"פחדתי שיחשבו שאני משוגע": הטאבו סביב נוגדי הדיכאון עדיין כאן

הסערה סביב דבריה של השרה עידית סילמן על כך שראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט נטל כדורים פסיכיאטריים פתחה מחדש שיח טעון שמעסיק מיליוני ישראלים: מדוע גם ב-2026 טיפול תרופתי בחרדה או דיכאון עדיין נתפס אצל חלק מהציבור כמשהו שצריך להתבייש בו?

לפי ההערכות המומחים, יותר ממיליון ישראלים נוטלים כיום תרופות פסיכיאטריות שונות - מציפרלקס ועד קלונקס - מספרים שעלו משמעותית בשנים האחרונות, בצל הקורונה, המלחמה המתמשכת והעומס הנפשי הכבד שחווים רבים. מי שהתייחסה לכך בחריפות הייתה קרן טרנר, לשעבר בכירה באוצר וכיום אחת מהדמויות הבולטות שצועדות לצידו של בנט, שסיפרה כי היא עצמה נוטלת כדורים כבר 15 שנה.

דוד פפו, יו"ר הסתדרות הרוקחים בישראל, אומר כי בשנים האחרונות - מאז תחילת המלחמה והעלייה במודעות לפוסט טראומה - הוא מזהה שינוי משמעותי ביחס הציבורי לתרופות פסיכיאטריות. "אנחנו מעריכים שלפחות 10 אחוזים מהציבור צורכים כיום תרופות פסיכיאטריות. יש יותר פתיחות, גם מול אנשי מקצוע וגם בשיח החברתי", הוא אומר. אך לצד זאת, במגזרים מסוימים החשש מהסטיגמה עדיין משפיע מאוד על ההתנהלות הרפואית: "יש מטופלים שרוכשים תרופות בעיר אחרת, עם מרשם פרטי, כדי שזה לא יירשם בקופת החולים".

הוא מסביר שגם כיום רבים עדיין מעדיפים לשמור על דיסקרטיות סביב הטיפול התרופתי. "כמו שאישה שצריכה תרופות לטיפול באיברים אינטימיים לא מדברת על זה בקול רם בבית המרקחת, או מטופל עם טחורים - כך גם אנשים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות. אך למרות כל זה, לטעמי הסטיגמה קיבלה תפנית חיובית - יש פחות בושה, יותר הסברה ויותר הכלה", הוא מסכם.

מאחורי הנתונים ישנם אנשים שהסתירו במשך שנים את הטיפול התרופתי שלהם מחברים, קולגות ולעיתים אפילו מהמשפחה הקרובה - רק בגלל פחד מהסטיגמה. ב- mako בריאות שוחחנו עם כמה מהם.

>> תחקיר: מה קרה לבריאות הישראלים מאז תחילת המלחמה?

"חבל על כל השנים שסבלתי"

הדר, בת 45 ממרכז הארץ, קונדיטורית במקצועה, מספרת שבמשך שנים חוותה התקפי חרדה - אבל התביישה לדבר על כך, אפילו עם בן זוגה. "תמיד פחדתי מטיסות, והיו לי מחשבות טורדניות על דברים מהעבר, אבל בשלב מסוים פתאום התחלתי לחשוב על המוות - וזה פשוט לא עזב אותי", היא מספרת. "אני זוכרת אפילו שישבתי יום אחד בסלון וכל הגוף שלי התכווץ. הרגשתי שהידיים שלי נהיות קשות ולחוצות, כאילו מישהו דופק לי מכות בגב. זה היה מפחיד".

לדבריה, במשך תקופה ארוכה נמנעה מלפנות לטיפול תרופתי בגלל הדעה הקדומה סביב תרופות פסיכיאטריות. רק לאחר ששיתפה פסיכולוגית שהיא מכירה, משהו השתנה. "היא אמרה לי: 'כל כך הרבה אנשים מטופלים תרופתית, זה משפר את איכות החיים. אין סיבה שתשבי בחרדה בזמן שיש תרופה שיכולה לעזור לך'".

בסופו של דבר החליטה הדר לנסות טיפול בציפרקלס, אבל אז הופיעו תופעות הלוואי: "אני זוכרת שהתחלתי להרגיש רעידות בידיים. בהתחלה אפילו הרגשתי שאני לא מצליחה לתפקד בעבודה. חשבתי שאולי עשיתי טעות, בשביל מה הייתי צריכה בגלל את המסע הזה? אז היו לי קצת פחדים. לאחר שבועות ארוכים התחלתי להרגיש שיפור, ובשלב מסוים השיפור היה משמעותי. הרגשתי הרבה יותר נינוחה ומשוחררת. החרדות לא נעלמו לגמרי, אבל פתאום הצלחתי לנשום. היום אני בעיקר מרגישה חבל על כל השנים שסבלתי - רק בגלל בושה, פדיחה וסטיגמה מיותרת סביב טיפול תרופתי".

"בשלב מסוים השיפור מהציפרלקס היה משמעותי. הרגשתי הרבה יותר נינוחה ומשוחררת. החרדות לא נעלמו לגמרי, אבל פתאום הצלחתי לנשום. היום אני בעיקר מרגישה חבל על כל השנים שסבלתי - רק בגלל בושה, פדיחה וסטיגמה מיותרת סביב טיפול תרופתי"

הדר, 45, מרכז הארץ

"זו לא סיבה להזניח את המצב הנפשי שלי"

אליהו (שם בדוי), בן 27, אב לארבעה ילדים ועובד בעיריית בני ברק, מספר שלפני כשנתיים התחיל לחוות התקפים שלא הבין בהתחלה מה מקורם. "פתאום נהיו לי קוצרי נשימה, כאילו האוויר שאני מכניס לא מספיק לגוף שלי", הוא משחזר. "זה קרה לי אחת לשבוע בערך. אני זוכר שניסיתי לנשום עמוק אבל לא הצלחתי. הרגשתי שאני עומד להתעלף. הידיים שלי רעדו והייתי חייב לשבת. בכל פעם שזה קרה הייתי מבקש ללכת הביתה - ורק שם זה היה נרגע. היה בלתי אפשרי לתפקד ככה".

הקושי הגדול, לדבריו, לא היה רק ההתקפים עצמם, אלא הפחד ממה יגידו במגזר החרדי. "אצלנו כולם מכירים את כולם - השכנים, הרבנים, הקולגות. ללכת לפסיכיאטר זה מביך מאוד. פחדתי שיחשבו שאני משוגע", הוא אומר, "בהתחלה בכלל לא הבנתי שזו חרדה. חשבתי שמשהו לא תקין אצלי רפואית. הלכתי לרופא והוא אמר שזה כנראה משהו נפשי. חבר אמר לי שזה נשמע כמו התקפי חרדה, אבל מבחינתי ללכת לפסיכיאטר היה דבר שלא בא בחשבון".

בסופו של דבר החליט אליהו לאזור אומץ ולהתייעץ עם הרב שלו. "למזלי הוא מיד אמר לי שזה פיקוח נפש ושאסור להזניח מצב נפשי". הוא קבע תור אצל פסיכיאטר והחל טיפול בציפרלקס, ובמקרים קיצוניים נעזר גם בקלונקס. "זה שינה לי את החיים", הוא אומר, "פתאום יש לי שליטה על החיים שלי. כמובן שאני עדיין מצניע את זה, כי הרחוב החרדי אוהב לדבר על אחרים, אבל אני מבין שזו לא סיבה להזניח את המצב הנפשי שלי. מדי פעם עוד יש לי התקפים, אבל יש לי כלים להתמודד איתם ואני יודע לפחות יודע מה עובר עלי".

"אצלנו כולם מכירים את כולם - השכנים, הרבנים, הקולגות. פחדתי שיחשבו שאני משוגע. מבחינתי ללכת לפסיכיאטר היה דבר שלא בא בחשבון"

אליהו, 27, בני ברק

"הבנתי שאין מנוס מנטילה יומית של תרופה"

מירה, בת 50 מהצפון, עובדת בתפקיד בכיר במערכת הבריאות, מספרת כי כבר שנים היא מטופלת בתרופות פסיכיאטריות. "שיניתי מינונים בהתאם לנסיבות שונות, אבל השורה התחתונה היא שלא הייתי מסוגלת לתפקד בלעדיהן", היא אומרת, "רק בזכותם אני מצליחה לשמש בתפקיד בכיר". לדבריה, עד היום היא מסתירה את הטיפול התרופתי מהסביבה.

"מובן שאף אחד לא יודע שאני נוטלת אותן. מה לעשות, עדיין יש סטיגמות לצערי. רק אחרי שנים רבות של סבל, חרדות מתמשכות ותחושה של אי סיפוק מקצועי הבנתי שאין מנוס מנטילה יומית של תרופה", היא מוסיפה, "זה ללא ספק אחד הצעדים הכי משמעותיים שעשיתי בחיי, כזה שפשוט הציל את חיי. אני חושבת שצריך לנרמל את זה. הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולמנוע מעצמי את כל הסבל ואת תחושת אי הסיפוק המקצועי שחוויתי בעבר".

"מה לי ולכדורים פסיכיאטריים?"

יאיר, בן 35, כבר שנים מנהל תיקי לקוחות בחברת ביטוח מובילה. לאחר מות אמו נכנס לתקופה ארוכה של דיכאון, אבל במשך שנים בכלל לא ידע לקרוא למה שהוא עובר. "פשוט הייתי כבוי", הוא אומר, "לא נהניתי מכלום, לא מטיולים, לא מחופשות בחו"ל. אפילו התחלתי להתרחק מאנשים. אבל אף פעם לא חשבתי לעצמי, 'אני בדיכאון, אני בחרדות'. לא הבנתי את זה. מבחינתי פשוט הייתי צריך להמשיך הלאה ולנסות להתמודד עם זה".

לדבריו, למרות שידע שיש בני משפחה שנעזרים בטיפול תרופתי, הוא מעולם לא חשב שזה משהו שמתאים גם לו. "אח שלי הגדול כבר שנים נעזר בקלונקס, אבל תמיד הרגשתי שזה רחוק ממני. מה לי ולכדורים פסיכיאטריים? פעם אחת אחי נתן לי חצי כדור ומשהו קרה. הרגשתי שאני מצליח לנשום. שפתאום הכל בסדר", הוא אומר, "אבל עדיין ניסיתי לשכנע את עצמי שאני אצליח להתמודד לבד, שאני לא מאלה שצריכים טיפול תרופתי". במשך יותר מעשור, לדבריו, הוא המשיך לסחוב את התחושות הקשות בלי לפנות לטיפול.

מי שלבסוף הצליחה לשבור אצלו את הסטיגמה הייתה בת זוגו. "היא פשוט אמרה לי שזה לא נורמלי לחיות ככה", הוא מספר, "היא הסבירה לי שללכת לטיפול או לקחת תרופה זה לא אומר שמשהו 'לא בסדר' איתך, אלא רק שאתה מטפל בעצמך. זה משהו שאמרו לי בעבר, אבל רק בעזרתה ירד לי האסימון". רק אז הוא פנה לראשונה לעזרה מקצועית והחל טיפול תרופתי. "אם יש משהו שאני מתחרט עליו זה שלא הקשבתי למשפחה שרק רצתה את טובתי".

"זה ללא ספק אחד הצעדים הכי משמעותיים שעשיתי בחיי, כזה שפשוט הציל את חיי, אני חושבת שצריך לנרמל את זה. הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור ולמנוע מעצמי את כל הסבל ואת תחושת אי הסיפוק המקצועי שחוויתי בעבר"

מירה, 50, צפון הארץ

הסטיגמה משפיעה מאוד על שידוכים

אהרון, בן 30, גם הוא מהמגזר החרדי, מספר שלמרות העלייה במודעות לבריאות הנפש, הסטיגמה סביב תרופות פסיכיאטריות במגזר עדיין משפיעה מאוד על עולם השידוכים. "אם יודעים שלאחד מבני המשפחה יש רקע של חרדות או שהוא לוקח כדורים כמו ציפרלקס, זה יכול לפגוע מאוד", הוא אומר. "אנשים מפחדים מזה, גם אם זה רק טיפול בחרדה".

הוא מספר לנו שבציבור החרדי כבר מבינים היום שיש דבר כזה חרדות ושצריך לטפל בהן, אבל רבים עדיין חוששים מטיפול תרופתי. "יש הרבה אנשים שיעדיפו לנסות קודם רפואה טבעית, פנייה למקובלים או פתרונות אחרים לפני כדורים", הוא אומר, "מספרים לך שאם תתחיל טיפול פסיכיאטרי זה ילווה אותך לכל החיים".

אהרון משתף שאשתו חוותה דיכאון אחרי לידה. "הכרחתי אותה ללכת לטיפול", הוא אומר, "הלכנו לפסיכיאטר והיא התחילה לקחת קלונקס. אמרתי לה שלא מעניין אותי מה יגידו או מה יהיה בעתיד, הבריאות שלה יותר חשובה מהכל". עם זאת, הוא מודה שהחשש מהסטיגמה עדיין קיים. "ברור שאנחנו חושבים גם על איך זה יכול להשפיע בעתיד על הילדים שלנו והשידוכים שלהם, אבל זאת המציאות".

אם יודעים שלאחד מבני המשפחה יש רקע של חרדות או שהוא לוקח כדורים כמו ציפרלקס, זה יכול לפגוע מאוד. ברור שאנחנו חושבים גם על איך זה יכול להשפיע בעתיד על הילדים שלנו והשידוכים שלהם"

אהרון, 30, מהמגזר החרדי

"צריך להתייחס לזה בדיוק כמו לכל טיפול רפואי אחר"

שוחחנו עם ד"ר ירדן לוינסקי, ראש מערך שירותי בריאות הנפש בחטיבת הקהילה של שירותי בריאות כללית, שאומר כי למרות השינוי בשיח הציבורי, הסטיגמה סביב תרופות פסיכיאטריות עדיין קיימת. "יש אנשים שחוששים שאם ידעו שהם לוקחים תרופות נגד חרדה או דיכאון יחשבו שהם לא יציבים או 'משוגעים'", הוא אומר, "אבל אנחנו בהחלט רואים יותר פתיחות ויותר אנשים שפונים לטיפול".

לדבריו, גם בחברות שבעבר היו סגורות יותר לנושא, כמו החברה החרדית והחברה הערבית, נרשמת כיום פתיחות גדולה יותר לטיפול נפשי. "אנשים מבינים שאם יש בעיה צריך לטפל בה", הוא אומר, "פעם היו מיתוסים שאם אדם לוקח תרופות פסיכיאטריות הוא לא יוכל לעבוד במקומות רגישים כמו השב"כ או המוסד, אבל זה כבר לא נכון. גם במקומות הכי רגישים יש אנשים שמטופלים וממשיכים לתפקד".

גם השיח הציבורי סביב בריאות הנפש עדיין מושפע מסטיגמות ישנות. "כולנו זוכרים את הסערה סביב בני גנץ כשהתפרסם שהלך לפסיכולוג, או אמירות שנאמרו על נפתלי בנט", הוא אומר. "אפשר לחשוב, בן אדם הלך להתייעץ עם איש מקצוע. צריך להתייחס לזה בדיוק כמו לכל טיפול רפואי אחר".

הוא מוסיף כי בשנים האחרונות נרשמת עלייה משמעותית בשימוש בתרופות לבריאות הנפש: "ראינו 'פיקים' בתקופת הקורונה, סביב הרפורמה המשפטית, בתחילת המלחמה ובתקופות של הסלמה ביטחונית", הוא מסביר. "אבל מעבר לכך, המגמה הכללית היא מגמת גידול". להערכתו, בין 10 ל-15 אחוז מהישראלים משתמשים כיום בתרופות ממשפחת ה-SSRI כמו ציפרלקס ופרוזאק. "לפני כמה שנים כבר דובר בישראל על סדר גודל של כ-600 אלף מרשמים בחודש לתרופות מהמשפחה הזאת, וסביר להניח שהמספרים עלו מאז".

עם זאת, ד"ר לוינסקי מדגיש כי טיפול תרופתי הוא לא הפתרון היחיד. "תרופות הן כלי טיפולי אחד מתוך כמה", הוא אומר. "יש אנשים שמצליחים להשתפר באמצעות טיפול פסיכולוגי, שינוי באורח החיים או כלים אחרים, וזה מצוין. אבל אם אדם נמצא במצוקה מתמשכת ויש פגיעה בתפקוד, לא נכון להימנע מטיפול רק בגלל פחד או סטיגמה. המטרה היא לא לקחת תרופות, אלא לטפל בבעיה בצורה הנכונה ביותר עבור אותו אדם. וחשוב גם לדבר על האפשרות להפסיק טיפול - כי הרבה אנשים מפחדים להתחיל מתוך מחשבה שזה יהיה לכל החיים, וזה לא בהכרח נכון".