"הכירו את החברה החדשה שלי: סְטוֹמִי"

אחרי תקופה של תלאות, בדיקות, כאבים, צומות ארוכים ותזונה חלקית מאד, עברתי ניתוח שבו בין השאר גם הצמידו לי את החברה החדשה. היא קרויה בפי הרפואה "סטומה". להלן: סְטוֹמִי.

למי שלא מכיר, סטומה בקצרה זה חור בבטן ממנו יוצא המעי, כך שהוא מוציא פסולת גוף, דהיינו קקה וגזים. זה מצחיק שכתבתי "מעי", כי הוא גס. במקום התרוקנות מהמקום הטבעי, ההתרוקנות היא מהבטן לשקית צמודה.

מערכת היחסים שלי עם סטומי התחילה לא טוב.
למרות תחושות בטן טובות, ההיכרות הראשונית, שאמורה להיות מלהיבה ומרגשת, הייתה צולעת בואכה מי האידיוט ששידך בינינו. בשלושת השבועות הראשונים, תקופת ההחלמה הראשונית, זה פשוט לא עבד.
נתחיל בזה שהבגד שלה, כלומר השקית, הייתה שקופה. כך שהיה לי קשה להתעלם מהחזות שלה. לא הסכמתי בכלל להסתכל עליה. היא הפחידה אותי והגעילה אותי.
אשמתי. זה בהחלט עליי. פיזית.

אבל זו עדיין לא סיבה מספיק טובה שסטומי תעשה מה שבא לה - להתנפח ולהיות מלאה בעצמה, להכאיב עד כדי איבודי הכרה, או לא לבצע את תפקידה. You had one job.

מה כבר ביקשתי? קצת התחשבות. לא הצלחתי לעכל את זה ואכלתי סרטים. שגם אותם לא עיכלתי.

נכון, לא באמת ביקשנו להיות ביחד, ואם הכל יתנהל כשורה סביר שניפרד כידידים בעתיד הרחוק אמן ואמן (אין לה פייסבוק. הכל טוב). אבל חשבתי שאם כבר אנחנו תקועים יחד, אז לפחות נשמור על זוגיות בריאה ולא נירה מהבטן.

היום, כחודש אחרי הניתוח, אפשר לומר שאנחנו מתחילים להתחשב אחד בשני ולא שומרים דברים בבטן. פשוטו כמשמעו. אנחנו מבינים שלשנינו יש צרכים, שלפחות אחד מהם משותף.
למרות שבניגוד למערכת יחסית נורמלית, אני מעדיף שסטומי לא תהיה פתוחה. לא נעים.
מצד אחד היא עושה מה שבא לה, כמה שבא לה ומתי שבא לה, לא משנה כמה זה כואב או מביך. כמה וכמה פעמים ביום היא עושה לי קטעים די מחורבנים ומביכה אותי.
מדי פעם היא שולחת "הודעות קוליות", כך שפיתחתי חרדת מעליות ופגישות.

אני הולך כמו ברווז, יושב מוזר ולא יכול לבצע פעולות יומיומיות פשוטות כמו לנהוג, להרים את הילדים או כל דבר אחר שדורש תנועתיות בסיסית או הרמת משקל. היא לא מאפשרת לי לאכול הכל, שומרת על הגזרה. ואם כבר גזרה, בכל הקשור לאופנה - ג'ינסים ומכנסיים קשיחים מחוץ לתחום.

היא יודעת להכאיב גם כשהיא לא בפעילות אקטיבית. מאוד. בייחוד בהתעטשות או שיעול, שבשבילה הם חגיגה. יש לה גם קטע מוזר להעיר אותי בלילה, ככה סתם כדי להזכיר לי שהיא פה. ועם כל זה, אני זה שצריך לטפל בה, לדאוג לה, להחליף לה, לנקות אותה, לגזור, לבדוק, להדביק. פרינססה.

נקודת אור משמעותית התרחשה לאחרונה, כשהיא הסכימה סוף סוף להתלבש בשקית לא שקופה. התקדמות.

מצד שני ולמרות שיש לי עליה בטן מלאה, בזכותה אני יכול לאכול בלי להסתכן.
בזכותה יש למעי שלי הזדמנות להחלים.
בזכותה אני מעריך את החיים ואת מה שהם מאפשרים.
בזכותה אני מבין שיצאתי בזול.
בזכותה אני מעריץ את צוותי הרפואה, על סוגיהם השונים, שעושים פלאים במערכת מסורבלת ובירוקרטית ובסיטואציות בלתי אפשריות.

אז למרות הכל, תודה לך סטומי. לא הכל קקי.
תודה צוותי הרפואה. תודה לקב"ה.

ותודה לכם שהסכמתם לקרוא ולהיחשף לסיטואציה שנמצאים בה כ-6,000 איש בישראל.
גם סטומי מוסרת. בהודעה קולית.

>> "קרה שהסטומה התפוצצה לי באמצע הסקס"