"מפחדת על הילדים והנכדים": ניצולת השואה בת ה-96 מתארת את התחושה בזמן הירי מאיראן

חוסן נפשי בגיל המבוגר נבחן מחדש בכל תקופת משבר, אך בעת מלחמה הוא מקבל משמעות עמוקה ומורכבת במיוחד. סיפורה של חוה (שם בדוי), מטופלת בת 96, ילידת לונדון, מדגים היטב כיצד ניסיון חיים ארוך עשוי להיות מקור לכוח – אך גם להוביל למעמסה רגשית כבדה.

כילדה בלונדון של ימי מלחמת העולם השנייה, חוותה חוה במשך כשמונה חודשים את הפצצות הבליץ הגרמני. היא זוכרת היטב את הירידות החוזרות ונשנות אל תחנות האנדרגראונד ששימשו כמקלטים. “היינו יורדים מתחת לאדמה עם שמיכות, אנשים ישבו צמודים זה לזה, מחכים שהאזעקות ייגמרו", היא מספרת. למרות הפחד, החוויה שלה כילדה הייתה שונה באופן מהותי מהיום: "הסתכלתי כל הזמן על ההורים שלי - הם היו העוגן שלי. הרגשתי שאם הם רגועים – אז גם אני מוגנת. מבחינתי זה היה משהו זמני, משהו שיעבור".

“ראיתי כבר מלחמות, ראיתי תקופות קשות יותר ופחות. זה נותן לי כוח להאמין שגם זה יעבור"

חוה, ניצולת שואה

כיום, כמעט שמונה עשורים לאחר מכן, היא מוצאת את עצמה שוב מתמודדת עם אזעקות, ירידה למרחבים מוגנים ותחושת איום מתמשכת לנוכח האירועים הביטחוניים שהתרחשו בארץ בשנים האחרונות. הפעם, נקודת המבט שלה שונה לחלוטין. “אני כבר לא הילדה שמסתכלת על ההורים", היא אומרת. “אני זו שחושבת על הילדים שלי ועל הנכדים שלי. חלקם בצבא, חלקם חיים כאן תחת איום. אני פחות מפחדת על עצמי – אני מפחדת עליהם".

עדותה ממחישה היטב את אחד ההבדלים המרכזיים בחוסן הנפשי בין גיל הילדות לגיל המבוגר: המעבר מתלות להגנה לאחריות ולדאגה לאחר. בעוד שילדים שואבים ביטחון מדמויות מטפלות, מבוגרים – ובמיוחד קשישים – נושאים עמם רשת רחבה של קשרים ומשמעויות, אשר הופכות את האיום למורכב יותר מבחינה רגשית.

עם זאת, יש בחוסן הנפשי בגיל המבוגר גם מרכיבים ייחודיים של עוצמה. ניסיון חיים, פרספקטיבה היסטורית ויכולת להבין כי מצבים קשים הם לעתים זמניים – כל אלו תורמים ליכולת התמודדות. “אני יודעת שדברים משתנים", היא אומרת. “ראיתי כבר מלחמות, ראיתי תקופות קשות יותר ופחות. זה נותן לי כוח להאמין שגם זה יעבור".

הצד השברירי של החוסן

אך לצד החוסן, יש להתייחס גם למושג השבריריות (Frailty), המאפיין חלק מהאוכלוסייה המבוגרת. שבריריות אינה מתבטאת רק בירידה פיזית, אלא גם ברגישות מוגברת לעומסים נפשיים. ירידה בתפקוד, פגיעה קוגניטיבית או בדידות עלולות להחליש את מנגנוני ההתמודדות ולהפוך מצבי סטרס לבלתי נסבלים.

במקרה הזה, ניתן לראות כיצד תפקוד קוגניטיבי שמור, יכולת רפלקטיבית גבוהה ותחושת זהות – כל אלו תומכים בחוסן הנפשי של המטופלת, למרות גילה המתקדם. היא מצליחה להשוות בין תקופות, להפיק משמעות מניסיון העבר ולהשתמש בו כמשאב. יחד עם זאת, הדאגה לבני המשפחה מדגישה את המורכבות הרגשית של התקופה הנוכחית.

הסיפור שלה מזכיר לנו כי חוסן נפשי בגיל המבוגר הוא אינו רק פונקציה של “חוזק”, אלא תוצר של איזון עדין בין ניסיון, תפקוד, קשרים בין-אישיים ומשמעות. דווקא בגיל שבו הגוף נעשה שברירי יותר, הנפש יכולה להמשיך להפגין עמידות מרשימה – אך היא זקוקה להכרה, לתמיכה ולתיווך נכון של המציאות.

במציאות של חוסר ודאות מתמשך, חשוב להתבונן באוכלוסייה המבוגרת לא רק כקבוצת סיכון, אלא גם כמקור של ידע, פרספקטיבה וחוסן – לצד הבנה עמוקה של מגבלותיה.

ד"ר רועי ורונה, סגן מנהל רפואי וגריאטר מחוזי מחוז שרון שומרון כללית