"כל שנייה קריטית": אנשי מד"א שמצילים חיים גם במילואים

עבור החובשים והפרמדיקים של מד"א, הדרך להצלת חיים התחילה הרבה לפני המדים של צה"ל - כבר בגיל צעיר, כמתנדבי נוער על אמבולנסים, במשמרות לילה ראשונות ובקריאות חירום שלא שוכחים. השליחות הזאת המשיכה איתם גם לשירות הצבאי - כחובשים קרביים ופרמדיקים שליוו כוחות בעזה, בלבנון, באיו"ש ובגבול סוריה. הם טיפלו בפצועים תחת אש בשטחי הקרב, וחזרו לטפל באזרחים בזירות נפילה ב"עם כלביא" ו"שאגת הארי" בעורף - אותו תפקיד, אותם אנשים, רק זירה אחרת.

מאז 7 באוקטובר, הם נעים שוב ושוב בין שני העולמות - מסיימים סבב מילואים וחוזרים ישר למשמרת בניידת, או עוזבים את השגרה ונקראים שוב לשטח. רבים מהם כבר חצו מאות ימי מילואים, אבל גם כשהם חוזרים הביתה, העבודה לא באמת נגמרת.

נדב (השמות בכתבה שונו מטעמים ביטחוניים), בן 49 מקיבוץ נהלל, חי את מד"א כבר יותר משלושה עשורים. הוא החל להתנדב בגיל 15, אחרי שאחותו הגדולה נכנסה לעולם הזה, והוא נשאב אחריה. "שמעתי את הסיפורים שלה - וזה משך אותי מיד", הוא מספר. מאז, הפך מקצוע הפרמדיק לחלק בלתי נפרד מהחיים שלו - באמבולנסים של מד"א, בזירות חירום, ובשנים האחרונות גם במילואים, כחלק מיחידת יכא"מ - יחידת כירורגיה אשפוזית מטכ"לית של צה"ל, שמפעילה בתי חולים שדה במצבי קיצון בארץ ובעולם.

"אני זוכר ילד בן 6, לבד באמבולנס, בוכה וקורא לאמא שלו. בדרך כלל יש הורה לידך, מישהו שמחזיק את הילד, ופתאום רק אני איתו - מנסה גם לטפל וגם להרגיע. זה רגע שאתה חייב להתנתק מהרגש

נדב, פרמדיק במד"א

אחד הרגעים שנחרתו בזיכרונו יותר מכל היה ב-7 באוקטובר, כשהוקפץ לאופקים עם אמבולנס ממוגן ירי של מד"א. במשך שעות הוא טיפל בפצועים ובשורדים בתוך הכאוס. "אני זוכר ילד בן 6, לבד באמבולנס, בוכה וקורא לאמא שלו. בדרך כלל יש הורה לידך, מישהו שמחזיק את הילד, ופתאום רק אני איתו - מנסה גם לטפל וגם להרגיע. זה רגע שאתה חייב להתנתק מהרגש. לקח לי רגע לאסוף את עצמי ולהמשיך לטפל בו". שנה אחר כך הוא שוב פגש את אותו הילד. "זה היה כל כך מרגש, הוא ניגש אליי ואמר לי תודה".

לפני שלוש שנים הוא השתתף במשלחת הסיוע הישראלית לרעידת האדמה בטורקיה - שליחות שהוא מגדיר כלאומית. "הגענו לקהרמנמראש וראינו עיר שלמה שקרסה. רבי קומות הפכו להריסות, רחובות שלמים נחרבו. כשהצוות הישראלי הגיע לבית החולים המקומי, רבים מאנשי צוות הרפואה כבר עזבו כדי לדאוג למשפחות שלהם. נכנסנו פנימה, והתחלנו פשוט להפעיל את המקום ולטפל בפצועים", הוא נזכר. "למרות שאין יחסים בין המדינות, אנשים שטיפלנו בהם שם התקשרו ב-7 באוקטובר לשאול לשלומנו. הם חוו אותנו ממקור ראשון - וידעו מי אנחנו באמת".

"זה מטלטל לטפל במישהו שאתה מכיר"

רונן, 52, מאופקים, הוא פרמדיק במד"א כבר 25 שנה, ואחד האנשים שמכירים הכי טוב את הרגעים שבהם החיים תלויים בדקות בודדות. לצד התנדבותו כפרמדיק מוטס במד"א, מאז 7 באוקטובר הוא צבר יותר מ-400 ימי מילואים בעזה, לבנון ואיו"ש. "המסוק הוא לא אמבולנס מעופף כפי שחושבים", הוא אומר, "זו סביבה מורכבת מאוד, אבל לפעמים 20 דקות עושות את ההבדל בין חיים למוות". בדרום הארץ, כשצריך לפנות במהירות פצוע קשה, נפגע כוויות, שבץ או מקרה כירורגי דחוף - הוא והצוות שלו יודעים שכל שנייה קריטית.

אבל מה שנשאר איתו באמת הם דווקא האנשים. אחד האירועים הקשים ביותר מבחינתו היה מותו של אסף כפרי ז"ל, חייל שנהרג מירי צלף בזמן שתדלק טנק - ונכנס לו ללב בעזה. "ישנו יחד, אכלנו יחד, ואז פתאום אתה מטפל במישהו שאתה מכיר – זה מטלטל".

לצד הזירות הצבאיות, הוא מדבר דווקא על הרגעים הקטנים יותר - היד שמחזיקים, החיוך, המשפחה שפוגשים ברגע הכי קשה שלה. "אנשים מזמינים אותך ברגע הכי גרוע של החיים שלהם - הם לא בוחרים מי ייכנס בדלת. לפעמים להחזיק יד חשוב יותר מהטיפול עצמו. אם הייתי יושב בבית בזמן מלחמה, היה לי הרבה יותר קשה - דווקא העשייה היא מה שמחזיקה אותי".

ממעצרים של חוליות מחבלים לעזרה ראשונה לקשישים

מיכל, 28, נמצאת במד"א כבר מגיל 16, אז החלה לפעול כמתנדבת נוער על האמבולנסים. אחרי הפסקה של כמה שנים, שבה חשבה שתלך לכיוון אחר, היא הבינה שהלב נשאר שם וחזרה - הפעם כדי להגשים את החלום ולהפוך לפרמדיקית. היום, כמעט שנתיים כפרמדיקית פעילה, היא משלבת בין משמרות במד"א לבין מילואים. מאז 7 באוקטובר כבר צברה מעל 500 ימי מילואים, כחלק מהתאג"ד של גדוד 134 שפועל בעיקר בגזרה הצפונית, מלבנון ועד גבול סוריה.

"כשנמצאים במלחמה אמיתית ואז פתאום חוזרים לאזרחות - כל השקט הזה מכה בך"

מיכל, פרמדיקית במד"א

היא נכנסת עם הכוחות לכל מקום - למעצרים ליליים, לפעילויות מבצעיות בתוך סוריה ולפעולות נגד חוליות איראניות שפעלו בגזרה, עם תיק רפואי ועשרות קילוגרמים על הגב. "אני הולכת לאן שהם הולכים, כדי להיות הראשונה שמטפלת אם משהו קורה". לדבריה, כמעט בכל לילה הכוח נכנס מחדש לשטח, והיא שם איתם, צמודה ללוחמים.

אבל דווקא החזרה לעורף היא מה שהיה לה קשה יותר. "כשנמצאים במלחמה אמיתית ואז פתאום חוזרים לאזרחות - כל השקט הזה מכה בך", היא אומרת. גם בזירות הנפילה בבאר שבע, בזמן המלחמה עם איראן, היא הרגישה את המעבר החד בין שני העולמות. למרות הכל, היא אומרת שדווקא המקרים שנשארים איתה הם האנשים הבודדים. "בסוף, הכי נוגעים בי המקרים של אנשים עריריים, שאין להם משפחה - והם אלה שמזמינים אמבולנס".

"הסתכלתי על הבניינים ההרוסים, ולא האמנתי שאני בבית שלי"

מיכאל, 32 מערד, חי מאז 7 באוקטובר על הקו הדק שבין החזית לעורף - פעם כלוחם מילואים ברצועת עזה, פעם כפרמדיק של מד"א שמגיע ראשון לזירות חירום בבית. אחרי כ-400 ימי מילואים שצבר בשנתיים וחצי האחרונות, המעבר הזה כבר הפך כמעט לשגרה: רגע אחד הוא בצפון הרצועה, ורגע אחרי הוא חוזר לעיר שבה גדל, כדי לנסות להציל חיים של שכנים ואנשים שהוא מכיר בשם.

אבל דווקא בזירת הנפילה הקשה בערד הוא הבין עד כמה המלחמה כבר לא נשארת רק בעזה. יותר מ-80 פצועים נפגעו באירוע. כשהוא הגיע לזירה - הוא קפא לרגע. "הסתכלתי על הבניינים ההרוסים, ולא האמנתי שאני בבית שלי", הוא מתאר. לדבריו, זו הייתה תחושת הלם שקשה להסביר. "אני כבר רגיל לראות הרס כזה בלחימה, אבל לא במקום שבו גדלתי. זה אירוע שעד היום לא נתפס - עיר קטנה שחטפה פגיעה כזאת". יומיים אחר כך הוא כבר הוקפץ לזירת נפילה נוספת בפזורה ליד ערד, שם טיפל בין היתר ברופא מסורוקה ובבתו.

אחד המקרים שנחרתו בזיכרונו היה דווקא של חייל שלא נפצע פיזית, אלא חווה תגובת קרב קשה. "הוא לא נפצע בגוף, אלא הגיב בטראומה", הוא מספר. "באותו רגע צריך לעצור הכל ולהחזיר אותו למציאות - להסביר לו איפה הוא נמצא, מה קרה, ולסגור לו את החורים בזיכרון כדי שלא יישאב שוב לטראומה". לדבריו, ככל שמטפלים בזה מוקדם יותר, כך גדל הסיכוי של אותו חייל לחזור לעצמו. "לפעמים הפציעות שלא רואים הן הכי קשות, והאחריות שלנו היא לא רק לעצור דימום - אלא גם למנוע מהנפש להישבר".