הפרעה טורדנית כפייתית, המוכרת בראשי התיבות הלועזיים OCD, מתאפיינת במחשבות פולשניות ומטרידות ובנקיטת פעולות שונות שנועדו להתמודד עם המחשבות, אבל בפועל עלולות פעמים רבות לגרום להתגברות של המחשבות עצמן ולרצף פעולות בלתי נגמר. פעמים רבות, פוגעת ההפרעה בתפקוד היומיומי של הסובלים ממנה והופכת את חייהם לרצף מתמשך של קשיים שיכולים לבוא לידי ביטוי באופנים שונים.
אצל אור לב, בת 34, ה-OCD בא לידי ביטוי בעיקר בסדר וניקיון. "זה התחיל כבר בגיל שמונה", היא מספרת. "הרבה מאוד שטיפות ידיים, הידיים שלי כבר היו סדוקות ודיממו, מקלחות של לפחות שעה-שעתיים עם המון סבון. החזרה מבית הספר הפכה ממש לטקס טיהור. כל מה שקשור לבית הספר היה מזוהם. כל הבגדים עברו לכביסה, ואז מקלחת, שטיפות ידיים. לעשות שיעורי בית היה קשה כי המחברת מזוהמת. הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל ההורים הדחיקו. הם רצו להאמין שזה יעבור. אני ידעתי שזה לא יעבור. הלכנו לבית מרקחת לקנות קרם ידיים והמוכרת הייתה מבועתת מהידיים שלי. ההורים התחילו להבין שיש בעיה ולקחו אותי לפסיכולוגית ששלחה אותנו לפסיכיאטר. הוא מיד אבחן OCD אבל אף אחד לא שיתף אותי, פשוט התחלתי לקחת כדור קטן ששיפר את מצבי. זה לא עבר, אבל החליש את העוצמה. כמו רדיו שמחלישים את הווליום אבל עדין שומעים אותו.
"ממש היו לי מחשבות אובדניות. לא יכולתי להתמודד עם זה"
אור מנהלת קהילה של שלוש קבוצות בפייסבוק העוסקות ב-OCD. בנוסף, היא פרסמה ספר בשם "להילחם ב-OCD", שעוסק בהתמודדות שלה עם ההפרעה. וההתמודדות בהחלט הייתה קשה מן הרגע הראשון. "בחטיבת הביניים אחי הגדול הראה לי פורום בתפוז על טורדנות כפיתית, ואמר לי שזה מה שיש לי. הייתי בהלם. עד אז חשבתי שאני יוצאת דופן, יחידה בעולם. ופתאום היה לזה שם . פתאום נתקלתי באנשים נוספים שהיה להם את זה. עד אז חשבתי שכולם בסדר ורק אני לא. ושבטח יצטרכו לאשפז אותי. זאת הייתה הקלה".
איך עברת את הקורונה?
"בסדר גמור. אנשים היו בחרדה, אבל אנחנו רגילים לשטיפות ידיים, זה ברגיל שלנו. כולם מסביבי בפניקה וכולם עם מסכות ואני הכי בנורמה, אצלי זה כבר לא חריג. אני יכולה לקחת דלק עם כפפות, ללכת לסופרמרקט עם כפפות, ואף אחד לא מגיב לי באופן מוזר. זה היה ניסוי מעניין".
איך זה השפיע ומשפיע על החיים שלך?
"לאורך שנות בית ספר, תמיד היו לי רק שתי חברות, ולא יותר מזה. זה לא הפריע כי אף אחד מסביבי לא קלט את זה, והצלחתי להסתיר את זה לא רע במשך השנים. הם סתם חשבו שאני קצת מוזרה. הדבר הכי חשוב היה להסתיר את זה. לימדו אותי מגיל צעיר שאם ידעו על זה לא יהיו לי חברים, לא יגייסו אותי לצבא, לא אמצא עבודה, לא תהיה לי זוגיות. אז אף אחד לא ידע חוץ מהמשפחה המצומצמת. המשפחה המורחבת גילתה בגלל כתיבת הספר.
"ההורים שלי המשיכו להיות בנרטיב של אסור לספר, הם לא הגיבו על המהלך של הספר אבל זה היה ברור שהם לא מרוצים. ההסתרה עצמה שוברת את הבן אדם. כל הזמן לתת תירוצים. רוב הזמן הייתי בבית עם המחשב. אי אפשר לשחק בחוץ כי אי אפשר לגעת בשום דבר. אי אפשר ללכת לחברה כי יש לה כלבים. הייתי מאוד מוגבלת. הם חשבו שאני מכורה למחשב אבל זה לא היה זה, זאת הייתה בדידות. וחוויתי גם בריונות. אני זוכרת שבתיכון היינו צריכים לנקות את הכיתה, ואני לא יכולתי לגעת בחומרי ניקוי, כי מי יודע מאיפה הם הגיעו ומי נגע בהם. ואני מוכרחה אחרי ניקוי השולחן לרוץ לשירותים לרחוץ ידיים, אבל אני לא נכנסת לשירותים ציבוריים. ברחתי מהכיתה, ומישהי רדפה אחרי, וצעקה עלי שלא נאה לי לנקות. זה היה רגע נוראי.
"אני עד היום לא נכנסת לשירותים ציבוריים. לא הייתי 15 שנים במלון, הייתי עם ההורים שלי בחו"ל בחטיבת הביניים וממש היו לי מחשבות אובדניות. לא יכולתי להתמודד עם זה. האטרקציה הייתה יונים שמגיעות ואתה צריך להאכיל אותן. וזה היה הסיוט הכי גדול שלי. בינואר לפני שנה נסעתי לראשונה לחו"ל. איכשהו הסתדרתי, כי אני פחות או יותר יציבה. עניין השירותים נשאר, וזה קצת מגביל אותי, בענייני עבודה למשל. אני בעיקר עובדת בבית. משרה מלאה בחוץ זאת לא אופציה. הפחד מבעלי חיים גם נשאר. כשיש תקופה נפשית קשה זה מחמיר. במלחמה הזאת למשל העליתי את המינון של הכדורים, כי ידעתי שאני אקרוס. זה עזר אבל פתאום חזרו לי שטיפות הידיים. כל מיני מחשבות הציתו את זה מחדש".
ממקום של הדחקה, אור הפכה את ה-OCD לחגיגה של פתיחות, עם הספר שפרסמה וקבוצות הפייסבוק שהיא מנהלת. "זה תיקון בשבילי", היא אומרת. "לא ידוע לי על ספר שנכתב לא על ידי פסיכיאטר, אלא על ידי מישהו שמתמודד עם ההפרעה. זה שונה. אני לא אסתיר את זה ולא אתבייש יותר".
"גדלתי בבית עם סטריאוטיפים, שכדורים זה למשוגעים"
הנושא של OCD עולה מחדש בשיח בעקבות התוכנית של כאן 11, "סליחה על השאלה" שעלתה ב-9 בינואר לעונה חדשה. התוכנית מספקת הצצה כנה לחייהם של מתמודדים עם סטיגמות חברתיות, שעונים על שאלות ללא פילטר של הצופים מהבית, ו-OCD הוא בין הנושאים בהן תעסוק העונה הזו. ובניגוד למה שאנשים רבים חושבים, OCD לא באה לידי ביטוי רק בניקיון אובססיבי.
"את ה-OCD גיליתי כשהייתי בן 12", מתאר ליאור יצחק, בן 29. " ראיתי בטלוויזיה ריאיון עם מישהי שנאנסה, מאוד נבהלתי והתחלתי לחשוב שאולי גם לי זה קרה ואני לא זוכר. התחלתי לדמיין אנשים מהשכונה, התחלתי לדמיין את זה קורה שוב ושוב. עד גיל 15 חייתי ככה, עם מחשבות טורדניות. לא סיפרתי לאף אחד, עד שבאותה שנה הגעתי לפסיכולוג בגלל בעיה חברתית. לא היו לי חברים, בהפסקות הייתי בשירותים, לא יצאתי בסופי שבוע. לא ידעתי איך להתחבר לאנשים והייתי בבדידות.
"בצבא זה כבר היה חלק ממני. בגיל 19 רציתי פסיכיאטר, לא רציתי פטור, רציתי שיטפלו בי. הפסיכיאטרית הייתה בעצם הראשונה שאמרה לי בדיוק מה יש לי. היא ישר נתנה לי כדורים. גדלתי בבית מזרחי עם סטראוטיפים, שכדורים זה למשוגעים. נבהלתי וברחתי. אחרי חודשיים חזרתי והתחלנו עם כדורים. זה היה ניסוי ותהייה: אחרי חצי שנה של החלפת כדורים הגענו לכדור שממש שיפר את מצבי, והמחשבות הטורדניות הצטמצמו. במשך שלוש שנים המצב היה ממש טוב.
"בגיל 22 הגוף התרגל וזה חזר: התחלתי להריץ מחשבות שאולי הטרדתי מישהי בלי לדעת. כי אם כן, אני לא אסלח לעצמי. הייתי בן 22, כבר הייתי עם הרבה נשים ומצאתי את עצמי שולח הודעות לנשים שהייתי איתן לפני שנה, ושואל אותן אם עשיתי משהו לא בסדר כשהיינו ביחד. זה היה ממש מוזר. ואני מביך את עצמי שוב ושוב. נשמעתי כמו תחקירן סוטה בכלבוטק, הייתי בלופ מחשבתי, שאולי זה שאני שואל אותן זאת הטרדה.
"אבל עכשיו אני במצב הרבה יותר טוב. יש ימים שמאוד מפריע, אבל אני יותר ויותר שולט. מאוד חשוב להבהיר משהו: אנשים נורא אוהבים להגיד 'יש לי OCD, יש לזה שם מדליק'. אנשים מאוד אוהבים להגיד אותיות באנגלית, אבל זה ממש לא מגניב. אין לי בעיה שתגידו, אבל אתם באמת רוצים שיהיה לכם? אתם יודעים איזה סבל אינסופי זה? אם אתם אוהבים לנקות - זה לא OCD - אתם פשוט אוהבים לנקות".