיטה, כורסא וסלון. האדם צריך לחתום על מספר מסמכים, ולאשר שאכן הוא רוצה לעשות את זה. הוא נותן ייפוי כוח לצוות המקומי לטפל בענייניו לאחר מותו. התהליך מתחיל במתן פרמין, תרופה נגד בחילות והקאות. בשלב זה צריך להמתין לפחות חצי שעה. עד הנקודה הזאת יש בכל רגע נתון את האפשרות להתחרט. בשלב זה, החולה יחליט אם הוא יושב על כורסא או שוכב במיטה. הוא יקבל כוסית עם 15 מ"ג של פנטו ברביטל יחד עם כוס מים וקוביית שוקולד להמתיק את הטעם המר של השיקוי. החומר משפיע על מערכת העצבים והאדם שוקע מהר מאד לשינה עמוקה שמתקדמת לחוסר הכרה ולאחר מספר דקות להפסקת נשימה ומוות. רואים אדם ישן, ללא כאבים, ללא חלומות".
עוד לפני הטיסה החולה צריך להחליט אם הוא רוצה להיקבר בארץ או שהוא מעדיף שישרפו את גופתו בשוויץ. תהליך השריפה לא עולה כסף, אבל הטסת הגופה בארון עולה כ-40 אלף שקל.
"אני מרגיש שאני כמו דולה של העולם הבא", אומר שלומי, "נוצרים קשרים מאד הדוקים ועמוקים ביני לבין המשפחות, כל אדם שאני מלווה אני מוסיף קעקוע של ציפור על היד. חוקק את הזיכרון שלו על גופי".